שני ספרים על אם רווקה ואב אלמן, יוסי ריבלין מול מירה מגן – אנונימוס

המבקר הספרותי "אנונימוס" סוקר שני ספרים בעלי עלילה לכאורה דומה – רווקה בסביבות סוף השלושים מתאהבת באלמן, אב לשתי ילדות יתומות מאם – הספר מעטפה לבנה מאת יוסי ריבלין (הוצאת כתב, 2025), ליד הספר דוקטור, בואי אצלי מאת מירה מגן (הוצאת כינרת ביתן דביר, 2025). אבל למרות הדמיון הספרים שונים מאוד.

הכותב בעל תואר שני בספרות אנגלית.

פעם היה נהוג להשוות במדורי הרכב בין מכוניות בסגמנט דומה. אולי זה עדיין קורה, אבל אני חדלתי לקרא מדורי רכב, ועברתי למדורי הספרות. אז אני רוצה ברשותכם לקחת את הז'אנר הזה לעולם הספרות ולנסות, לא להשוות, אבל להציב זה ליד זה, שני ספרים ישראלים שראו אור השנה (2025), כמעט באותו הזמן, ושגמעתי אותם ביום כיפור האחרון. ספרים די דומים, לדעתי.

שני הספרים הם הספר "דוקטור בואי אצלי" מאת הסופרת מירה מגן, שראה הקיץ אור בהוצאת כינרת (עורך יגאל שוורץ), וסיפרו של יוסי ריבלין "מעטפה לבנה" שראה אור הקיץ בהוצאת "כתב" (עורכת דנית חביב-יונה).

מאחר ושני הספרים ראו אור כמעט באותו הזמן ניתן לקבוע בוודאות שאף אחד לא הושפע מרעהו, זה צירוף מקרים ספרותי טהור. בשני הספרים התמה המרכזית דומה: רווקה בסביבות סוף השלושים מתאהבת באלמן אב לשתי ילדות יתומות מאם, בנות חמש ושמונה, והעלילה פוסעת לעבר הקמת משפחה חדשה, מורכבת. בשני המקרים הסיפור המרכזי (לצד כמה וכמה סיפורי משנה הקשורים לתחומי העיסוק של הגיבורות ולבני המשפחה) הוא כניסתה ההדרגתית של הגיבורה לתפקיד האם החורגת – אל משפחה חדשה, פצועה, שאם המשפחה בה מתה.

ב"מעטפה לבנה" מות האם בא בעקבות תאונת קורקינט במרכז תל-אביב ולאם המתה, נעמה, תפקיד חשוב בעלילה על אף היעדרה. ב"דוקטור תבואי אצלי", לא מסופר איך אם המשפחה, אסנת, מתה, וכמעט ולא מסופר עליה דבר, מלבד היעדרה. אגב מקור שני שמות הנשים החסרות הוא ספר בראשית.

בספרה של מירה מגן הדמות המרכזית היא ד"ר גליה אושרי, רופאה אונקולוגית המתמחה במחלות במערכת הדם, כאמור רווקה שמתאהבת ב…קולגה בכיר שלה למחלקה בבית החולים, פרופסור ענר, האלמן. בספרו של יוסי ריבלין מדובר בליבי חרד, ספרית שמתאהבת באקראי לכאורה באיתן, מתופף מקצועי, אף הוא אלמן. מעניינת ההשוואה כי בספרה של מגן הסוגיה הרגישה והטעונה הזו, אימהות חורגת, מטופלת בידי סופרת אישה. בספרה של מגן גליה היא הדוברת היחידה, בגוף ראשון.

ב"מעטפה לבנה" הסוגיה הרגישה של אם חורגת מטופלת בידי סופר זכר, יוסי ריבלין, והסיפור מסופר פעם מנקודת ראותה של ליבי ופעם מנקודת ראותו של האב, איתן, אף הם בגוף ראשון.

בשני המקרים שמות הגיבורות מתכתבים, במקרה או שלא במקרה, עם איזה מצב רגשי – גליה אושרי אצל מגן, וליבי חרד אצל ריבלין. סוגיית אם חורגת היא סוגיה דרמטית מאוד בספרות, כמו כמובן גם בחיים. מי שמכיר משפחות מורכבות מכיר על בשרו את הסוגיה הלא קלה שבה אשתו החדשה של האב מתקשה, בלשון המעטה, במקרים רבים להתאהב בילדי בעלה. ובספרות – מי לא גדל על סינדרלה, שלגיה, עמי ותמי, ועוד ועוד.

מירה מגן נוגעת בספרה באופן ישיר בסוגיה המורכבת העומדת לפניה. "את שומרת מהן מרחק. לא נגעת בהן אפילו לא באצבע", אומר לה ארוסהּ, אב הילדות, ענר, וגליה עונה, וחושבת: "'אני חוששת לפתח ציפיות', אמרתי. זאת הייתה רק חציה של האמת. חציה האחר שעד כה הילדות האלו לא עוררו בי חיבה ומשיכה לחבק ולגעת". האם זה ישתפר בהמשך?

ב"מעטפה לבנה" ליבי, הספרית, האישה הפשוטה לכאורה, נוגעת בסוגיה בעקיפין בסיפורים הקשים על ציפורה, האמא החורגת שאצלה היא עצמה גדלה עד שנאלצה לעזוב את הבית, אחרי שאמה הביולוגית מתה ממחלה. "ציפה דריפה ים פמפוני", היא כינתה אותה תמיד. ברור שהיא תהיה אם חורגת אחרת, אוהבת לבנותיה החורגות. היא מתאהבת בבנותיו של איתן, ונוגעת בהן, דקותיים אחרי שהיא רואה אותן לראשונה בחייה.

"הפעם הבאה שבה פתחתי את העיניים הייתה בשש בבוקר. מצאתי לידי את הילדה הכי חמודה בעולם, עומדת ומביטה בי. נזכרתי שראיתי אותה פעם לרגע ב'תופקאסט' של איתן. חייכתי אליה. 'היי, אני ליבי', 'מה את עושה פה?', היא שאלה במתיקות. 'אני הספרית של אבא. באתי אתמול לראות אותו בהופעה ונשארתי לישון אצלכם, כי ירד המון גשם', 'את יודעת שאימא שלי הייתה עושה לי קוקיות פעם?'. מזל שאיתן אמר לי שהוא אלמן, אז לא הסתבכתי בלשוני. חשבתי לרגע ואז שאלתי אותה: 'את רוצה שאני אעשה לך צמות?. 'כן'. 'אז אקום לצחצח שיניים ואחר כך אני אעשה לך צמות'. 'אולי גם נטע תרצה'. 'אם היא תרצה, אז אני אעשה גם לה צמות'." ("מעטפה לבנה", עמוד 138). אצל יוסי ריבלין, סוגיית האם החורגת פתורה לגמרי, יש שם חיבור מיידי אוהב בין ליבי לבנותיו של חתנהּ המיועד.

לעומת זאת, מירה מגן ממשיכה להתחבט קשות בסוגיה, ומפעילה גם את משפחתה המסובכת של גליה. אחיותיה של גליה מתנגדות למהלך של "הכנסת ראש בריא למיטה חולה", ומגן אפילו מכניסה לענין את אמו של ענר, הסבתא, שממש מנסה להניא את גליה מלהסכים להיות אם חורגת לנכדותיה: "את לפי מה שאני מתרשמת ממך, לא תחזיקי מעמד. את צורכת טונות של חופש. לא בשבילך לגדל שתי ילדות פוסט טראומטיות, את תקללי את עצמך יותר מהר ממה שנדמה לך" ("דוקטור תבואי אצלי", עמוד 219).

יש גם דברים דומים בשני הספרים. בשני הספרים הכותב והכותבת מתארים את הפעם הראשונה שהאב האלמן מקיים יחסי מין מאז מות אשתו. אצל מירה מגן כשענר עושה זאת לראשונה עם גליה היא מתארת את האקט המיני בקצרה, ניכר שקצת לצאת ידי חובה, ובתומו אומר ענר: "מאז שאסנת נפטרה לא שכבתי עם אישה". אצל ריבלין הסצינה בה איתן מקיים יחסי מין לראשונה מאז מות אשתו מתוארת יותר בפרוטרוט. זה היה "סטוץ" עם נגה, בת קיבוצו מהעוטף. בתום האקט הסוער הוא אומר: "זו הפעם הראשונה שלי מאז נעמה".

בשני הספרים גם מופיע רקוויאם. אצל מירה מגן זה הרקוויאם של מוצרט, ואצל ריבלין זה הרקוויאם של ורדי. יש עוד כמה אלמנטים דומים, שוליים, כגון הספר "אנה קרנינה" שמבצבץ בשני הספרים אבל לא אלאה בפרטים.

מה שאי אפשר בלי להזכיר הוא כי בשני הספרים מוזכר חודש אוקטובר סביב אירוע החתונה-ירח דבש של זוג גיבורי הספר. מירה מגן טורחת לספר לנו שהחתונה שלה עם ענר נקבעה לחודש אוקטובר. ליבי ואיתן לאחר חתונתם יוצאים לירח הדבש בחודש אוקטובר, ואצלם השנה היא 2023.

הפילוסוף תיאודור אדורנו אמר כי לכתוב שירה אחרי אושוויץ זה ברבריות. הסופר יוסי ריבלין אמר בראיון שלכתוב ספרות אחרי השבעה באוקטובר בלי להתייחס לאירוע שמצוי כפצע בליבו של כל בן אנוש זה ברבריות, כמו לכתוב ספרות אחרי השואה מבלי להתייחס כלל לאירוע שזעזע את כדור הארץ.

כאמור שני הספרים ראו אור ב-2025, קצת פחות משנתיים אחרי השבעה באוקטובר. ריבלין לא מתעלם, ומתייחס לתאריך המטלטל עמוקות בסיום ספרו. הוא גם מקדיש בהקדשה נרחבת את הספר ליותם חיים ז"ל, מתופף שנחטף בשבעה לחודש לעזה מקיבוצו כפר עזה, ונהרג בשוגג מאש חיילי צה"ל במהלך מנוסתו לחירות. מירה מגן מתעלמת מהתאריך הכואב, וחבל.

לסיכום: עם כל הדומה והשונה, שני הספרים מקבלים ממני המלצה חמה לקריאה.

קראו גם

משל יוסי ריבלין ביקום תרבות

אורנה מונדשיין על "מיכאלה" של מירה מגן