מפתחות ליצירתו של יובל שמעוני

יוסף אורן מנתח את ספר המסות החדש של יובל שמעוני, "הסופרים והקיסרים – ארבע מסות על צמדים" (הוצאת עם עובד 2025, 255 עמ'), על חיי סופרים ויוצרים ובראשם סבו המשורר דוד שמעוני, ואת זיקתם להיסטוריה המודרנית. ומסביר מדוע הוא לדעתו יצירה חשובה.

המערכת

הבסיס הרעיוני וההיסטורי

ספרו החדש של יובל שמעוני הוא ספר מסות העוסק בשני מישורים שמשלימים זה את זה – הספרותי והרעיוני. וכדי להדגיש עובדה זו העניק המחבר לספרו החדש שתי כותרות. הראשונה היא הכותרת הסופרים והקיסרים שהובלטה באות מוגדלת, והיא הכותרת הרעיונית, והשנייה היא הכותרת ארבע מסות על צמדים, שהיא הכותרת הספרותית, אשר מונה את מספרן המדויק של המסות, הנפרדות זו מזו, אף שכולן עוסקות בצמדים. סיפורי כל הצמדים במסות הספר הזה עוסקים בזיקה של גיבורי המסות להיסטוריה של העת החדשה, משלהי המאה ה-19 ועד ימינו, ש"פני אבן לה – – – והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם" (עמ' 308), כטענת המחבר בחשוב מבין כרכי הסיפורת שלו "קו המלח" (2014).

הבטחות מרגיעות אלה מופרות כבר בעמוד הראשון של הספר, שהוא עמוד "תוכן העניינים", אשר מבהיר לקורא שהספר אינו לקט של מסות עצמאיות ומופרדות זו מזו, אלא הן ממוקמות בספר בשני "שערים", שהראשונה מביניהן היא "דפים ובדים", והשנייה היא "ארץ".

שערים אלה מבדילים בין שלוש המסות העוסקות באמנות, באנשי העֵט והמכחול, לבין המסה הרביעית, "ארץ", שהיא מסה המבטאת בכותרות של שני חלקיה, "הקיר" ו-"הקוּרים", השקפה אקטואלית-פוליטית, העוסקת בסכסוך הערבי-ישראלי.

"הקיר", מבטא נתון יציב ובלתי משתנה בתולדות המדינה, המתבטא במאמצי הקיצוניות מבין מדינות ערב למחוק את "מדינת היהודים" הציונית ממפת המזרח התיכון באמצעות רצף של מלחמות נגד קיומה. "הקוּרים", מייצגים את פעולתם הנמרצת של ערביי המדינות במזרח התיכון, הם העכבישים, לפרושׂ במרווחי השנים בין המלחמות רשת לאומנית של יוזמות אשר תחליש את מדינת ישראל, הן פנים-חברתית והן חיצונית-מדינית, כדי ללכוד בה בעתיד את הטרף שהם חושקים בו – השמדתה של "מדינת היהודים" החזונית. זוהי בתמצית תמונת מצבה של מדינת ישראל במזרח-התיכון, שאני כחוקר ספרות נוהג מזה שישים שנה להגדירו בצמד המילים "המצב הישראלי".

עובדה זו מעידה ש"העכבישים", עמי-ערב, אינם מלוכדים בהשקפתם על "המצב הישראלי", אלא מתפלגים בהצעות שהם מעלים כדי למוטט את "הקיר" הציוני, בהגדרתו הציורית של זאב ז'בוטינסקי, כדי להשיג בעלות מלאה על המרחב שבין הנהר לבין הים. הלכידות במחנה הציוני, שמתחזקת במהלך כל מלחמה את "הקיר", נחלשת במרווח השנים שבין המלחמות.

כאשר הידוק השורות של המגוננים על "הקיר" מתרופף בחברה הישראלית, מתגבר המאבק הפנימי בה בין הוגי הפתרונות הסותרים להשגת השלום. זוהי מלאכתם של "הקיסרים" (המושלים), והם הפוליטיקאים המיומנים במלאכה זו, שרוב אמצעי התקשורת (העיתונים וערוצי הטלוויזיה) נמצאים באחיזתם, והיא פחות שכיחה בין "הסופרים" (הנתינים), אנשי העֵט והמִכְּחוֹל, שמיומנותם לוקה יותר בתחום זה ושהשפעת אמצעיהם היא דלה ביותר.

הבדלה זו בין "הקיסרים" לבין "הסופרים" אינה חלה על יובל שמעוני, שבכל השנים לא טווה קורים, אלא ביסס את העלילות בסיפוריו על קרקע מוצקה של עובדות שהתרחשו לשלושת "השמעונים" במשפחתו: לסבו, המשורר דוד שמעוני, בשנות המהפכה המעמדית בעשורים המוקדמים של המאה הקודמת ברוסיה; לאביו, המחנך שמואל שמעוני, בתקופת היותו לוחם בבריגדה ובמלחמת השחרור באמצע אותה מאה; ולו עצמו, הסופר יובל שמעוני, ברצף המלחמות של דורו החל מ"מלחמת יום כיפור" (1973) ו-"מלחמת לבנון הראשונה" (1982), שבאופן אירוני הדביקו לה את הכינוי "מלחמת שלום הגליל", ועד זו שטרם הסתיימה, שעדיין מכנים אותה "מלחמת חרבות ברזל" (2025), עד שיוחלט על שם אחר עבורה.

כלומר, ספר המסות הזה מבוסס כולו על הביוגרפיות של שלושת "השמעונים", שהיו מעורבים, כל אחד בדורו, במלחמות ההגנה על "הקיר" המגלם את "המצב הישראלי". ואשר למסות עצמן – הן נכתבו במיטב יכולתו של יובל שמעוני כסופר עברי. גם קורא שלא יסכים עם מסקנותיו בנושא הצלת "הקיר" מקריסה – מובטחת לו הנאה מקריאת המסות, שנכתבו במשך 500 הימים הראשונים של המלחמה הנוכחית, כדי לשכנע בצדקת השקפתו הפוליטית-פציפיסטית.

 סדר הפרקים בספר המסות

בספר נכללו שני מִקְבָּצים של מסות, או, בהגדרתו של יובל שמעוני, שני "שערים".

השער הראשון כולל, תחת הכותרת "דפים ובדים", שלוש מסות על שלושה צמדים: מסה על צמד הסופרים הנודעים בספרות העולם בשלהי המאה ה-19, גוסטב פְּלוֹבֶר הצרפתי ופרנץ קפקא הצ'כי; מסה על הציירים וינסנט ואן-גוך ואחיו תיאו ואן-גוך; ומסה בשם "עשרה אביבים ולילה אחד" העוסקת בסיפור החיזור הרומנטי בין המשורר דוד שמעוני ובין העלמה דינה לבית פפירמייסטר, שהתמשך כעשור, בין השנים 1920-1910, אשר בו הוא ביסס את מעמדו כמשורר במרכזיה של הספרות העברית באירופה, בעוד שדינה ביססה את מעמדה כגננת במושבה ראשון לציון בארץ ישראל.

בשער השני כלל יובל שמעוני את המסה "ארץ", בת שני החלקים – "הקיר" ו"הקורים" – שבה סקר את תולדות הסכסוך הערבי-יהודי מתקופת העליות ועד ימינו. מסה זו מציגה את העובדות על "הסכסוך" בסדר היסטורי כרונולוגי, אך במיבחר מְנוּפֶּה שמטרתו שקופה: לשקף בעזרתו את מסקנתו שהסכסוך בין שני העמים הוא, לדעתו, חסר-מוצא וחסר-פתרון.

תכסיסיו של יובל שמעוני

כדי לבסס עליו את מסקנתו הקודרת והנואשת הזו מפני הבאות, שילב יובל שמעוני בחלק "קורים" שישה קטעים מראיון של עיתונאית עם אחת החטופות, דניאל אלוני, ששהתה עם אמיליה, ילדתה בת ה-6, במשך 42 ימים במנהרה של חמאס במהלך המלחמה הנוכחית, מלחמת "חרבות ברזל". קטעים אלה נדפסו בין חלקי המסה "קורים" באות דפוס שונה מאות הדפוס השמרנית שבהן נדפסה המסה, בעמ' 143, 157, 169, 176, 193 ו-209.

את שיטתו זו, לתת נפח לטקסט המרכזי והרצוף של העלילה, הפעיל יובל שמעוני גם בספריו הקודמים, כולם ספרי סיפורת שעלילותיהם ריאליסטיות: זוג תיירים מאמריקה שהגיעו לבסוף לרחבת הכנסייה נוטר-דאם בפריז, שממנה התאבדה בקפיצה אהובתו הצרפתייה של הישראלי בספר "מעוף היונה" (1990); קטעי הביוגרפיה של חיילי המילואים שגויסו לצלם סרט הסברה של חיל האוויר בספר "חדר" (1999); ובהוספת השורה של שיחות יושבים אלמונים בבית-הקפה מעל הטקסט המתרכז ביושבים שמעורבים בעלילת הסיפור המתרחש בבית-הקפה הזה ברומאן "גופת גבר לא מזוהה" (2023). בעזרת תחבולות אלה מילט יובל שמעוני את עלילות ספריו מן האופן הנדוש שבו נכתב הסיפור הריאליסטי לפניו בסיפורת הישראלית.

בעזרת כל התכסיסים הללו פרש יובל שמעוני, בשני שעריו של ספר המסות הזה, את הביוגרפיה הכפולה שלו הן כסופר המבסס את עלילות סיפוריו על הביוגרפיה שלו ושל קודמיו במשפחת "השמעונים", והן כאזרח בעל השקפה אישית כלפי "המצב הישראלי", המשייכת אותו לשמאל הפוליטי בחברה הישראלית, זה המייחד לעצמו את הכינוי "מחנה השלום", כאילו כל האחרים הם "מחנה המלחמה".

ואכן, בשני חלקי המשנה של השער "ארץ", "הקיר" ו-"הקורים", ממשיך יובל שמעוני את מסקנתו הפסימית של עמוס עוז במאמרו "ההר והחומה", בקובץ הפוליטי של מאמריו "כל התקוות" (1988), שבו הקדים עמוס עוז בשלושים שנה את יובל שמעוני כאשר ביטא את המסקנה הפסימית שלו ביחס לסיכויים להשכין שלום בין שתי האוכלוסיות הטוענות לבעלות בלעדית על אדמת א"י: "שום הר ושום חומה לא יוכלו להגן על ירושלים מפני ירושלים. צריך להסתגל סוף-סוף לעובדה שאנחנו לא לבדנו בארץ-ישראל" (שם, עמ' 128).

אך בניגוד לעמוס עוז, שניסח עובדה פסימית זו בניסוח יובשני, מגיש אותה יובל שמעוני לקורא בדרכו של מספר-סיפורים. רק אחרי שהוא סוקר את צמיחתה של מסקנה זו בשלושה מבני משפחתו – הם "השמעונים" (סבו, אביו, והוא עצמו) – ורק אחרי שהוא מציב שתי השאלות לסיפורם: "מה היה מקומם של הערבים בחייהם?" (עמ' 153); והאם ניתן בהווה לגבש פיתרון לסכסוך על אדמות א"י בין הערבים ליהודים?

הקשר בין המסות משני השערים

בשער א', "דפים ובדים", שהוא השער הספרותי, ריכז שמעוני שלוש מסות על מסירותם עד כלות-הנפש של אמני העט והמכחול לעיסוקם האמנותי. בשער ב', "ארץ", שהינו השער הפוליטי, הוא כלל מסה בת שני פרקים, "הקיר" ו"הקורים". בפרק הראשון סיפר את התהפוכות בהשקפת "השמעונים" על "הסכסוך", בעוד שבפרק השני סקר את תולדות הסכסוך הערבי-יהודי וביסס בו את מסקנתו על מצבו הנוכחי והעתידי שהוא, לדעתו, חסר-מוצא וחסר-פתרון. 

אף שבכל מסה בחלק "דפים ובדים" עוסק יובל שמעוני בביוגרפיות של ידוענים מהתרבות הכללית, ניתן לשער שבעצם עסק באמצעותם בעצמו. במסה הראשונה הקביל את מסירותם לכתיבת סיפורת של הסופר הצרפתי גוסטב פְּלוֹבֶר (1880-1823) ושל הסופר היהודי-צ'כי פרנץ קפקא (1924-1883). הראשון היה סופר הדוניסט שהשתמש בגאונותו כסופר קל-כתיבה כדי להשיג פופולאריות והערכה לעצמו כסופר. קפקא לעומתו היה גאון נזירי ומתלבט שהרחיק את העדות מעצמו ככל האפשר בסיפוריו.

מיזוג משני הסופרים האלה, המוערכים גם כיום, קיים ביובל שמעוני – כותב נזירי כמו קפקא, וגם מעוניין בשימת-לב ליצירתו בחוגים רחבים של החברה כמו פלובר. שמעוני בחר בהם וכתב עליהם בהערכה כי שניהם "קידשו את מעשה הכתיבה" (עמ' 14) ו-"התמסרו לו באופן מוחלט" (עמ' 19). מהם למד – וכך כתב גם הוא את סיפוריו.

את מוֹפְתם של צמד גיבורי המסה הראשונה, אשר התבטא במסירותם המוחלטת ל"מעשה הכתיבה", חיזק שמעוני במסה הבאה בשער זה, שבה הבליט את ההבדל ביחסם אל האמנות של צמד האחים וינסנט ואן-גוך ואחיו הצעיר ממנו תיאו ואן-גוך. הבכור היה צייר גאון, שעינה את עצמו במסירותו המוחלטת לאמנות שלו, הציור, שבה עסק "בקדחנות" (עמ' 63). והצעיר ממנו פתח גלריה, אגר את הציורים של אחיו הבכור, והתפרנס ממכירתם. בתמורה העניק תיאו לאחיו וינסנט בדים וצבעים ושיכן אותו בדירתו בפרק הזמן שהיה דרוש לו כדי להשיג שליטה מוחלטת על ציוריו של אחיו הגאון, אך בהזדמנות ראשונה עודד אותו להדרים אל אַרל ולהנציח שם על הבדים את הטבע הכפרי של המקום – ציורים שהיה להם ביקוש גובר אצל העירונים בפריז.

במסה זו מוסבת כל אהדתו של יובל שמעוני אל האמן האמיתי, שעסק באַרל במימוש גאונותו עד כלות-הנפש, על-ידי הבדלתו מאחיו תיאו ואן גוך שנהנה באותן שנים מכל מנעמי החיים בפריז. כדי לבטא זאת חזר יובל שמעוני לתכסיס אהוב עליו – השוואת הצלחתו ופרסומו הזמניים של תיאו ואן גוך לאלה של איש הקרקס באפֶלו ביל (עמ' 70), שהיה מפורסם בחייו, ואשר זכה גם במותו לקבורה מפוארת (עמ' 105), אך אלה מיצו את כל תרומתו לתרבות הבידור.

המסה השלישית בשער זה של הספר עוסקת בקשר בין סבו של יובל שמעוני, המשורר דוד שמעוני, והסבתא שלו, דינה פפירמייסטר – קשר המבוסס על מכתביה הארוכים והווידויים של דינה ועל מכתביו הלקוניים והחמקמקים של דוד, עד שהתאחדו כעבור עשר שנים ומן הקשר שלהם נולד בנם היחיד, שמואל שמעוני, אביו של יובל. והיא המסה אשר מעבירה בהמשך את הקורא אל המסה הפוליטית בשער "ארץ" – מסה שחלקיה הם, כזכור, "הקיר" ו"הקורים".

דינה, הסבתא של יובל, נולדה ברוסיה ב-1891 והיתה תינוקת בת שנה כאשר אביה, הסבא רבא של יובל, ברוך פפירמייסטר, עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1892, והצטרף למייסדי המושבה ראשון לציון, שעשור קודם לכן ייסדו אותה קומץ מבני העלייה הראשונה. דינה הכירה את דוד שמעוני בברלין ב-1910, שאליה נסעה ללמוד גננות, ובמשך עשר שנים התאמצה במכתביה לקיים את קשר האהבה שנרקם שם ביניהם.

דוד שמעוני עלה לארץ בפעם הראשונה ב-1909, וכמו רוב חלוצי הדור השני של העולים התפרנס מעבודה שהיתה אז זמינה לבחורים בגילו במושבות, בחקלאות ובשמירה על פרדסים. משום כך חזר אל ברלין כעבור שנה כדי ללמוד באוניברסיטה, וכדי לבסס את מעמדו בשירה העברית. לארץ עלה שנית ב-1920, והפעם כדי להשתקע בה וכדי לקשור את חייו לנערה האביבית מארץ ישראל שהכיר בברלין לפני כעשור שנים. יובל שמעוני סיפר את סיפור קשר החיזור הממושך ביניהם בין השנים 1920-1910 בפרק "עשרה אביבים ולילה אחד", שהוא אחד מפרקי הצְמדים בשער הראשון של הספר.

השקפת "השמעונים" על "הסכסוך"

בשנות בחרותו השתייך דוד שמעוני לקבוצת מהפכנים ברוסיה שפעלה נגד הצאר, אך הוא נטש אותה אחרי שהתפכח מחלום המהפכה המעמדית ברוסיה – שהבטיחה לו "התמזגות מופלאה של הדופק החלש, הפרטי, עם הדופק העז של ההיסטוריה – היסטוריה רוסית ואולי גם עולמית, אם יתאחדו פועלי העולם".

יובל שמעוני סיכם את התקופה המהפכנית הקצרה הזו של סבו במשפטים הבאים: "סבי הסתפק בלילה אחד שהיה שותף בו להדפסת כרוזים מהפכנים וכמעט נעצר בידי שוטר חשדן כשבכיסו אקדח בראונינג שמעולם לא ירה בו. מעט הלהט המהפכני שהיה בו התפוגג, כאשר עלה לארץ" (עמ' 154). פרק חריג זה בחייו של המשורר דוד שמעוני משתמע משיר מוקדם שלו, "ולא אדע" משנת 1917, והוא אז כבן 30. פירוש לשיר זה כללתי בספרי "מוקדים חדשים בשירה העברית" (2015).

על תקופה זו בחיי סבו ביסס שמעוני, ברומאן "קו המלח" (2014), פרטים מסיפור-חייו של גיבור הרומאן הזה, איליה פוליאקוב. אחרי שאיליה צפה מבין החרכים של עליית-הגג של הוריו בפוגרום שביצעו השכנים ביהודי העיירה ב-1904, חזר לפטרבורג והפך לפעיל בקבוצת של מהפכנים שפעלה נגד הצאר, ופעם, כאשר חילק כרוזים וכמעט נאסר כשבאחיזתו אקדח, ברח מרוסיה אל מורדות ההימלאיה של הודו.

על העיוורון של סבו, דוד שמעוני, בנושא הערבים מעיד יובל שמעוני: "עד סוף המאה העשרים  – – – עוד התעקש לראות בעיקר את מה שייצגו [הערבים] בתמונת הארץ כפי שהצטיירה ברוחו – דמויות תנ"כיות ולא בשר ודם" (עמ' 156). ובהתאם לראייה זו כתב, והוא כבר תושב ותיק בפלסטינה-א"י, את האידיליות הציוניות שלו על החלוצים ("מצבה" ו-"יובל העגלונים"), ועל נופי ארץ-ישראל, שאותם כלל בנפוץ מבין ספריו – "ספר האידיליות" משנת 1945.

יתר על כן, בניגוד למפוכחים ממנו בדורו, כגון אחד-העם ב-"אמת מא"י", זלמן אפשטיין ב-"שאלה נעלמה," וז'בוטינסקי ב-"קיר הברזל", החזיק דוד שמעוני באמונת איכרי העלייה הראשונה, שלערבים בכפרים הדלים שלהם אין שאיפות לאומיות, כפי שהניחו ד"ר חיים חיסין ממייסדי ת"א, דוד לֶבונטין ממייסדי ראשל"צ, וגם משה סמילנסקי ממייסדי רחובות. אהוד בן-עזר מונה סופרים מפוכחים מהם בפרק המבוא "הערבי בסיפורת העברית", בספרו "במולדת הגעגועים המנוגדים" (1992).

לעומת זאת ביסס אביו של יובל, שמואל שמעוני (נולד ב-1921, השנה שבה נרצח ברנר), מענה אחר לשאלת הערבים – זו של ז'בוטינסקי במאמר "על קיר הברזל – אנחנו והערבים" (1933), מאמר שעיצב את השקפתו (163-161), כמו גם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, 1939-1936, שחווה כנער (עמ' 168-167).

בהשפעתם נענה שמואל שמעוני בבחרותו לקריאת המוסדות הלאומיים, הצטרף לצבא הבריטי ללחום בגרמנים, נשלח למצרים, ואחרי שהוקמה הבריגדה היהודית לחם בשורותיה בצפון איטליה ואח"כ גם בבלגיה ובהולנד. בשובו לארץ הצטרף להגנה, ובה פיקד על עליית השיירות לירושלים הנצורה. שם הכיר מלווה באחת השיירות, נערה עם צמה וחובבת שירה שעלתה מפולין – אמו של יובל (עמ' 173). אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר אביו היה כבר בן 46, וכבר מחנך בתיכון חדש בת"א, הצטרף לתנועת א"י השלמה, שבין האידיאולוגים שלה בלטו בכירי הסופרים: א"צ גרינברג; חיים הזז; ישראל אלדד; נתן אלתרמן; ומשה שמיר (עמ' 190).

יובל שמעוני מספר על עצמו בעמודי הפרק "הקיר" (מעמ' 203 ואילך), שבהם הוא משתף את הקורא בתחנות אחדות מחייו: כנער היה חניך בשומר הצעיר; לצבא התגייס סמוך למלחמת יום כיפור; וכחייל לחם גם במלחמת לבנון, "שלום הגליל" (עמ' 204). בסיומה כבר היה בעל הכרה פציפיסטית מגובשת, אחרי שראה מלחמה ותוצאותיה בטיילת של צידון (שעליה ועל טביעת ילד עזוב בים שלה סיפר ב"קו המלח"). כדי להתרחק מהארץ המסובכת במלחמות עם שכנותיה נסע אל צרפת. על הרומנס עם הצרפתייה בפריז, עיר האורות, סיפר ב"מעוף היונה". בשובו עשה סרט שנכשל, ועל כך סיפר בספרו "חדר" (1999).

כלומר – ספר המסות הזה עוסק כולו במרדנות של כל "שמעוני" בהשקפה של קודמיו. הסבא, דוד שמעוני, לא אחז בדעה נחרצת כלפי הערבים כמו שכתבו בני דורו במאמריהם. בנו, שמואל שמעוני , התמרד נגד השקפתו הבלתי-מגובשת של אביו בנושא הסכסוך עם הערבים, והפך לפעיל בתנועת א"י שלמה. והנכד, יובל שמעוני, מרד ב"ימניות" של אביו שמואל, וכפציפיסט ביטא את השקפת השמאל בנושא "הסכסוך". תחילה בספריו הקודמים, בכרכי הסיפורת מ"מעוף היונה" ועד "קו המלח", ואחר-כך גם ברומאנים המאוחרים: "מבעד לקרקעית השקופה", משנת 2021 (המספר על נישול האינדיאנים מאדמתם על-ידי הספרדים); ו"גופת גבר לא מזוהה", משנת 2023 (המספר על האומללות של עובדי המטבח מהשטחים בבית-הקפה בת"א); וגם במסה "אל העפר", ספר עיוני שהופיע ב-2007. וכעת הבליט את השקפתו זו גם בספר המסות הנוכחי.

אין כיום סופר עברי בולט ממנו במשמרת השלישית –  משמרת "הגל המפוכח". אין סופר שמבסס כמוהו את תחושת הפיכחון מהחזון הציוני על החיים של בני משפחתו, וגם אין סופר המבטא כמוהו באופן גלוי ומפורש את דעתו הביקורתית על המגמות החברתיות-רעיוניות של הספרות הישראלית, ועל חובת הסופר להטות את המהלך הסטיכי של הספרות מהשלמה עם מהלך ההיסטוריה של האנושות, ש"פני אבן לה", הצופה באדישות במלחמות הפורצות בין עמים על פיסות קרקע בשליחות דתות ואידיאולוגיות באזורים שונים של העולם.

משפטי סיום קודרים

הקובץ מסתיים בחלק בשם "הקוּרים", הכולל לקט דוקומנטרי מגמתי של קטעי עיתונות וסרטונים על אומללותם של תושבי עזה ועל החרבת בתיהם במלחמת "חרבות ברזל" הנוכחית. זהו לקט לא מאוזן, כי פגיעת חמאס בתושבי קיבוצים הגובלים ברצועת עזה, כמו נשכחה על-ידי יובל שמעוני בלקט זה.

מאחר שלקט זה איננו מסה, וכלל איננו מתלכד עם תוכן המסה "הקיר" בשער "ארץ", לא היתה שום הצדקה ספרותית לכלול אותו בספר זה, אפילו לא תחת הכינוי הזהיר "קוּרים", המנבא את העתיד – את הימשכות "הסכסוך" שעודנו מצפה לנו, הישראלים, ולהם, הפלסטינים, בימים יבואו.

קראו גם

קיראו עוד על יובל שמעוני ב"יקום תרבות"