זה באמת עולם קטן – סיפור מאת "מקס ברנד" בתירגום אבי גולדברג

אבי גולדברג מחזיר אלינו את הסופר המפורסם מימי המגזינים בפרוטה בארה"ב מקס ברנד, בסיפור קצר על איש צעיר, אישה צעירה, וכלב.

פורסם לראשונה ב-Collier's Weekly, בפברואר 1936.

סמיית' הוא גבר גבוה זקוף קומה, מצחו תרם לארשת חמורת סבר המחפה על מזגו הנוח שמביעות עצמות לחייו. בקיצור אחד כזה שנשים אינן נופלות מרגליהן למראהו.

לכן, כאשר סמיית' יוצא לבילוי ערב, הוא מצטייד באמצעי יוצא דופן, בעל חיים המקל על היכרות עם נשים. הוא שוכר כלב ממכלאה ומוביל אותו ברצועה לברים ולמועדוני לילה. בדרך כלל הוא מנסה להשיג כלב גזעי השוהה במכלאה כשבעליו נמצאים מחוץ לעיר.

די במעט האכלה מכף היד כדי לגרום לרוב הכלבים להתרכך. אם זה דווקא כלב מכוער החושף מלתעות, סמיית' נוהג לומר: "היצור המסכן שייך לבן דודי, המחזיק אותו כלוא בחדר הייתי צריך להוציא אותו, והוא כנראה יישך את רגלי, כי איני בעליו. זה כל הקטע. כולנו שונאים את הבלתי נודע. אבל באמת – כולנו מוזרים. אף אחד מאתנו לא מכיר את זולתו. לא עד הסוף".

די בהצהרה מסוג זה כדי למשוך את תשומת לבם של היושבים לאורך הדלפק. לפעמים, בחורה תתקרב ותתיישב לצידו ותגיד: "זה נשמע משמעותי, בעצם אני חושבת שזה ממש קטע טוב".

סמיית' אומר שכאשר כלב מתלווה אליו, זה מוביל את הבחורה היישר לעובי הקורה, לעניין. היא מביטה למטה בכלב ומביטה למעלה אל האיש שאיתו. סמיית' מאמין שנשים מתות למצוא גיבור, ואיש עם כלב ממלא את עבורן את התפקיד הזה.

אני מאוד מתרשם מהתאוריה שסמיית' פיתח, אבל לא יכולתי שלא לשאול אותו, לפני כמה ימים, איך הוא מצליח לגרום לבחורה המתאימה לו לשבת לידו. תשובתו הפתיעה אותי.

"כל בחורה מתאימה, אם אתה יודע איך להתייחס אליה. חוץ מזה, אתה לא צריך לזרוק את הפיתיון לפני שאתה מזהה את הדג הנחשק".

"ניחא…".  

אם כן אספר לכם את הסיפור, פחות או יותר במילותיו של סמיית'.

נראה שערב אחד לפני שלושה או ארבעה שבועות שכר סמיית' בול טרייר אנגלי לבן ויפה למשך הלילה. הוא הוביל את הכלב לאחד מאותם ברים גדולים בבתי מלון, כאלה שמאפשרים כמה שיותר פרטיות בשולחנות הסמוכים לכותלי המקום. הוא מתיישב על שרפרף בר גבוה ומצנן את עצמו בסקוטש וסודה מכוס גבוהה ודקה. אחריו נכנסת חבורה שמתפזרת לאורך דלפק הבר, וכצפוי, אחת הבחורות נצמדת לבול טרייר. סמיית' שם לב לכך כי בעוד היא משוחחת איתו עומד הכלב על רגליו האחוריות ומלקק את כף  ידה.

אז ככה, כשסמיית' מביט בה, הוא נדהם. הוא מבין שהצעירה ממולו אינה ניתנת לתיאור!

התיאור, ככל שיכול היה לתאר לי אותה, היה בערך כזה: אישה צעירה, בגובה של מטר שבעים וחמש או שבעים, משקלה בערך חמישים וחמישה קילו, עיניה ירוקות-אפורות או בגוון דומה לזה, שיערה חום-כהה, ובגדיה בדיוק מה שהיית מצפה. כשאני שומע את תיאור הצעירה, אני לא מצליח לראות מה יוצא דופן בה. אבל סמיית', שיש לו ראש אחר, מבין  מיד שהוא נמצא בנוכחות הדבר הבלתי קיים – הבחורה האמריקאית הממוצעת!

זה מותיר אותו פעור פה. לרגע אחד, הכסף הופך עבורו לדבר חסר חשיבות, והוא אפילו מציע לה משקה, ובתוך כמה רגעים, בעזרת טכניקת הפיתוי המושלמת שלו, מוביל אותה לשולחן פינתי מאוד פרטי.

כרגיל, הוא מתחיל לספר לה על הכלב. הנערה מצביעה על הבול טרייר, שתופס מיד את אצבעה, מושך אותה בהדרגה לעומק לועו, אל הטוחנות שלו, ונושך אותה. למראית עין, כי היא הצליחה לשלוף את האצבע בדיוק ברגע שדמו של סמיית' קופא. אפילו הציפוי האדום של הציפורן לא נשרט! סמיית' מחליט שהבחורה אולי ממוצעת אבל רק במראה שלה.

הוא ממשיך בתרגיל הפיתוי הרגיל שלו, ואומר כאילו נחה עליו השראה פתאומית, "את לא…", ואז הוא עוצר ונראה נבוך.

"אני לא מה?", אומרת הצעירה, ונקלעת למלכודת כצפוי.

"את לא מאושרת", אמר סמיית', "אני מצטער… אבל אני מרגיש את זה!".

"ואתה מאושר?", שואלת האישה הצעירה.  

זה היה קצת יוצא דופן עבור סמיית'. בדרך כלל הן שואלות את השאלה הזאת בשלב מאוחר של הפגישה, אחרי שכבר הסירו מעצמן את נטל הביוגרפיה המזויפת שלהן.

"לא ניכנס לזה", אומר סמיית', ומתאמץ להיראות עליז, "אני רוצה שתהיי מאושרת ככל האפשר. בואי לא נדבר על צרות".

כשהיא משיבה לו, הוא מרגיש בדבריה כמו משב של קור: "הגברים הטובים היחידים הם אלה שמתו. מה הרג אותך?".

"לא קליעים", סמיית' מצחקק שוב בעצבות.

"אישה?"

סמיית' מרגיש שהיא דוחקת בו מעט. מביט בה במבט ישיר אך עדין במשך שתיים-שלוש שניות, "לא".

 "בואי נדבר עלייך. את אישה רעה? … אכפת לך שאני בוטה?"

"למה אתה קורא 'רעה'?", שואלת הצעירה המוזרה והממוצעת.

תשובה עולה במוחו ללא מחשבה: "מעולם לא העזתי להגדיר את זה".

"אני אגיד לך כמה אני רעה, יש לי קצבה של עשרים וחמישה דולר בשבוע מהורי וכל הזמן אני עושה את זה", היא משרטטת בידה תנועה שכוללת ב"זה" את בר המשקאות, את השולחן, את סמיית', את כל המקום חוץ מאשר את הכלב.

כשהורידה את ידה לצד גופה, מתחיל הכלב שוב ללעוס אותה.

סמיית' המום מעט.

"המסכן הזקן מחבב אותך", הוא אומר וממשיך, "יש לו חיים עלובים. בן דודי מחזיק אותו סגור ולא מוציא אותו לטיולים. לא יכולתי לסבול את זה. הייתי חייב לתת לו קצת אוויר".

"אה", אמרה הנערה, ופולטת נשיפה ארוכה של עשן כחול-חום.

"אני מבין למה את מתכוונת", המשיך סמיית', "את לוקחת את הכסף מהזקנים שלך וממשיכה לבלות? אני אגיד לך משהו".

"כן, תגיד לי משהו", אומרת הצעירה.

"אני יכול למצוא לך עבודה", אומר סמיית', "תגידי לי מה את יודעת לעשות".

"את זה", היא שוב עושה את תנועת היד שכוללת הכל חוץ מהכלב.

"אף פעם לא ניסית לעבוד באמת?", שואל סמיית'.

"למה אתה מתכוון… באמת?".

הוא מביט בעיניה מבעד לעשן. הן נראות ירוקות יותר מאפורות, וצמרמורת מוזרה של חשש עוברת בסמיית', אבל באותו רגע קורה דבר מוזר מאוד. כלב משטרה עובר לידם כשהוא קשור ברצועה, והבול טרייר קם בחשאי על רגליו ומחייך חיוך ורדרד ורעב.

"זיפר! שכב!", פוקדת עליו הנערה הממוצעת.

הכלב חוזר וכורע על הרצפה.

"את יודעת…", החל סמיית', מעט מבולבל.

"אני מכירה את זיפר [רוכסן א.ג.] די טוב, אבל לא היה לי מושג שדודי טרומן וילסון הוא גם דודך. אתה ידעת?".

איכשהו מצליח סמיית' לפרוע את החשבון וגורר אחריו ברצועה את חמישים הקילוגרמים הלבנים אל האוויר הצח.

בשלב זה ניחמתי אותו: "אחרי הכל, למה להיות כל כך רציני? התרגיל עם הכלב הצליח כמו תמיד".

הוא הניד את ראשו בעצבות פיוטית. "לא, מאז בכל פעם שאני לוקח כלב, אני מרגיש שחצי מהנשים שגבן מופנה אלי יכולות להיות אותה בחורה… חצי מהאנשים ברחוב דומים לה… אני בקושי אזהה אותה אם אראה אותה שוב, אבל היא תזהה אותי….כשאני יוצא בלילה, אני ממש מתגנב, חושב פעמיים לפני שאני פוצה את פי מביט שוב ושוב לפני שאני מתקדם. הביטחון העצמי שלי נעלם לגמרי".

הבנתי שסמיית' קשישא הוא באמת נשמה רגישה.

כל מה שיכולתי לומר היה: "אני מצטער!".

הוא לקח עוד לגימה, ואז נשף את המילים: "אני בא מהמערב, אתה יודע… ותמיד האמנתי  שהעולם הוא מקום די גדול…".

קראו גם

קיראו עוד של מקס ברנד ביקום תרבות

מקס ברנד המיתולוג של המערב הפרוע