ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על סדרת נטפליקס "החיה שבתוכי" (The Beast in Me)
אומנות האובססיה: "החיה שבתוכי" (The Beast in Me) של נטפליקס היא יצירת מופת של מתח פסיכולוגי.
בעידן הרווי בסרטי דוקו-פשע וסדרות משטרה בקצב מהיר, ז'אנר המותחן הפסיכולוגי מתקשה לעיתים למצוא קרקע יציבה וחדשה. עם זאת, המיני-סדרה של נטפליקס, "החיה שבתוכי" (The Beast in Me), מגיעה לא רק כמשב רוח רענן, אלא כמחקר מבריק ומחניק על אבל, שאפתנות, והמשיכה המסוכנת אל הלא נודע. הסדרה מציגה שתי הופעות ענק של הכוכבים, עם תסריט שמסרב להחזיק לצופה את היד, ומבססת את עצמה כבר בפרק הראשון כאחד מאירועי הטלוויזיה המובילים של השנה.
במרכז המבוך הזה עומדת קלייר דיינס, החוזרת למשחק הדרמטי האינטנסיבי ועתיר הסיכונים שאפיין את תקופתה ב"הומלנד". כאן, היא מגלמת סופרת מוערכת שהתנתקה מהחיים הציבוריים בעקבות מותו הטראגי של בנה הצעיר. דיינס היא לא פחות מהתגלות. היא לוכדת את השבריריות של אישה שבקושי מחזיקה את עצמה, ומנתבת את האבל שלה לסקרנות מאנית שהופכת במהרה לטורפנית. כשגבר (בגילומו של מת'יו ריס המושלם) מסתורי ועשיר, שהיה פעם החשוד המרכזי בהיעלמות אשתו, עובר לגור בסמוך – הפתיל נדלק.
הקסם האמיתי של "החיה שבתוכי" טמון בכימיה שבין דיינס לריס. זהו משחק חתול ועכבר על כל הקופה, שבו התפקידים מתהפכים ללא הרף. ריס, המשיל מעליו את האצילות העייפה של "האמריקאים", הוא כריזמטי להחריד. הוא מגלם את השכן בעמימות מקסימה הגורמת לקהל להטיל ספק באינסטינקטים שלו ללא הרף. האם הוא מפלצת המסתתרת לעין כל, או שמא הוא קורבן של נסיבות? הסדרה פורחת בתוך העמימות הזו. הסצינות שבהן השניים באינטראקציה – לרוב במסווה של שכנות ידידותית – טעונות במשמעויות כפולות ואיומים שלא נאמרים, ויוצרות מתח כמעט בלתי נסבל.
יוצר הסדרה, גייב רוטר, טווה נרטיב העוסק באתיקה של סיפור סיפורים לא פחות מאשר ברצח עצמו. כשהדמות של דיינס מתחילה לחקור את השכן שלה עבור ספר חדש פוטנציאלי, הסדרה שואלת שאלות לא נוחות – למי שייכת טרגדיה? כמה רחוק זה רחוק מדי במרדף אחר האמת? הכתיבה חדה ואינטליגנטית, וסומכת על הקהל שיעקוב אחר המניעים הפסיכולוגיים המורכבים ללא צורך בהסברים מוגזמים. הקצב מחושב, ומעדיף אווירה של בעירה איטית המאפשרת לאימה להצטבר כמו ערפל כבד.
ויזואלית, הסדרה מהממת. הצילום משתמש בבידוד של הרקע בצורה אפקטיבית, תוך שימוש בצללים וחללים סגורים כדי לשקף את עולמה המצטמצם של הגיבורה. הפסקול אפקטיבי באותה מידה – זימזום דיסקורדנטי המדגיש את חוסר היציבות הנפשית הנפרמת על המסך. בסופו של דבר, "החיה שבתוכי" היא ניצחון. היא נמנעת מהמלכודות הזולות של ז'אנר "מותחני השכנים", ובוחרת במקום זאת בדרמה מתוחכמת, מונעת-דמויות, המקפיאה את העצמות. עם תצוגת משחק שהיא שיא הקריירה של השחקנים הראשיים, וסיום שנוחת בעוצמה ריגשית הרסנית, זוהי נטפליקס במיטבה. זוהי תזכורת רדופה לכך שלעיתים, המפלצות שאנו מחפשים הן רק השתקפויות של האפלה שאנו נושאים בתוכנו.
צפיית חובה.
קראו גם את הביקורת על הסדרה ב"הארץ"
צפו בפרומו של "החיה שבתוכי":
יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסרט "פרח"
סרטם הדוקומנטרי של הצלמת אנה ים, ובן זוגה, איתמר רוז, מתרחש באזור הדמדומים של שכונת נווה שאנן בתל אביב. רציפי התחנה המרכזית הישנה אינם פעילים כבר שנים רבות, אבל הפעילות המפוקפקת באזור נמשכת כרגיל, בעיקר זנות וסחר בסמים.
ים ורוז יצרו קשר עם איילין ניר, המכונה "פרח", והסרט מתעד שורה של מפגשים שבועיים שלהם איתה בשעות היום, ומתאר גם את יחסיה עם בחורות נוספות אשר עובדות במתחם. לדבריה היא הידרדרה לזנות לאחר סגירת מועדוני חשפנות וזו נותרה עבורה האופציה היחידה, בשל התמכרותה לסמים. "יש קליינטים שאני נמשכת אליהם", היא מודה, ומתארת הוצאות של 3000-4000 ש"ח ביום והספק של 2-4 לקוחות בשעה.
סחר הסמים באזור יוצר פוטנציאל לסחיטות ואיומים, וגם מקומם של אלה לא נפקד מהסרט. בהמשך מתברר שהאם, "כריסטינה", עוסקת באותו מקצוע כמו הבת. היא טוענת בסרט שבשנות ה-80 הסתובבה ב"בוהמה" התל אביבית לצד אסי דיין ודוד אבידן, ומוסיפה שהירחון "מוניטין" הקדיש לה כתבה גדולה.
האם עושה מאמצים לסייע לבת ולצאת ביחד ממעגל הזנות, אך אלה נתקלים בקשיים רבים. פרח מספרת על ההתמודדות היומיומית עם הלקוחות, ועל שירותי הרווחה, שאינם מאפשרים לה (בצדק) לתפקד כאם. היא מודעת לכך שלידה תיאלץ אותה למסור את הבן/בת, והפלה אינה רצויה מבחינתה. ברגע מסוים פרח נשברת ומודה שאין שום דבר יפה בחיים שלה, ואז היא נאחזת בזיכרון מתוק על ימים יפים יותר, ואולי גם בתקווה שיבוא היום ותוכל לצאת מהמעגל ההרסני ולהשתקם.
מומלץ.
82 דקות, סינמטק ת"א, 2-6 בדצמבר: שלישי (10:00), חמישי (16:30), שישי (10:00), שבת (22:00)
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה "כאם לשלושה בנים"
בזכות הצגת היחיד "כאם לשלושה בנים" של אורנת למפרט, הכרתי שני תיאטראות חדשים בארץ.
האחד הוא תיאטרון הגברת, תיאטרון קרקס נודד, אשר הוקם בשנת 2010 ע"י בני הזוג אורנת למפרט השחקנית, ויונתן סולאג' אמן הקרקס, ויוצא ממקום מושבם במצפה חרשים שבגליל להופעות בארץ ובעולם.
השני הוא התיאטרון שבו ראיתי את ההצגה, ביום חמישי 27.11.2025, בעירי חיפה – תיאטרון בית 9, אשר קיים בחיפה מאז 2010, כארגון ללא מטרות רווח, שמטרתו לקדם את הבובנאות, הפרינג', והתיאטרון החזותי.
אורנת למפרט, בשמלה אדומה, עם חיוך אדום רחב ותלתלים מפוארים, מתייצבת ליד שולחן, שלידו כיסא ועליו סל ירקות, ונותנת מופע נמרץ, חזותי-מוזיקלי. כאם לשלושה בנים היא מציגה כעשרים שנות חיים, שמהוות "שרשרת חיול אימהית", הנגזרת מהמציאות המלחמתית הישראלית.
שם ההצגה לקוח מנאום שנשאה בשנת 1974 שולמית אלוני, בהתרסה כנגד גולדה מאיר וממשלתה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך ההצגה נשמעת הקלטת ארכיון של קולה של שולמית אלוני, פעילה דגולה לזכויות האדם: "כאם לשלושה בנים ששניים מהם משרתים בצבא, אינני מאמינה לכם, אינני מאמינה לדבריכם, אינני מאמינה לשיפוטכם".
מסע חייה של האם מתחיל בהיכרות עם בן זוגה וההתאהבות. האם מוצגת כעגבנייה הטריה אדומה, המגיחה מסל ההפתעות, ואז מצטרף אליה מלפפון, המייצג בחן שובב את הגבר.
בני הזוג הכירו בתל אביב. קטע תיאטרלי מבריק, הדוהר דרך יממה גדושת חוויות של חיי הצעירים בעיר ללא הפסקה, הוא שיר הלל לתל אביב, עיר הנעורים הנצחית: לגזור ולשמור.
היריון ולידה מקבלים ייצוג גופני מקורי, וכך בזה אחר זה נולדים 3 בנים זכרים, המיוצגים ע"י גזרים, שמצטרפים לשני הירקות. בפס הקול של ההצגה, בעריכתו המוזיקלית של ארז טודרס, משולבות הקלטות קולם של הבנים, הדומים בצבעם לאם, ובצורתם לאב, ומההיבט המילולי, נגזר עליהם להפוך בבוא העת לחיילים.
אורנת למפרט מצאה דרך מקורית-זיקוקית לשזור את אירועי 7 באוקטובר בעלילת ההצגה, והוסיפה את הנסיעה-בריחה של משפחתה לספרד בתחילת המלחמה, כשצידי שמלתה האדומה נמתחים ונפרשים כיריעת מלחמת שוורים.
ההצגה מתחילה בקולה המתוק של דליה רביקוביץ, המדברת בזכותם של כל הילדים כולם ליחס של דאגה עמוקה לשלומם. כך גם אורנת למפרט מרחיבה מבט על חבריהם של בניה – לפניה על המפה גזרים רבים, אותם היא חובקת.
ההצגה מסתיימת בחיול הבלתי נמנע, בחרדה תהומית של האם וליפסינק של שיר-פניה להרצל: "תשטוף את העפר מן העיניים, בנימין זאב/ תשטוף את העפר מן העיניים, שים יד על הלב/ ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?".
ההצגה "אם לשלושה בנים", בליווי אמנותי של נעם רובינשטיין, זכתה בפרס בחירת הקהל בפסטיבל תיאטרונטו, מיסודו של יעקב אגמון, באפריל 2024, במסלול קצרנטו. מאז היא התרחבה, ומוצגת עתה במתכונת של 50 דקות.
ההצגות הקרובות: ב- 2.12.2025 ביישוב נופית, וב-3.1.2026 בקיבוץ חוקוק.
צפו בראיון על ההצגה ב"סוכן תרבות" עם קובי מידן, ובקטע מההצגה כאן:
