יואב איתמר סופד את אשת הספרות בת-שחר גורמזאנו גורפינקל, שעזבה את העולם בגיל צעיר מדי אך לאחר הישגים גדולים, השבוע, ב-7/12/25.
המערכת
במרכז התרבות הישראלית פועלות לעיתים דמויות שנמצאות "אחת ליד" המוקד: לא סופרים או משוררות במובן הקלאסי, אלא עורכות, חוקרות, מנחות – מי שמעצבות את השיח דרך תיווך, יצירה של פלטפורמות, והתעקשות על מי ומי יופיעו בהן. כזו הייתה בת-שחר גורמזאנו גורפינקל – עורכת, חוקרת ואקטיביסטית, שהקריירה שלה משרטטת את המסלול הלא-טריוויאלי של האינטליגנציה המזרחית בישראל מאז שנות התשעים ועד ימינו.
הטעות הנפוצה בשמה ("בת-שבע") איננה רק אנקדוטה. היא מגלמת את המתח בין הממסד – שמבקש לעגל פינות, לייצר מוכרות – לבין הייחודיות של יוצרת שבמרכזה הבהרה: לאמץ שם, שפה, וזהות שאינם מתיישרים עם הקאנון.
גורמזאנו גורפינקל נולדה למשפחת גורמזאנו-גורן, שם המזוהה לא רק עם ספרות, אלא עם מאבק תרבותי. אביה, הסופר והמחזאי יצחק גורמזאנו גורן, נושא עמו את המורשת הקוסמופוליטית של יהודי אלכסנדריה, ומגלם בביוגרפיה שלו את המעבר הכואב מן המרחב הלבנטיני לישראל "האשכנזית". החלטתו לשאת שם כפול – "גורמזאנו גורן" – הייתה הצהרה פוליטית: לא לוותר על המזרחי כדי להשתלב בקאנון.
האם, השחקנית שוש, שושה, גורן, הביאה לבית רגישות אמנותית ומודעות לרגש כמחולל של פעולה. השילוב בין טקסט, פרפורמנס, ויחסי אובייקט הפך את הבית למרחב שבו אמנות היא גם מעשה וגם שאלה פוליטית.
בת-שחר גדלה בתוך מפעל זה, לא כנספחת, אלא כפעילה. כבר מגיל צעיר היא נטלה חלק בעריכה ובהוצאה לאור, ובכך רכשה שליטה בשפה ובמנגנונים המעצבים את פניה של הספרות.
העשייה הספרותית של בת-שחר החלה בהוצאת "בימת קדם" ובכתב העת "הכיוון מזרח" – מוסדות שהיו חוד החנית של המהפכה התרבותית המזרחית בראשית שנות האלפיים. לא מדובר היה בשדה עיתונאי "נייטרלי", אלא באתר התנגדות שביקש לערער על מנגנוני הקאנון הישראלי.
אחד מתפקידיה המהותיים היה זיהוי והצפת קולות של דור שלישי ורביעי להגירה – כותבים שלא נטו לאימוץ פאסיבי של ההגמוניה, אלא ביקרו אותה מבפנים. המהלך לא נועד "להוסיף ייצוגים", אלא לשנות משמעויות: מי ראוי להיקרא "ספרות יפה", ומי נותר ברשימות ההמתנה של עולם המו"לים.
אנתולוגיית הסיפורים "ערסים ופרחות" (2008), שערכה יחד עם יצחק גורמזאנו גורן ועמרי הרצוג, סימנה מפנה משמעותי, מעבר מהגנה מפני סטיגמה – לניכוס מחדש של הסטיגמה.
הבחירה בכותרת הייתה פרובוקציה מדויקת. לקחת שני מונחי בוז – "ערס" ו"פרחה" – ולהפוך אותם למושא אינטלקטואלי ולחומר ספרותי איכותי. לא "שיקום" של הדימוי, אלא חשיפת המנגנון המייצר אותו: הפחד מפני המזרחי.
אחת התרומות הבולטות של בת-שחר הייתה לבניית דמות ה"פרחה" כסובייקט פוליטי – אישה מזרחית שאינה רק קורבן ללעג, אלא סוכנת של כוח, שפה, ומיניות.
הספר התקבל כהצהרת כוונות של שדה חדש, לא עוד ספרות "מזרחית" כפתולוגיה, אלא כאתר של ידע ונקמה תרבותית.
במקביל לעריכה, פיתחה גורמזאנו גורפינקל מחקר אקדמי שפנה לאותם נושאים דרך תיאוריה ביקורתית. בעבודותיה על שירתו של ארז ביטון, יחד עם מתי שמואלוף, היא טענה כי הקאנוניזציה של ביטון נעשתה במחיר עיקורו הפוליטי. דור הכותבים החדש – טענו – קורא את ביטון לא כסמל פיוטי, אלא כאב של תודעה מרוסקת.
מחקריה מתמקדים בנקודה מרתקת. לא רק ייצוג העוול, אלא העברה בין-דורית של טראומה – מן האם לבת, ומן הקהילה לפרטים. הפסיכואנליזה הופכת לכלי ניתוח פוליטי.
בשנת 2018 שימשה כעורכת שותפה בספר "לאחותי: גזענות, סקסיזם והדרה מרובה של נשים בראי האמנות החזותית בישראל", פרויקט בשיתוף תנועת "אחותי". הספר הציע מסגרת רדיקלית לבחינת הקשר בין מגדר, לאום, ומעמד בעולם האמנות הישראלי, וביקר את מנגנוני הסינון של המוזיאונים הגדולים.
זוהי נקודת מעבר: מן הטקסט אל הדימוי, ומן השיח הפנים-ספרותי אל המרחב הציבורי.
בעשור האחרון עברה בת-שחר ממסגרת אקדמית ומו"לית לעולם של יזמות חברתית, דרך המיזם "מניפות לחדשנות חברתית". במקום לדבר על העצמה – היא מעצימה: עובדים; ארגונים; ובפרט נשים בעלות עסקים.
הפילוסופיה שלה מבוססת על הנחת יסוד תרבותית: המגבלות שאנשים חווים – בייחוד נשים מזרחיות – הן לא רק כלכליות, אלא נרטיביות. כדי לייצר שינוי – צריך לשכתב את הסיפור.
לא במקרה, כמעט כל תחנה בחייה עוסקת בבניית תשתיות: הוצאה לאור; כתב עת; אנתולוגיה; ספר אמנות; ואחר-כך – קהילה עסקית.
זו אינה ביוגרפיה של "יוצרת יחידה". זהו סיפור של יצירה קולקטיבית.
בעידן שבו השדה התרבותי הישראלי מתעצב מחדש, בת-שחר גורמזאנו גורפינקל הציעה מודל אחר. מזרחיות שאינה נרטיב של כעס או נוסטלגיה, שאינה אקדמיזציה של מצוקה, ועסקנות שאינה הפרטה של ידע – אלא הרחבתו.
היא מגלמת אפשרות – הידע הביקורתי אינו חייב להישאר בסמינריון. הוא יכול להפוך למנוף חברתי, אסתטי, וכלכלי. במובן זה, היא מהדמויות המרכזיות – אך החרישיות – שעיצבו את הפוליטיקה התרבותית של ישראל בעשורים האחרונים.
