חפץ מעבר / קרן להמן
לְאַחַר שֶׁהָיְתָה עוֹזֶבֶת אוֹתִי בַּמִּסְגֶּרֶת
וְהַשַּׁעַר הָיָה נִנְעָל אַחֲרֶיהָ
נִכְנְסָה אִמָּא
בְּשַׁעֲרֵי הַכֶּלֶא.
–
סוֹרֵג בַּרְזֶל אוֹטוֹמָטִי
נִפְתַּח עֲבוּרָהּ בְּאִטִּיּוּת
כְּמוֹ מָסַךְ תֵּאַטְרוֹן מָשׁוּךְ עַל חֶבֶל
–
לִבָּהּ נִמְלָא
שׁוֹדְדִים וְאֶקְדוֹחָנִים
כְּמוֹ נַפַּח זְכוּכִית
הִיא נָהֲגָה בָּהֶם בַּעֲדִינוּת
–
כְּשֶׁאִמָּהוֹת גְּבוֹהוֹת אָסְפוּ אֶת הַיְּלָדִים
אֲנִי הִמְשַׁכְתִּי לַמּוֹעֲדוֹנִית.
שָׂנַאתִי אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם
שֶׁהֻגְּשָׁה בְּמַגְּשֵׁי נִירוֹסְטָה גְּדוֹלִים
–
כְּשֶׁאָסְפָה אוֹתִי אַחַר הַצָּהֳרַיִם
הֵבִיאָה מַתָּנָה
אָסִיר הֵכִין לִי סַכִּין
מְגֻלֶפֶת בְּעֵץ לִפְתִיחַת מִכְתָּבִים
הַגַּנֶּנֶת לֹא יָדְעָה –
בְּתוֹךְ הַתִּיק שֶׁלּי
סַכִּין עֵץ חַמָּה
כְּמַגָּע יָד.
האירועים הדרמטיים שאירעו השבוע בנוגע לפצ"רית, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, שהודתה בהדלפת סרטון של התעללות חיילים מיחידת המילואים "כוח 100" באסיר פלסטיני, כנראה שוטר חמאס בעזה, בבסיס שדה תימן, ולאחר מכן נעלמה בחוף הצוק בהרצליה ונמצאה בחוף השרון, אך הטלפון שלה אבד או הועלם במכוון על ידהּ, נמשכו בהכנסתה למעצר בכלא נווה תרצה (בזמן הכנת הטור הזה לפרסום החליט בית המשפט השלום בתל אביב לשחררה למעצר-בית).
המעמד הזה, שהמקורות היהודיים מתארים אותו כנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, הזכיר לי שירים מקוריים במיוחד בספרה השני של המשוררת קרן להמן (ילידת 1981, תל אביב), "עד למקום שבו נוכל לעמוד" (2024, הוצאת לוקוס, עורכת הספר הדס גלעד, 70 עמ'), שעניינם חוויות בת-דמותה של המשוררת כילדה מחוץ ובתוך בתי הסוהר, בשל תפקידה של אמהּ. בתחילת הספר מצאתי הקדשה: "לאימא שלי הנפלאה והחד פעמית, דינה להמן ז"ל, שלא אהבה שירה". ובמרשתת מצאתי כי עו"ד דינה להמן ז"ל, שנפטרה בשנת 2020, הייתה יושבת ראש בוועדות פסיכיאטריות של משרד הבריאות וגם פסיכולוגית מייעצת לאסירים ומשפטנית מוערכת מאוד. מישהו כתב אודותיה דברי הספד באלו המילים: "דינה להמן ז"ל הייתה הפסיכולוגית שלי בשנות השמונים בזמן היותי אסיר בכלא איילון".
בשיר שלפנינו (עמ' 16-15 בספר) יוצרת המשוררת קרן להמן הזרה של מושג פסיכולוגי מוכר מעולם הטיפול בילדים של "חפץ מעבר", אותו היא מעבירה לעולם בתי הכלא. היא גם יוצרת השוואה מעניינת ומקורית בין המסגרות השונות: הגן; בית הכלא; המועדונית. על הדומה והשונה ביניהן, ויפה כאן התיאור של מגשי הנירוסטה הגדולים במועדונית, שמזכיר את מגשי הנירוסטה של בתי המעצר. חפץ המעבר, הסכין המגולפת בעץ, שהכין אחד האסירים והילדה בשיר מקבלת במתנה מאמהּ, כמו מפלח באבחה אחת את כל המסגרות כולן ונוסך על השיר כולו אוירה מתוחה, כמו לוליין המהלך על החבל הדק שבין החופש לשלילתו.
קיראו גם:
קרן להמן.תמונת יח"ץ
