אין שקט / אריאל זינדר
אֵין שֶׁקֶט. הַזְּמַן הוּא הַחֹשֶׁךְ הַסָּמִיךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מְרַחֲפִים בּוֹ,
נִשְׂרָטִים מִן הַקּוֹצִים הַנְּעוּצִים בּוֹ כְּבַעֲרוּגָה.
אֵין שֶׁקֶט. הֶעָתִיד הוּא הַכַּדוּר שֶׁאֲנַחְנוּ מְנַסִּים לֶאֱחֹז בּוֹ,
וְהוּא יוֹרֶה לְעֶבְרֵנוּ עוֹד כַּדּוּרִים בְּנֵי דְּמוּתוֹ, חֶלְקָם מִתְפּוֹצְצִים
וְחֶלְקָם נוֹפְלִים כְּבֵדִים וּסְתוּמִים. אֵין שֶׁקֶט. הַמָּוֶת דָּבֵק בְּעוֹר הַתֹּף
וּמַרְקִיד וּמַרְעִיד אוֹתָנוּ עַד שְׁנָּבִין. אֵין שֶׁקֶט.
הַדָּם הוּא סוֹד גָּלוּי וּמְבֻזֶּה. הַבַּיִת הוּא הַשְׁעָרָה.
הָאֲדָמָה גֶּלֶד קַל. הַדְּאָגָה מַגַּף מַתֶּכֶת.
אֵין שֶׁקֶט. הַנְּשִׁימָה הִיא שָׁרְשֶׁרֶת מִשְׁקוֹלוֹת לֹא לָנוּ.
אֵין שֶׁקֶט. וְלֹא הַמֵּתִים הֵם הַצּוֹעֲקִים. אֵלֶּה אֲנַחְנוּ, הַחַיִּים.
שבועות ראשונים להפסקת האש וסיום המלחמה. עשרים החטופים החיים חזרו ו-17 מתוך החטופים החללים כבר הוחזרו, ובכל זאת אין שקט, ונדמה כי מאז נפתח מושב החורף של הכנסת וריח הבחירות נישא באוויר, קם ונהיה עלינו גם פסטיבל שנאה מטורף מכל הכיוונים והרשתות.
השלטון אולי מדבר על אחדוּת, אבל נאמניו מפיצים שנאה – וחבל שכך. יש מי שצופה שנת בחירות אלימה ואולי אפילו מלחמת אזרחים. אני מקווה שלא כך יהיה הדבר כי די לנו מכל הדבר הזה וסבלנו בעטיו מספיק.
בסוף השבוע שעבר נפגשתי עם עמית וקולגה שלי, ראש החוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב, המשורר ד"ר אריאל זינדר, בעניינים מקצועיים. במהלך הפגישה קיבלתי ממנו עותק מתוך ספר שירים יוצא דופן, שיצא לאור במהלך השנה שעברה ונקרא "היינו משונים – שירים משנת מלחמה" (2024, הוצאה עצמית, 51 עמודים).
למעשה המרכבה של שירי הספר חברו יחד שלושה משוררים, ואלו הם לפי סדר הופעתם בספר: עמוס נוי; רוני אלדד; וזינדר עצמו. השיר המופיע כאן הוא פרי עטו של זינדר, והינו מקטע ז' מתוך מחזור שירים בשם "נישָׁאֵר פה", שנכתב על אודות ביקור והתבוננות של המשורר הדובר בשירים בלובי של בית החולים הדסה עין כרם בחודש אדר תשפ"ד (עמ' 49). הצירוף "אין שקט" חוזר בשיר שש פעמים, ארבע פעמים בתחילת שורות ופעמיים במהלך או בסוף שורה. המבנה הזה יוצר אכן תחושה של אי שקט המועברת דרך המילים בשיר, והמטפורות טורדות המנוחה שלו, אל הקורא.
בתור מי שביתו נהרס במלחמת ישראל-איראן סימנתי לעצמי את הצירוף "הבית הוא השערה", שבסוף הטור השביעי. הוא כמו חובר גם לסיום השיר, הפוסק צעקה בתבנית המזכירה את לשון ספר התהילים: "ולא המתים הם הצועקים. אלה אנחנו, החיים", על משקל "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. ואנחנו נברך ה' מעתה ועד עולם, הללו-יה" (תהילים קטו, יז-יח). בשיר זו נשמעת לי כצעקת אין-אונים נוכח המלחמה והימשכותה (הספר כולו נכתב בעקבות שנת מלחמה, שנמשכה לבסוף שנתיים).
שם הספר, אגב, ניתן לו מתוך פתיחת מאסף השירים של המשוררת רוני אלדד, "אף שעינינו פקוחות", מסופו של שיר בעל טמפרמנט נבואי ברוח דברי הנביא ירמיהו ככתוב בנבואת הפתיחה של ספרו: "ויהי דבר ה' אלי לאמור: מה אתה רואה, ירמיהו? ואומר: מקל שקד אני רואה", ובהמשך: "ויהי דבר ה' אלי שנית לאמור: מה אתה רואה? ואומר: סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפון ויאמר ה' אלי: מצפון תיפתח הרעה על כל יושבי הארץ" (ירמיהו, א, יא-יד). ובשיר של אלדד: "מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה / הָיִינוּ מְשׁוּנִים. כוסתה השמש אֵפֶר מלאכים / תנים חרצו שֵׁן בשדותינו, כל הילדים פקוחים / לא נישן יותר אף פעם, העיר אותנו חושך אלוהים" (עמ' 25).
גם סיום השיר הזה מעורר תחושה של אין-בית או חורבן, שהיא מן הסתם תולדה של טבח השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, שבאה בעקבותיה.
קיראו גם :
אריאל זינדר. לקסיקון הספרות העברית
אכן חוסר השקט שדבק בנו מאז אותו יום ארור לא עוזב. והחשש להעלמותם של הבתים הפיזים והמטאפורים הוא יומיומי. השיר שצרפת הותיר רושם רב וכמובן הניתוח על מובאותיו התנכיות. תודה.