זיכרון ושכחה בציוויליזציה: בין ספריית אלכסנדריה למסורת היהודית ולעידן הבינה המלאכותית

איך לשמור על זיכרון גם כשיש ספריות גדולות ולכאורה בטוחות, ואפילו "ענן" ואינטרנט? במיוחד כשהספריות הגדולות והבטוחות לכאורה אינן נצחיות.

המערכת

פתיחה: אש בלב התרבות

אלכסנדריה של המאה השלישית לפני הספירה לא הייתה רק עיר נמל גדולה אלא פרויקט תרבותי מודע. היא תוכננה כעיר של מסחר, מדע, ופילוסופיה, מקום שבו תושבים משפות וממסורות שונות ייפגשו, כדי לייצר מציאות אינטלקטואלית חדשה. בלב החזון הזה ניצבה הספרייה הגדולה, מוסד שביקש לעשות דבר שמעולם לא נעשה קודם – לרכז תחת קורת גג אחת את מיטב הידע האנושי שנאסף במאות שנים של מחשבה, תצפית, וניסוח. לפי המסורת המקומית, כל ספינה שעגנה בנמל התבקשה למסור את המגילות שעל סיפונה לצורך העתקה. כך נוספו למדפים טקסטים ממצרים ומבבל, מחיבורים יווניים ועד אסטרונומיה הודית, משירה פרסית ועד כתבי חוק. הייתה זו אמירה נועזת של השליטים ההלניסטיים – תרבות נבנית לא רק בכוח חרב, אלא בכוח עריכה, לימוד, ושימור.

ואז הגיעו הלהבות. בשנת 48 לפני הספירה, בעיצומו של עימות צבאי דרמטי, פרצה אש ששמה קץ לרומנטיקה של הוודאות. היסטוריונים חלוקים בשאלה מה בדיוק נשרף, אך הדימוי שנחרט בתודעה פשוט – מדפי מגילות שאורן כבה בבת אחת. מאז, כל דיון בזיכרון קולקטיבי נפתח בשאלה/עקיצה: מה הלך לאיבוד באש שלא נדע לשחזר לעולם. ספריית אלכסנדריה הפכה מסמל של תאוות ידע לסמל של שבריריות.

חלק א: כשהזיכרון נשרף, נגנז, או פשוט דועך

אלכסנדריה היא הדימוי הגדול, אך אובדן ידע איננו אירוע יחיד. הוא תבנית. תרבויות בונות ספריות, ארכיונים, מסורות כתובות ואוראליות, ואז אירוע אחד של אש, חרב, או קריסה מוסדית מוחק שכבות עבות של זיכרון.

בנינוה של המאה השביעית לפני הספירה אסף אשורבניפל לוחות חרס בכתב יתדות. הוא בנה מוסד שאפתני שניתן לראות בו בן דודה עתיק של הספרייה האלכסנדרונית. שם נשמרו אפוסים, רשימות רפואיות, אסטרונומיות, ומשפטיות. כאשר העיר חרבה, נדמה היה שהכול אבד. רק הודות לצירוף מקרים כמעט אכזרי של טבע, חלק מן הלוחות נקברו באפר ונשתמרו. אחרת, פרקים מרכזיים בזיכרון המסופוטמי היו נמוגים לחלוטין.

העולם היהודי חווה גרסה אחרת של אובדן. חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה לא שרף רק אבנים. הוא קרע רשתות מוסדיות, ניתק רצפי יוחסין, האפיל על כתבים ועל מנהגים. אולם במקום קריסה, נוצרה קפיצה צורנית. התורה שבעל פה קיבלה צורה כתובה, המשנה והתלמוד התגבשו לגופי ידע ניידים. הזיכרון כבר לא נשען על קיר או על ארון קודש אחד, אלא על רשת אנושית של לומדים וקהילות. במקום לשמור את הזיכרון במקום, שמרו אותו בתנועה.

דוגמאות נוספות מראות עד כמה אובדן יכול להיות תוצר של אידיאולוגיה ולא רק של מלחמה. באמריקה המרכזית של המאה השש עשרה ראו הכובשים האירופיים בכתבי המאיה חומר פסול. מדורות פומביות מחקו מאות כתבי יד. גם אם חלקים מן הידע נשמרו בעל פה, רובו של האופק האינטלקטואלי של תרבויות אלה נקטע. באירופה שלאחר שקיעת רומא כתבים רבים בעולמות הפילוסופיה, המדע, והתיאטרון פשוט לא הועתקו. ההיסטוריה של הידע נכתבה מחדש על ידי מה ששרד במקרה, לא על פי קטלוג מתוכנן.

הלקח איננו רומנטי. ידע מצטבר לאט ונמחק מהר. מפתיע לגלות שאויביו של הזיכרון אינם רק שרפות וקטלים, אלא גם אדישות. ספרייה שאיש אינו נוגע בה, ארכיון שאיש אינו קורא בו, שווים בערכם ללהבה מבחינת הזיכרון התרבותי. שכחה היא תהליך ולא רק אירוע.

חלק ב: היהדות כתרבות של זיכרון פעיל

המסורת היהודית הציעה פתרון יצירתי – להפוך זיכרון ממוצר מדף למצווה. פעמים רבות נכתב בתורה "זכור ואל תשכח". לא מדובר בסיסמאות. זו ארכיטקטורה של תודעה. לזכור את יציאת מצרים פירושו לא רק לשנן פסוקים, אלא לבנות מעשים שיקשרו בין דור לדור. החגים אינם לוח אירועים בלבד, אלא מנגנוני זיכרון. אנו לא רק מספרים סיפור עתיק בפסח, אנו אוכלים מצה, מספרים בהגדה, שואלים שאלות, יושבים יחד, ובכך מעצבים זיכרון כמעשה קהילתי חי.

כאשר המקדש חרב, לא קרסה הזהות, כי הזיכרון היה כבר נייד. בית המדרש, לא מבנה האבן של בית המקדש, הפך למרכז הכבידה. במקום ארכיון יחיד מרכזי, נולדו אלפי ארכיונים חמים של שיחה. המנגנון הזה היה עמיד יותר מול זעזועים. הוא לא הגן רק על טקסטים, אלא על משמעותם. הזיכרון היהודי מחנך את האדם לחוש שהעבר הוא כלי ללקח, לא משא. בכך הוא בנה מודל שבו מסורת איננה כלא אלא בית, תשתית לחירות אינטלקטואלית.

ההשוואה לתרבויות שכנות מדגישה את ההבדל. עמים שהגדירו את עצמם בעיקר דרך מוסד פולחני מרכזי או דרך ארכיון פיזי התקשו להינצל כאשר המוסד נחרב. כאשר הזיכרון קושר עצמו ללב ולפה, לא רק אל מדף, הוא נעשה עמיד. זו איננה תעלומה רוחנית, אלא הנדסת תרבות. זיכרון שנטוע באורחות חיים ישרוד טוב יותר מזיכרון שנאטם בקופסה.

חלק ג: עידן המידע, או העידן שבו נדמה לנו שאיננו שוכחים

היום קל לחשוב שפתרנו את בעיית השיכחה. כל דבר מגובה. כל מסמך מצולם. כל שיחה נשמרת. אבל הטכנולוגיה החליפה את הבעיות, לא העלימה אותן. יש לנו שכחה מסוג חדש, לעיתים ערמומית יותר.

ראשית, שיכחה דיגיטלית. קבצים תלויים בפורמטים. שרתים תלויים בחברות. שירותים נסגרים. ממשקים מתעדכנים. קישורים מתים מצטברים. מי שלא דאג לשכבות גיבוי מגוונות מופתע לגלות שתיקייה שלמה שווה כעת למילים זרות שלא ניתנות לפתיחה. המרחב הדיגיטלי דומה דווקא למגילה – הוא פגיע למדי, והפגיעות ניכרת רק כשמאוחר.

שנית, שכחה קוגניטיבית. כאשר הכל זמין בלחיצה, המוח מאציל תפקידים. איננו זוכרים מספרי טלפון, איננו טורחים לשמר תאריכים, לעיתים איננו שומרים על רצף קריאה. אנו מחליפים ידיעה בתחושת נגישות. הנה אבחנה קריטית: הידיעה איפה לחפש איננה שקולה לידיעה. ידע אמיתי דורש חזרות, הקשרים, הטמעה. כלי חיפוש גדולים אינם מייתרים את המאמץ הזה.

שלישית, שכחה תרבותית. מרחבי דיון דיגיטליים מתגמלים מהירות ועוצמה רגשית, לא סבלנות ורצף. חברה שמדברת בעיקר בהווה נוטה לחזור על ויכוחים ישנים כאילו נולדו אתמול. בלי מוסדות של תיווך, בלי זיכרון קהילתי, מתכנס הדיון שוב ושוב לאותם סדקים. הטכנולוגיה סיפקה לנו עושר של נתונים, אך היא לא העניקה לנו ערבות לזיכרון. היא לא מלמדת אותנו מה חשוב לזכור.

כמו ספריית אלכסנדריה, גם "הענן" דורש תחזוקה, הבנה של סיכונים, ובעיקר הכרה בכך שזיכרון איננו אוטומטי. מי שאינו משקיע בהמרה בין מדיומים, בגיבוי מחוץ לפלטפורמה בודדת, בתיעוד לצד קריאה פעילה, דוחה את הבעיה ליום שבו כבר יהיה מאוחר.

חלק ד: הבינה המלאכותית, שומרת הזיכרון או אשליית הזיכרון

אל מול השפע והבלבול נכנסת הבינה המלאכותית. היא מבטיחה ארגון, שליפה, קישוריות. כלי למידת מכונה מסוגלים לאחד מאגרים, לחלץ תבניות, להשלים חוסרים. ניתן בעזרתם לשחזר טקסטים שנפגמו, להעמיד מנועי חיפוש חכמים, לפתוח ארכיונים לעיניהם של רבים. זהו חידוש חשוב. אך לצד ההבטחה יש סיכונים ערכיים.

הבעיה הראשונה היא הטיה. כל מערכת לומדת מתוך נתונים, וכל מאגר נתונים הוא בחירה. מה שלא הוזן, כאילו לא התקיים. מה שהודגש מדי, מקבל משקל יתר. האלגוריתם איננו יוצר זיכרון, הוא מסדר זיכרון קיים. סדר איננו ניטרלי.

הבעיה השנייה היא סינון. מערכות גדולות פועלות לפי כללים של מרכזי שליטה. מישהו מחליט מה יישמר ומה ייחשב רעש. בחירות עסקיות או רגולטוריות יכולות לקבוע אילו קולות יופיעו ואילו ייעלמו. כך נוצר מצב שבו זיכרון לא נשרף, אך הוא מודר. מבחינת התרבות, ההשפעה דומה.

הבעיה השלישית היא אשליה פדגוגית. נגישות כמעט אינסופית למידע יוצרת תחושה של שליטה, אך לא תמיד של הבנה. אם אנו מפחיתים את מאמץ הקריאה העמוקה, אם אנו מוותרים על הדיון והוויכוח, אנו מחלישים את שרירי הזכירה. הבינה המלאכותית יכולה להיות מורה מעולה אם היא מזמינה את האדם ללמוד – לא אם היא מחליפה אותו.

כאן מועיל שוב המבט היהודי. יציאת מצרים איננה נתון, היא טקס. הזיכרון קורה סביב שולחן, בקהילה, בשיחה. אלגוריתם יכול להציע מקורות, אך איננו יכול להחליף את המעשה שמעניק להם חיים. אם נפקיד את הזיכרון כולו ביד המחשב, נגלה יום אחד שאנו מוקפים "מידעים", אך חסרים משמעות.

חלק ה: מה עושים בפועל, שיעורי בית לציוויליזציה

ההיסטוריה איננה רק אזהרה. היא מדריך לפעולה. אם נרצה לבנות תרבות שמכבדת זיכרון ואינה נטרפת על ידי שכחה, עלינו לפעול בכמה מישורים ברורים.

מישור ראשון – יתירות חומרית. גיבוי צריך להתקיים במקביל: דיגיטלי מקומי; דיגיטלי ענני; והדפסה ייעודית של ליבות. אין להסתפק בפלטפורמה אחת. יש לעדכן פורמטים, לשמור קבצים פתוחים, להימנע מנעילה טכנולוגית ארוכת טווח. ספרייה טובה במאה העשרים ואחת היא מארג של אמצעים, לא שרת בודד.

מישור שני – אחסון ציבורי. לצד מאגרי חברות, דרושים ארכיונים לאומיים וקהילתיים שמחויבים לשימור ארוך טווח. מוסד ציבורי יכול לאזן אינטרסים קצרי טווח של שוק. הוא יכול ליצור סטנדרטים אחידים של תיעוד, שיטה, וחופש גישה מבוקר.

מישור שלישי – חינוך לזיכרון. מערכת חינוך שמטפחת זיכרון מלמדת היסטוריה כרצף, לא כאוסף של מבחנים. היא מחברת בין אירועים, מזהה דפוסים, מזמינה להשוות. היא מכשירה את התלמיד לא רק לצטט אלא לספר. בית ספר ואוניברסיטה אינם רק מפעלי ידע, הם מפעלי זיכרון.

מישור רביעי – קהילות קוראות. ספרייה איננה רק מקום עם מדפים. היא מקום מפגש. יש לעודד מועדוני קריאה, קבוצות לימוד, מעגלי שיחה בין דורות. כאשר טקסט נקרא בקול ונידון, הוא נרשם טוב יותר בזיכרון הקולקטיבי. כך הופכים ארכיון לחי.

מישור חמישי – ניהול שיכחה. לא כל דבר צריך לזכור. שיכחה היא גם משאב. חברה בריאה בוחרת מה לשמר ומה לשחרר. היא שוכחת טינות, זוכרת לקחים. היא מבדילה בין רעש לרצף. היא מטפחת כלים של ביקורת מקור, של קניית ענווה מול העבר, ושל מוכנות לתקן את הזיכרון כאשר נחשפות עובדות חדשות.

מישור שישי – שימוש אחראי בבינה מלאכותית. יש לעצב מערכות שקופות ככל האפשר, לדרוש תיעוד של מקורות, לאפשר ביקורת אנושית על תוצרים, ולחנך את המשתמש להבין מגבלות. הבינה יכולה להרחיב אופקים, אך רק אם נדרוש ממנה להיות מראה ולא מחליף.

חלק ו: בחזרה לאלכסנדריה, מבט קדימה

כדאי לשוב לרגע לדימוי הראשוני. ספריית אלכסנדריה, בחזונה, ביקשה לייצר זיכרון עולמי. היא נבנתה ממפגש תרבויות, מאיסוף מרצון ומכפייה, מכתב יד ומטקס של העתקה. היא קרסה כי כל מבנה הוא זמני. אך מה שהלך לאיבוד אז יכול להפוך היום לרמז על מה שנדרש מאיתנו. לא די באוסף. צריך מנגנון. לא די במאגר. צריך קהילה. לא די בקבצים. צריך סיפור.

אם נחשוב על הענן כעל אלכסנדריה חדשה, נשאל מה יחסר בו כדי שלא יעלה באש שקטה של שכחה. יחסרו בו מוסדות שיחה, מנהגים של קריאה, טקסי זיכרון אזרחיים, ספריות ציבוריות פעילות, ודפוסי גיבוי אמיצים. יחסרו בו גם הגבולות שמלמדים אותנו לבחור. זיכרון טוטלי איננו המטרה. זיכרון משמעותי הוא המטרה.

המסורת היהודית מזכירה לנו שתשובות טובות אינן רק טכנולוגיות. הן תרבותיות. הן דורשות מאמץ של אדם, של משפחה, של קהילה. הן דורשות שנהיה מוכנים להקדיש זמן לחיבורים, לא לגלילה. שהלילה של הסדר יחזור בכל דור, לא רק כמנהג ביתי אלא כהזמנה אזרחית רחבה – זכרו כדי שתוכלו לבחור.

סיכום: מה מגדיר ציוויליזציה

ציוויליזציה נבחנת לא רק בכמות הידע שהיא מייצרת, אלא ביכולת שלה לשמר משמעות לאורך זמן. ייצור ידע בלי שימור הוא זיקוקי די נור, יפה לרגע ועתיד להתפוגג. שימור בלי הפעלה הוא מוזיאון חשוך. החידוש האמיתי מתרחש כאשר ידע עובר מדור לדור, משמש להכרעות מוסריות ופוליטיות, מעצב את היחסים בין אדם לחברו, ופותח מרחב רגיש של אחריות.

בזמן שאנו בונים ספריות דיגיטליות ומפתחים אלגוריתמים מרשימים, חשוב לזכור שהבחירה במה לזכור ומדוע לזכור היא בחירה אנושית. היא מתרחשת סביב שולחן, בכיתה, במפגש קהילתי, במוסד ציבורי שמבין שתרבות אינה רק שוק של מידע אלא גם חוזה בין זיכרונות.

מה שמגדיר ציוויליזציה אינו רק מה שהיא יוצרת, אלא מה שהיא בוחרת לזכור, איך היא מלמדת את הזיכרון הזה, ואיך היא מגינה עליו מפני האויבים השקטים של השיכחה. אם נדע לעשות זאת, הענן יהיה לא רק מחסן, אלא בית. ואם נשכח, נגלה שהכול היה מאוחסן היטב, ורק הזיכרון עצמו אבד בדרך.