ד"ר אלי אשד, יו"ר יקום תרבות, ממליץ
על הספר "השחר של הכל: היסטוריה חדשה של האנושות"
ממליץ מאוד על הספר "השחר של הכל" בהוצאת "רדיקל" המצויינת, שאני קורא בעניין רב. ספר היסטוריה מרתק ומדהים.
הספר מתבסס על מחקרים חדשים מאוד, וכמעט לא ידועים מחוץ לחוגי המומחים, בתתי-נושאים שונים, ומראה שההיסטוריה של המין האנושי במקומות שונים ולאורך הדורות הייתה הרבה יותר מורכבת ממה שחשבו וממה שנהוג לתאר.
אם עד השנים האחרונות נהגו לחשוב שמאז האדם הקדמון היה שלטון סמכותני או מלוכני של אדם או קבוצה מסויימת, וכך היה בכל מקום ובכל זמן, כפי שטען תומאס הובס בספרו הידוע "הלויתן" – שבכל מקום בכל זמן היה צורך במלך כדי למנוע כאוס – היום מתברר שלא כך היה.
מתברר שבמקומות שונים בזמנים שונים באסיה, באפריקה, באמריקה, באירופה, ובפולינזיה, עשו ניסויים מוזרים ומדהימים בצורות שילטון שונות ומשונות.
כך שזה לא היה תמיד רק אריסטוקרטיה שולטת, או מלוכה, או רודנות, אלא השלטון יכול היה להיות גם דברים אחרים. לדוגמא משטר אולטרה-דמוקרטי בעיר קדומה בדרום אמריקה.
בין שאר הדברים הוא מעלה את ההשערה שבמשך אלפי שנים האנשים הפרהיסטוריים, שבנו אתרים כמו סטונהנג', ואת אתרי הערים הראשונות בתורכיה ואולי גם ביריחו, היו מגיעים לשם באופן עונתי בלבד. בונים, מבצעים טקסים, מעלים אולי הצגות, וחוזרים לנדודים. וכנראה גם הרסו את הערים עד לאותו זמן בשנה הבאה כשהגיעו לשם פעם נוספת לטקסים חדשים.
מה הם עשו בהצגות שהיו באותן ערים זמניות? יכול להיות שההצגות היו על ערים קבועות, ושבהן שיחקו אנשים שמתייחסים אליהם כאל מלכים ושליטים, עד שעזבו, ואותם אנשים חזרו להיות חברי שבט רגילים כמו כולם. כך הכשירו את הדורות הבאים לרעיון המלוכה.
אפשר לטעון שאנחנו מכירים תופעה דומה בעולם המודרני. שאנשים רבים בעולם, גם בדמוקרטיות, הפכו לתומכי מלוכה או דיקטטורה, ושהם "הוכשרו" ושוכנעו לכך לא רק בידי מכונות רעל של תעמולה מתוחכמת ברשתות החברתיות, אלא גם על ידי סדרות טלויזיה כמו "משחקי הכס", שמלמדים איך צריך להתייחס למלך.
אולי מהסדרות האלו, ומתוכניות הריאליטי השונות, הם גם לומדים את הנכלוליות האופיינית לחסידים שוטים כאלו – לטעון דבר אחד כשהם מתכוונים להיפך המוחלט.
הספר מומלץ ביותר. הוא מראה שהמין האנושי בימי קדם קיים צורות רבות ומגוונות ביותר של שלטון ולא רק של מלוכה-רודנות-אריסטוקרטיה כפי שחשבנו עד לאחרונה.
דורש קריאה מעמיקה ומחשבה – אבל מומלץ מאוד לקרוא ולחשוב.
חבר יקום תרבות, ד"ר ניסים כץ, ממליץ
על סדרת נטפליקס "הנכס"
נטפליקס שוב פוגעת בול עם "הנכס" (The Asset), סדרת מתח דנית מהפנטת, שמדגימה באופן מזהיר מדוע הדרמות הסקנדינביות הפכו לשם דבר בעולם הטלוויזיה.
הסדרה הזו אינה עוד מותחן ריגול שגרתי; זוהי יצירה מורכבת ומהודקת, המציעה צלילה פסיכולוגית עמוקה אל תוך עולם אפל ומסוכן, וממשיכה בגאון את מורשת האיכות של ה"נואר הנורדי".
במרכז העלילה ניצבת טיה, צעירה בעלת עבר טראומטי של התמכרות, הנאבקת לבנות לעצמה חיים חדשים כצוערת מבטיחה במשטרה. חייה מקבלים תפנית מסוכנת כאשר היא מגויסת למשימה חשאית ורגישה – לחדור לארגון פשע אכזרי השולט בעולם התחתון של קופנהגן. תחת זהות בדויה של מומחית לתכשיטים, היא נדרשת להתקרב לאשלי, בת זוגו הכריזמטית והבלתי צפויה של מנהיג הכנופיה. המשימה הזו הופכת במהרה למסע מטלטל אל תוך עולם של בגידות, אלימות, ודילמות מוסריות, שבו כל צעד שגוי עלול לעלות לה בחייה.
מה שמבדיל את "הנכס" מסדרות רבות אחרות בז'אנר הוא הדגש המושם על הפן האנושי והפסיכולוגי. טיה אינה סוכנת-על בלתי מנוצחת. היא דמות פגיעה, רדופת שדים, והצופים חווים יחד איתה את הפחד, הלחץ, והבלבול שבחיים הכפולים. המורכבות של דמותה, יחד עם מערכת היחסים המתפתחת בינה לבין אשלי, יוצרת מתח רגשי עז שמתווסף למתח העלילתי. הקו המפריד בין זהותה האמיתית לזו הבדויה הולך ומיטשטש, והיא נאלצת להתמודד עם שאלות קשות על נאמנות, אמון, והמחיר שהיא מוכנה לשלם.
ההפקה, בדומה לסדרות דניות משובחות אחרות, מצטיינת ביצירת אווירה קודרת, ריאליסטית, ומלאת מתח. קופנהגן מוצגת כאן לא כעיר תיירותית זוהרת, אלא כזירה אורבנית קשוחה ואפורה, המשקפת את המציאות העגומה של הדמויות. הצילום המוקפד, הקצב המדוד, והפסקול המדויק תורמים כולם לתחושת חוסר הנחת והסכנה האורבת בכל פינה.
"הנכס" היא סדרה אינטליגנטית, שאינה מזלזלת בצופיה. היא בונה את המתח בהדרגה, דרך פיתולי עלילה מפתיעים ודיאלוגים חדים, ומובילה לסיום עוצמתי ובלתי נשכח. זוהי דוגמה מופתית לאיכויות שהפכו את הטלוויזיה הדנית למובילה עולמית: תסריט מהודק; דמויות עגולות ורב-ממדיות; ובימוי אטמוספרי ששואב את הצופה פנימה ולא מרפה.
לחובבי מותחנים פסיכולוגיים ודרמות פשע איכותיות, "הנכס" היא צפיית חובה.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה "מה שנשאר לך בברלין" ועל טרילוגיית ההצגות
אופק לוי הוא מחזאי ובמאי, זוכה פרס נשיא המדינה, מר ראובן (רובי) ריבלין, כמשפיע ביותר בתיאטרון הישראלי לשנת 2018.
בימים אלה תיאטרון הבימה מציג טרילוגיית אהבה בלתי אפשרית מאת אופק לוי – הצגות "אחד בלי השני", "מה שנשאר לך בברלין", "REPLAY". ההצגות מתקיימות באולם 4 האינטימי של הבימה עם מקומות לא ממוספרים.
דקות ארוכות לפני תחילת "מה שנשאר לך בברלין", תוך כדי שאנשים נכנסים ומתיישבים, בן איזדי דק הגזרה, במכנסיים שחורים צמודים מבריקים עם רתמות על פלג גופו העליון, רוקד למוזיקת מועדונים קצבית.
בן איזדי מגלם את ג'ייסון, ישראלי לשעבר שהשתקע בברלין, הומוסקסואל, משורר, ובליין מועדונים, שפוגש במועדון ה-KitKat Club את אורן, בגילומו של ערן בראש, גבר ישראלי נשוי ואב לעתיד. ההצגה נפתחת בשיחת "יחסינו לאן" בין השניים, לאחר שרקדו, התנשקו, כשזאת הייתה הפעם הראשונה שבה אורן נמשך לגבר.
אורן חוזר לארץ, הגברים מתכתבים, ג'ייסון כותב שירי אהבה, אורן מגיע שוב לברלין. ב-3 פגישות הגברים מדברים בצורה מרתקת, פיוטית-יצירתית, על אהבה, על זוגיות.
הודות לכתיבתו המבריקה של אופק לוי, והמשחק המשובח, הרגשות מקבלים ביטוי בימתי מרשים. תענוג להקשיב להם, להתלבט איתם, לנסוע ברכבת ההרים הרגשית שלהם.
אלה ההצגות הקרובות של "מה שנשאר לך בברלין".
אני מתכננת לראות את ההצגה "אחד בלי השני" מתוך הטרילוגיה בדצמבר. גם היא לשני שחקנים: גבר ואישה.
