בימים אלו כשמערכת המשפט בישראל נמצאת במחלוקת קשה הנה סקירה של עופר חן על ספר שכתב אחד ממעצביה של מערכת זאת, השופט אהרון ברק, מדינת ישראל כמדינה יהודית וודמוקרטית, בהוצאת כנרת זמורה דביר ואוניברסיטת רייכמן (2025).
המערכת
ספרו של אהרן ברק, "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", שיצא לאור בסדרת 'אתגרי דמוקרטיה' של אוניברסיטת רייכמן, זכה לתגובות אחדות, בהן של אביגדור פלדמן, בעיתון "הארץ", ושל צבי סדן, בערוץ Tov.
דומני כי תגובות אלה לא רק שחטאו לספר ולברק עצמו, אלא בעיקר ביטאו חוסר הבנה מוחלט הן באשר למניע של הכותב, והן באשר לתוכן הספר ולתכליתו.
ברור כי את המניע לכתיבת הספר יש לראות בחוקי ה'הפיכה המשפטית', אשר חידדו עד לקצה שאלות הנתונות במחלוקת ציבורית, כגון מהותה של השיטה הדמוקרטית, היחס הראוי בין אופייה היהודי של המדינה לאופייה הדמוקרטי, מעמדה של מגילת העצמאות כמבטאת את תמצית דמותה וערכיה של המדינה, ומעל הכל שאלת סמכותו של בית-המשפט העליון כפוסק בשאלות ערכיות כגון אלה.
בלשון בהירה, קולחת, ושווה לכל נפש, המעידה כי קהל היעד לספר הוא הציבור הרחב ולא הקהילה המשפטית הצרה, משיב הנשיא ברק לכל אותן שאלות, תוך שהוא מעגן את התייחסויותיו בפסיקות של בית-המשפט העליון, הן של קודמיו והן של ממשיכיו – 'שמרנים' בצד 'אקטיביסטים' – ובכך רומז כי אין מדובר בהשקפה אישית, סובייקטיבית, אלא במורשת משפטית יציבה ומוסכמת.
נקודת המוצא לספר בפיסקת עקרונות היסוד ובפיסקת המטרה שבשני חוקי היסוד "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", ו"חוק יסוד: חופש העיסוק", אשר קבעו ציווי חוקתי בעיגון ערכיה של מדינת-ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".
אולם, מדגיש ברק, אין הכוונה כי על השופט מוטלת החובה לקבוע תכנים בעלי משמעות דתית-תיאולוגית או היסטורית, אלא בהגדרת ערכים הניתנים להבנה, בראש ובראשונה, מלשון החוק שקבע המחוקק עצמו. לשיטתו של ברק, המתאפיינת בהגנה על כבוד האדם וזכויותיו, מתקיים קשר בלתי-ניתן להתרה, בין כבוד האדם, חירותו, וקדושת חייו, לערכים יהודיים ודמוקרטיים.
במילים אחרות, הגנה על כבוד האדם וחירותו היא בה בעת עיגון דמותה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – טול מהאדם את זכויותיו, וממילא ניטלו מהמדינה ערכיה היהודיים והדמוקרטיים. מכאן משתמע כי אין אלו דרישות המצטמצמות לשני חוקי היסוד בלבד, אלא לדרישות אשר מצודתם פרוסה על שיטת המשפט הישראלית כולה. הווה אומר, כל דבר חקיקה עתיד להימדד ולהישקל בראי זכויות האדם.
מכאן עובר ברק לדיון בשני הרכיבים המגדירים את מדינת-ישראל – הרכיב 'היהודי' והרכיב 'הדמוקרטי'. לכאורה מדובר בשני רכיבים מנוגדים וסותרים זה את זה. הרכיב היהודי מחייב את השפה העברית, את "חוק השבות", את יום השבת כיום מנוחה, את יום השואה, יום הזיכרון, וכו' – ומבטא יתרון לייחוד הלאומי והדתי על חשבון הדמוקרטי, המחייב יחס שוויוני לאזרחי ישראל הלא-יהודים.
אולם, בדומה לקודמיו, השופטים חיים כהן ומנחם אלון, או ליורשיו, השופטים אסתר חיות או נועם סולברג, יוצא ברק מנקודת הנחה כי אין מדובר ברכיבים סותרים ומנוגדים, אלא דווקא ברכיבים שעל השופט להביא להרמוניה ביניהם. ומכיוון שהיהדות מכילה שפע של גישות ודעות הרי שסינתזה אפשרית רק בפנייה לעקרונות ולערכים כלליים, בעלי מימד אוניברסלי, של 'היושר האמת והשלום', 'אהבת לרעך כמוך', 'כאחד מכם יהיה הגר', המדגישים את עקרון השוויון, ולכן עולים בקנה אחד עם הרכיב הדמוקרטי.
הדיון ברכיב הדמוקרטי מבטא, בעיני, תשובה נוקבת של ברק לטענות חלולות של תומכי ה"הפיכה המשפטית", כגון "העם אמר דברו בבחירות", "יש רוב בכנסת", ועוד. בעיקרו של דבר, עורך ברק אבחנה ברורה בין שתי שיטות דמוקרטיות. האחת, "הדמוקרטיה הפרוצדוראלית", שבה מתקיימות בחירות והשלטון אכן פועל מכוח הרוב בציבור. האחרת, היא "הדמוקרטיה המהותית", שבה מחויב השלטון לעקרונות של שוויון, לזכויות המיעוט, להפרדת רשויות, ובראש ובראשונה, למערכת משפט עצמאית ובלתי-תלויה.
לשיטתו של ברק "שני ההיבטים – הפורמאלי והמהותי – נכללים בערכיה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מכאן, שלגישתו של ברק, כירסום בהיבט המהותי, כפי שמתבטא בחוקי ה"הפיכה המשפטית", מנוגד לערכי היסוד של מדינת-ישראל, ומכאן דינם של אותם חוקים להתבטל.
חזון העתיד של ברק משתקף בבהירות בחתימת הספר. ברק, שניכר כי הוא כואב את המתח והפילוג בחברה הישראלית, סבור כי הפתרון למחלוקות אינו בגישה כוחנית אלא דווקא בהבנה לרגישותו של כל מגזר בחברה, ובניסיון לחפש אחר המאחד מתוך רצון "לשרטט חזון משותף של חברה ישראלית". להוכחת טענתו מביא ברק דוגמאות לפשרות שהתקבלו, ולכאורה, הוכיחו עצמן. למשל בין דרישות ההלכה לריבונות האדם על גופו בשאלות של המתת חסד; בין המימד היהודי למימד הדמוקרטי בשאלות של זכויות המיעוט הערבי; או לחילופין בשאלות של חופש דת וחופש מדת, כפי שבאו לביטוי בפרשה על סגירת כביש בר-אילן בשבת.
אולם, דומני כי נכון לעכשיו, ספק גדול אם בית-המשפט הוא אכן הזירה המתאימה ליישוב המחלוקות בחברה הישראלית ול"שרטוט החזון המשותף", ודווקא הדוגמאות שהביא הנשיא ברק מוכיחות: בפועל אין שוויון בישראל, לא בהקצאת משאבים בין יהודים לערבים, לא בנשיאה בנטל בין חילונים לחרדים; בשאלות דת ומדינה, נסוגה המדינה מפני הדת, ועובדת סגירת כביש בר-אילן בשבת, ולא רק בשעות התפילה כפי שנתחייב מפסיקת בית-המשפט, מוכיחה; הציבור נחלק בין הזרם הליברלי שמבקש לבצר את הדמוקרטיה המהותית לחסידי הדמוקרטיה הפרוצדוראלית, ששוללים את עקרון השוויון.
כללו של דבר, ניכר כי ספרו של אהרון ברק, שניכר כי יצא מלב כואב, איננו רק מענה למבקרים ולמשמיצים אלא, בראש ובראשונה, תכליתו להציג לציבור את עמדותיו ואת גישתו בסוגיות הנתונות במחלוקת ציבורית. בעיקרו של דבר, ברק קורא לפשרות ולחיפוש אחר המשותף והמאחד. אולם, יחד עם זאת, הוא מבטא חזון של ישראל דמוקרטית, ליברלית, שוויונית, המכבדת את השונה והאחר. חזון המבטא נאמנות לא רק לערכים דמוקרטיים-אוניברסליים, אלא דווקא לעקרונות ולערכים יהודיים בסיסיים ולמגילת העצמאות. לכן, לפי ברק, כל פגיעה בדמוקרטיה הישראלית, כפי שהוגדרה בחוקי היסוד והתבטאה במגילת העצמאות, לא רק שהיא בלתי-חוקית בעליל אלא שהיא מנוגדת לחזון הציוני.
.){kind=link}