איך לשמור על צלם אנוש: סיפורו של חטוף בעזה

ד"ר משה גרנות סוקר את ספרו של החטוף בעזה אלי שרעבי, "חטוף" (סלע מאיר 2025, 237 עמ'), שעורר תשומת לב גדולה בישראל ובעולם.

המערכת

מה שהפליא אותי בקריאת הספר הזה הוא כיצד אדם שעבר 491 ימי גיהינום, שממש רגע לפני השחרור נודע לו כי אחיו יוסי נהרג בהפצצות של צה"ל, ומיד ביום השחרור נודע לו לראשונה שעולמו חרב עליו – רעייתו ושתי בנותיו נרצחו על ידי מחבלי הנוח'בה – איך לאחר האסון הנורא שפקד אותו הצליח להתרכז כדי לכתוב ספר שיפרט את מה שעבר עליו ועל חבריו בשבי המחבלים. ולא זאת בלבד אלא הספר גם כתוב בבהירות מעוררת התפעלות, שהרי אלי שרעבי היה כלכלן, גזבר בקיבוצו, מרכז המשק, דירקטור, מנהל כספים בקרן השקעות – מקצועות רחוקים מהמילייה של מי שמשתתף קבוע במדורי ספרות. ברור שלשורד השבי היו הקוראים סולחים על כל מעידה בחיבור הספר, אבל באמת בספר הזה אף מבקר ספרות, קפדן ככל שיהיה, לא ימצא שום פגם.

הספר מתאר את 491 הימים שאלי שרעבי שהה בשבי בסדר כרונולוגי, עם גלישות אל זיכרונות העבר המאושר בקרב המשפחה ובין חברי קיבוץ בארי. הפתיח מתאר בפרוטרוט את ההלם של משפחתו ושל תושבי העוטף כאשר אחרי מבול הרקטות שנורו מהרצועה התרחשה פלישה של מחבלים שערכו טבח מזעזע, ואין שום מענה מצד צה"ל.

בטלוויזיה רואים את משתתפי מסיבת הנובה ברעים בורחים מהמחבלים, המזנבים בהם, הופכים את מכוניותיהם ללפידי אש, ומחסלים את אלה שרצו למצוא מקלט במיגוניות. ברשתות החברתיות מגיעות הודעות זוועה על הרוגים בקיבוץ, על בתים שעולים באש. גם הממ"ד של משפחת שרעבי אינו יוצא דופן, אלי נחטף, כשהוא מייחל כי רעייתו ובנותיו, בעלות הדרכון הבריטי, אולי יזכו לחנינה. הוא נכבל, מכוסה עיניים, מוכה ומושפל, מובא לעזה באחת מני אינספור מכוניות שנשדדו מיישובי העוטף. בהגיעו לעזה המון צוהל על הצלחת לוחמי חמאס – מושכים, מכים, מקללים את החטופים, ולולא הגנת חוטפיהם, היו עורכים בהם לינץ'. יחד עם אלי חוטפים תאילנדי שעבד ביישובי העוטף, שמבין קצת אנגלית, וכאשר הוא איננו יודע לענות על חקירות המחבלים, הוא סופג מכות רצח. אלי, שיודע ערבית, לוקח עליו אחריות, מתרגם לו ומרגיע אותו.

החטופים מובלים כשידיהם קשורות מאחור, עוברים ממבנה למבנה, כשאת הצרכים הם נאלצים לעשות בצורה משפילה כשהשובים מפשיטים אותם, ומקרבים להם דלי. מכאן מתחילה שגרה מבהילה – מגלחים את כל הגוף, נותנים אוכל במשורה, כשמישהו מהחוטפים מתבשר על מות קרוב, החטופים מוכים ומקוללים. אלי פוגש את אלמוג סרוסי, פצוע מדמם, שהעבירו אותו ממקום למקום בלבוש אישה עם בורקה. אלמוג היה קשור עשרה ימים פצוע, בלי אוכל ובלי מים. המעבר ממנהרה אחת לאחרת, בעומק עשרות מטרים מתחת לפני השטח, מתבצע מתוך מבנים פרטיים או מתוך מסגדים.

במנהרה הראשונה, המסודרת (מטבח שירותים, תאורה), אלי פוגש חטופים נוספים: אורי דנינו; הרש גולדברג-פולין; אלון אוהל; אור לוי; אליה כהן; אלמוג סרוסי. הוא מתוודע לקורותיה של מיגונית הגבורה, כאשר ענר שפירא מצליח לזרוק חזרה למחבלים שבעה רימונים שהם זרקו פנימה. לאחר שענר נהרג, המחבלים ריססו ביריות את המיגונית, בה נמצאו בנות הזוג של החטופים. אלי מתפעל מהרש, קטוע היד, על אצילותו ושיקול הדעת שלו, והוא זוכר בעיקר את המשפט שהיה עבורו מתנה: "מי שיש לו למה, יוכל להתגבר על כל איך". אורי אלמוג והרש מיועדים לשחרור (לימים נודע שנהרגו). אור ואלון מיואשים ומרבים לבכות. אלי, המבוגר שבחבורה, מנסה להרגיע ולטעת בהם תקווה, הוא מפיח תקווה בחבריו לסבל.

החטופים מעניקים לשובים כינויים: "מסיכה"; "זמיר"; "העגול"; "השפיץ" (מפקד המנהרה); "החייכני"; "גבי" (בעל גבות מחוברות); "המנקה"; "הלבן"; "יוד סמך" (דומה ליחייא סינוואר); "הכתום"; "המרובע"; "טעמי"; "הדוקטור"; "החשמלטור"; "החנית" (קצין גבוה מופקד על כל האזור); "השופר" (המתרגם).

לימים החטופים מקבלים קרעי מידע על המחבלים משיחות טלפון שהם מקיימים, משיחות ביניהם (פרטי חייהם של המחבלים מרוכזים בעמ' 176-159), ואף משיחות כמעט ידידותיות עם החטופים. יש מספר מחבלים שמגלים רחמים, מגניבים משהו לאכול, אומרים מילה טובה. למשל, "הזמיר" מודיע לאלי שראה את אשתו ובנותיו בטלוויזיה מפגינות למען שחרורו (עמ' 82). בדיעבד מסתבר שזה לא קרה, אבל המידע המשמח הזה גרם לאלי, שנהג לעודד את חבריו המיואשים, שיתרגש ויפרוץ בבכי (עמ' 82).

כשמתקיימות שיחות "רגועות" בין המחבלים לחטופים הנושאים הם בדרך כלל כדלקמן: ביבי רוצה שתמותו; ביבי אוהב להרוג ילדים; ישראל לא מעוניינת שתשוחררו; אנחנו השמדנו אלף טנקים ומסוקים; חיזבאללה, החות'ים, ואיראן עוזרים לנו; חצי מעם ישראל כבר נטש את הארץ.

נושא אחר הנידון בין החוטפים לחטופים – אם תקראו פסוק מהקוראן, תקבלו אוכל, כדאי לכם להתאסלם.

בראשו של אלי עולה המחשבה לחטוף נשק מהשומרים, שלא עושים רושם של לוחמים מאומנים, אבל הוא מבין שאפילו יצליח לגבור על השומרים, לא יצליח לשרוד ברחוב העזתי, וחמור מכך – צה"ל יחשוב אותו למחבל, ויחסל אותו. סיפרו לו על צעיר שקפץ מהטנדר שהוביל אותו לעזה, וירו בו במקום. חלום אחר של אלי – לסמן איכשהו לחיילים כדי שיצילו אותו. אבל לכל אורך השבי הוא לא ראה חיילים, ורק היה עד להפגזות צה"ל, שגרמו לחורבן, ואשר נשמעו גם במעמקי המנהרות. על כל מפלה של חמאס נענשו החטופים במבול של מכות. בעיקר לקו הצעירים שהיו חשודים בעיניהם כחיילים. אלי הצליח להסתיר משוביו, אשר חקרו אותו, את העובדה כי שירת במודיעין, וכי היה לו קשר עם מוסדות ביטחוניים.

חמאס איבד אינספור לוחמים, ולכן הם החליטו לגייס לקרבות גם את השומרים המופקדים על החטופים – "המסיכה", "המנקה", "האפור", "הג'וניור" ו"הפח", מגויסים, וחלק מהם חרדים לגורלם, מתפללים הרבה ובוכים.

כשנודע למחבלים כי בן-גביר מתעמר באסירים הפלסטינים, הם מחליטים להעניש את החטופים, ונותנים להם רק ארוחה מזערית פעם ביום בשעות לא קבועות. הרעב מחליש את החטופים, גורם לסחרחורת, לכן הם מביימים התעלפות של אלי המבוגר. הטריק מסייע לימים בודדים, ושוב חוזרים למצב הקודם. החטופים רואים שהשובים נהנים ממזון שמתקבל כסיוע הומניטרי, אך אל החטופים המזון אינו מגיע.

קרה, כנראה משהו חמור במשפחה של "הפח", והוא משתולל, מקלל, מכה, בועט, שובר את צלעותיו של אלי, שנזקק לאורך זמן למשככי כאבים שהתקבלו בקמצנות מהשובים.

בסך הכול החטופים מתנהגים באחווה, משתדלים לעודד זה את זה, והם מביעים סולידריות – כאשר שובה מעניק פרי לאחד מהם, וזה, למרות הרעב המצמית, מסרב לקבל אם לא ייהנו מפירות גם חבריו. אבל המצב הבלתי אפשרי גורם גם לריבים. הגם שבבסיסו האדם הוא יצור חברתי, הרי למדנו מסארטר במחזה "בדלתיים סגורות", כי בתנאים של כלא "הגיהינום הוא הזולת", כלומר, האחווה מתפוגגת בהסגר. אבל, לזכותם של החטופים ייאמר, שלמרות הכלא שבו נמצאו, ולמרות האכזריות שהופנתה כלפיהם, הם לא שכחו לאהוב זה את זה, כפי שסיפר החטוף יוסף חיים אוחנה בריאיון לעמית סגל (ערוץ 12, 28.10.2025). והמבוגר האחראי למצב הזה היה גיבורנו אלי שרעבי.

אזכיר ברפרוף את בואו של הקצין הגבוה שכונה "החנית", שמבשר על שחרור – הוא מתיר את השרשראות מהרגליים, מתעניין איך התייחסו אליהם השומרים, מצווה להעניק להם מזון, ומביע צער על מה שקרה ב-7.10.2023. הוא מראה להם סצינות של חטופים מתוך דיסק און קי, ואז מסתבר לחטופים שהמחבלים חטפו גם נשים, נשים בהריון, ותינוקות. "החנית" דואג להחלפת בגדים, לנעליים (קודם היו יחפים, והשתמשו בתור בכפכפים של אלי), ומודיע את סדר השחרור. מסתבר שאלון הוא האחרון מבין המשוחררים, וגם זה לא בטוח. אלון מתמוטט נפשית, ואלי עושה כל מאמץ לעודד אותו. בדיעבד אנו יודעים שאלון אוהל השתחרר רק כעבור מעל שנתיים בשבי. אחד הטלפונים הראשונים של אלי היה להוריו של אלון. לקראת השחרור פוגש אלי משתחרר אחר, בן בארי, שהיה נגיש לטלוויזיה, והוא מעדכן על חיסול מוחמד דף, יחיא סינוואר, חסן נסראללה, הניה, מזכיר את מבצע הביפרים, וכן על כך שכרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, והרש גולדברג פולין נרצחו על ידי השובים בהתקרב צה"ל למנהרה בה שהו. כאמור, רק בשחרור נודע לאלי שעולמו חרב – רעייתו ובנותיו נרצחו. ורק מעט קודם לכן נודע לו שיוסי, אחיו, נהרג מאחת ההפצצות של צה"ל.

אלי מלא התפעלות על הדרך העדינה, הרגישה, והיעילה שבה קיבלו אותו במחנה רעים, במסוק בבית החולים. מודה על הליווי הפסיכולוגי ועל הדאגה והאהבה שהרעיפו עליו ההמונים שקידמו את פניו.

אלי וחבריו חוו תנאים לא אנושיים, עינויים, הכאות, השפלות, שהייה במנהרה מזוהמת. עכברים התרוצצו מעל השוכבים על הרצפה ללא מזרנים, כשהשירותים הם בור ספיגה שעלה על גדותיו והפיץ סירחון לאורך חודשים. במנהרה אחרת תולעים טיילו על הקירות ועל הגוף. מי שמצליח לשרוד בתנאים לא אנושיים אלה, לשמור על צלם אנוש, ואף לאגור כוח לסייע לחבר, לעודד, ולתמוך – גורם התרגשות אדירה ולהתפעלות עבור מי שמתוודע לכך מקריאת הספר הזה של אלי שרעבי.

צפו בראיון של אילנה דיין עם אלי שרעבי:

קראו גם

ד"ר ניסים כץ ועדת החקירה של האב השכול

אבי גולדברג בין משפטי נירנברג למשפטי הנוחבה

יוסף רגב טרגדיה פעם שניה