נילי דגן, 'לשם אני הולכת', עורך: אמיר אור, הוצאת ספרי עתון 77, 2025, 60 עמודים.
"אני מבינה שהזמן הולך קדימה, אבל למה הוא לוקח אותי איתו?"
המשוררת רבקה בסמן בן־חיים.
נילי דגן נולדה ב־1953 בכפר סבא. למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בן־גוריון ובאוניברסיטת תל־אביב. היא משוררת ועורכת, כלת פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2024. 'לשם אני הולכת' הוא ספר שיריה השביעי. קדמו לו 'הלונה פארק של ניליק' (עופר, 2022), 'עד שאלמד לעוף', (פרדס, 2017), 'לא מתקרבת לתחנה המרכזית' (אבן חושן, 2013), 'ילדה של פעם' (אבן חושן, 2013), 'מאחורי המלחמה רואים את הים' (אבן חושן, 2010) ו'בכל אדם יש ארבעה בנים' (אבן חושן, 2008). שירתה פורסמה במוספי התרבות של 'הארץ', 'ידיעות אחרונות', 'מעריב', 'ישראל היום', ובכתבי העת 'שבוֹ', 'הליקון', 'מאזניים', 'גג', 'משיב הרוח' ו'עתון 77'. נילי דגן יזמה וערכה מפעלות שירה, ובראשם אתר השירה www.nillydagan.com שייסדה ב־2012, הפועל כעיתון תרבות מקוון לקידום השירה והאמנות בישראל.
גילוי נאות: נילי היא חברה קרובה, ושיתפתי איתה פעולה לא פעם במפעלי ספרות. אבל כשזה נוגע לביקורת ספרות, אני מתייחס רק לטקסט.
כמו בלש טוב, אני מסתמך על עדותם של העוסקים במלאכה. כך כותב העורך אמיר אור במבוא לספר:
לשם אני הולכת הוא ספר מרַפא. לכאורה נושאו טורד שלווה: המשוררת מזמינה אותנו להיות עדים לשיחות שהיא מנהלת עם יקירי נפשה שמתו. האובדן שבחיי אדם הוא נושא קלאסי, טעון וכבד, אך שיחותיה של דגן עם המתים הן שיחות חיות ביותר, שמטפלות בכאב, בכעס ובגעגוע באופן מעורר השתאות. הן עוסקות בגורל הנשמה אחרי המוות, בחיים הנמשכים עם מטלותיהם, בזיכרונות המשותפים, ואף בדיונים על אהבה; ויותר משהספר עוסק במוות, הוא מקים מצבת מילים לקורות חייהם, לפועלם ולאישיותם של יקיריה כפי שנטבעו בנפשה, וכפי שהיא מאפשרת לנו להכירם. לשם אני הולכת הוא מסע אחורה בזמן, בנופים, ובתרבויות, ומעל לכול מסע ברגש המכיל את כל אלה ומשיב אותנו אל החיים.
מהתבוננות חיצונית אפשר לומר שהספר נחלק לארבעה שערים: 'גיא'; 'שדה מנוחה הקטנה'; 'אמא'; ו'הפסנתר השחור'. סקירה זו עוסקת בשירים מתוך השער הראשון.
"תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ"
תהלים מ"ב, ח.
המילה הראשונה בספר היא 'גיא'. הפנייה היא כאן לבנה שמת בדמי ימיו. מי שקורא את שש השורות הראשונות של השיר 'גם הבוקר' (עמוד 11), אינו מבין למה בחרה המתחברת לפתוח דווקא בשיר זה. הרמז היחיד בשיר הוא ההפתעה בסופו, המאלצת אותנו לקרוא את השיר מחדש.
גַּם הַבֹּקֶר אַתָּה נִצָּב לְיַד מִטָּתִי, מְחַיֵּךְ,
תָּמִיד בְּחֻלְצַת הַפַּסִּים הַתְּכֻלָּה.
נְקֻדּוֹת אוֹר עַל פָּנֶיךָ כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁל חַרְצִיּוֹת בְּמוֹרַד גִּבְעָה,
בְּלִי סֵדֶר, תְּמִימוֹת אַךְ מַרְדָנִיּוֹת.
הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ אוֹמְרוֹת, קָרָה מַשֶּׁהוּ,
אֲבָל אַתָּה לֹא יָכוֹל לְסַפֵּר.
הָעֵינַיִם שֶׁלִּי עֲצוּמוֹת.
הבן ניצב ליד מיטתה של אימו, והיא יודעת זאת אף שעיניה עצומות. מוטיב העיניים העצומות מופיע גם בשירה של תלמה אליגון רוז, ששירה על אביה הטוב מכולם מסתיים בשאלה למה עיניו של אביה עצומות, ורק מי שמכיר את סיפור חייה יודע שגם אביה של אליגון רוז מת בדמי ימיו. השורה האחרונה בשיר מכניסה אותנו כמו לסרט של מ. נייט שמלאן, רק שהדוברת השרה איננה רואה אנשים מתים סתם. היא רואה את בנה כשעיניה עצומות, אולי מתוך געגוע.
"לָמוּת: לִישֹׁן, וְלֹא יוֹתֵר; וְדַעַת: הַשֵּׁנָה הַזֹּאת תַּשְׁבִּית מַכְאוֹב־הַלֵּב וְאֶלֶף הַפְּגָעִים, זֶה חֵלֶק כָּל בָּשָׂר – הִנֵּהִי הַתַּכְלִית, אֵלֶיהָ יִכָּסֵף אָדָם. לָמוּת, לִישֹׁן; לִישֹׁן!"
'המלט' בתרגום שלונסקי.
השיר הבא, 'תחילת יוני' (עמ' 12), כבר שופך יותר אור על התעלומה.
תְּחִלַּת יוּנִי, שָׁרָב כָּבֵד,
עֲצֵי הַסִּגָּלוֹן מִתְפַּקְּעִים בְּלִילַךְ פִּרְחֵיהֶם,
שְׁתִילֵי הַתֶּרֶד בְּיָרֹק קָמוּט.
אֹבֶךְ מְכַסֶּה עַל הַשִּׂמְחָה בְּאִישׁוֹנֵי עֵינַי,
זֹאת שֶׁמְּכַסָּה עַל הַכְּאֵב.
לִפְנֵי 589 יָמִים הָלַכְתָּ.
דִּלַּגְתָּ עַל שְׁנֵי לֵילוֹת סֵדֶר,
חֲמִשָּׁה חָדְשֵׁי הַפְגָּנוֹת, וְיוֹם הֻלַּדְתִּי הַ-70
שֶׁסֵּרַבְתִּי לַחְגֹּג בִּלְעָדֶיךָ.
הַבְּצָלִים לְאֹרֶךְ הַגָּדֵר הַלְּבָנָה זוֹקְפִים
גִּבְעוֹלִים אֲרֻכִּים וְרַכִּים.
הַפֵיג'וֹיָה תַּבְשִׁיל רַק בְּאֶמְצַע הַקַּיִץ.
"אַתְּ יוֹדַעַת אִמָּא שֶׁהָאֲדָמָה נוֹשֶׁמֶת כְּשֶׁנּוֹגְעִים בָּהּ?"
אַתָּה לוֹחֵשׁ, "אִם תִּגְּעִי בֶּאֱמֶת,
כָּל מָה שֶׁתִּגְעִי בּוֹ יַתְחִיל לִחְיוֹת."
אֲנִי נוֹגַעַת.
בקוראו את סופו של השיר הקורא המשכיל ייזכר בוודאי בספרו של פראנקל, 'האדם מחפש משמעות'. בסוף הספר, שבו אנחנו מקבלים הסבר ממצה על השאלה לוגותרפיה מהי, פראנקל מספר על אם שהגיעה אליו לטיפול ואמרה לו שבנה מת ואין לה בשביל מה לחיות. הוא משיב לה, תחיי למען בנך, ובכך נותן משמעות לחייה. מה שמסקרן בשיר הזה הוא שזהו הבן (המדומיין) שדואג לאימו ומנסה למצוא לה דרכים למצוא משמעות לחייה.
"אני אפח'ד. מי אתה?"
אמילי דיקינסון, שיר 260.
הדיאלוג בין הבן המת והדוברת החיה ממשיך גם בשירים 'אילו יכולתי' (עמ' 13), 'המוות שלך' (עמוד 14), 'רצוי לתת שם' (עמוד 15), 'החיים כמו' (עמוד 16), 'הלילה' (עמ' 17), 'גלים' (עמוד 18), 'בביאנלה לאקולוגיה' (עמוד 19), 'כפות ידי' (עמוד 20), 'אינך מגיע' (עמוד 21), 'החל מרגע זה' (עמוד 22), 'אני מושיטה' (עמוד 23) ו'בואי רגע' (עמוד 24). שירים אלה צריכים להיקרא כמו מחזה קצר. יש לקרוא אותם על פי רוב כמכלול ולא אחד אחד. השבירה של הדיאלוג מופיעה רק בשיר 'מאחורינו' (עמ' 25), המוקדש לבנו של גיא, מאור. ניתן לקרוא את ההקדשה הזו גם כפשוטה – למאור אחרי כל האפלה שעברנו.
נָסַעְנוּ בַּגִּ'יפּ, יָשַׁבְתָּ מֵאָחוֹר.
סִפַּרְתִּי לְךָ שֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם אַבָּא בַּשִּׁירִים
וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁהוּא תָּמִיד אִתְּךָ.
שָׁאַלְתִּי אִם הוּא נִמְצָא אִתָּנוּ.
אָמַרְתָּ כֵּן, הוּא יוֹשֵׁב לְצִדִּי.
אַתָּה יָכוֹל לָגַעַת בּוֹ? – לֹא.
וְהוּא יָכוֹל לָגַעַת בְּךָ? – לֹא.
אֲבָל אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים, לִפְעָמִים מְשַׂחֲקִים בְּפִּיקוּ נִיקוּ
אֲבָל הוּא מַפְסִיד בְּכָל מִשְׂחָק.
הַאִם יִתָּכֵן שֶׁכְּשֶׁהוּא אִתְּךָ הוּא לֹא אִתִּי,
וּכְשֶׁהוּא אִתִּי הוּא לֹא אִתְּךָ?
אוּלַי.
אֲנַחְנוּ בְּבֵית הֶעָלְמִין יוֹשְׁבִים עַל סַפְסַל אֶבֶן.
הָאַזְכָּרָה שֶׁל אַבָּא הִסְתַּיְּמָה
אַתָּה עֲדַיִן מְדַבֵּר עִם אַבָּא? – לִפְעָמִים.
רוֹאֶה אוֹתוֹ? כֵּן, תָּמִיד. גַּם עַכְשָׁו הוּא מֵאֲחוֹרֵינוּ
אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת וְרוֹאָה
עֲלֵי הַשִּׂיחַ זָעִים בָּרוּחַ.
יש עוד דברים מענינים בשיר הזה, מעבר לעובדה שהדיאלוג של הדוברת השרה מפסיק להיות עם בנה המת, ועובר להיות עם בנו, שחוויותיו מהמוות של אביו הן דומות לחוויותיה, אך גם שונות. אני מבקש את רשותכם להגדיל לרגע את הפרספקטיבה, ולהתמקד יותר לעומק בשיר זה:
נָסַעְנוּ בַּגִּ'יפּ, יָשַׁבְתָּ מֵאָחוֹר.
למה דווקא מאחור? ההשערה שלי כקורא מיומן, שהדוברת השרה מנסה להמחיש לנו את חוסר האיזון בינה לבין נכדה. הרי אם היה גדול יותר מן הסתם היה יושב לצידה, אבל לא, הוא מאחור והיא לא יכולה לראות את פניו, אלא אם הם מביטים זה בזה דרך המראה.
סִפַּרְתִּי לְךָ שֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם אַבָּא בַּשִּׁירִים
למה היא מספרת לו שהיא מדברת עם אביו בשירים? אולי יהיו מי שיגידו שהצער העביר אותה על דעתה, אבל שימו לב מה הנכד עונה:
וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁהוּא תָּמִיד אִתְּךָ.
הנכד לא רק שאינו חושב שהיא מוזרה, אלא הוא מזדהה איתה בסבלה.
שָׁאַלְתִּי אִם הוּא נִמְצָא אִתָּנוּ.
אָמַרְתָּ כֵּן, הוּא יוֹשֵׁב לְצִדִּי.
יכול להיות שכשזה נוגע במוות, במיוחד של איש צעיר, כל עוד זוכרים אותו הוא לא לגמרי מת.
אַתָּה יָכוֹל לָגַעַת בּוֹ? – לֹא.
וְהוּא יָכוֹל לָגַעַת בְּךָ? – לֹא.
אֲבָל אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים, לִפְעָמִים מְשַׂחֲקִים בְּפִּיקוּ נִיקוּ
אֲבָל הוּא מַפְסִיד בְּכָל מִשְׂחָק.
זו תמונה מכמירת לב.
הַאִם יִתָּכֵן שֶׁכְּשֶׁהוּא אִתְּךָ הוּא לֹא אִתִּי,
וּכְשֶׁהוּא אִתִּי הוּא לֹא אִתְּךָ?
אוּלַי.
"שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנָיִם / בֵּין הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם", כבר כתב חיים נחמן ביאליק בשיר הילדים "נדנדה". השיר מתקדם. הנסיעה מתקדמת:
אֲנַחְנוּ בְּבֵית הֶעָלְמִין יוֹשְׁבִים עַל סַפְסַל אֶבֶן.
הָאַזְכָּרָה שֶׁל אַבָּא הִסְתַּיְּמָה
אַתָּה עֲדַיִן מְדַבֵּר עִם אַבָּא? – לִפְעָמִים.
רוֹאֶה אוֹתוֹ? כֵּן, תָּמִיד. גַּם עַכְשָׁו הוּא מֵאֲחוֹרֵינוּ.
יש פה דיאלוג של שני אנשים כואבים, שמה שמחבר ביניהם הוא המוות של מישהו יקר להם, ונוכחותו המטאפיזית מלווה אותם.
אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת וְרוֹאָה
עֲלֵי הַשִּׂיחַ זָעִים בָּרוּחַ.
מה המשמעות של שתי השורות האחרונות הללו? ראשית, הן מאלצות אותנו לקרוא שוב את השיר. שנית, בפתיחת השיר לא הסבה הדוברת השרה את ראשה לאחור בזמן הנהיגה, ועכשיו היא מסובבת את ראשה כמו אשת לוט. אבל מה היא רואה שם? לא משהו שהופך אותה לנציב מלח, אלא "עלי השיח זעים ברוח". בממד המטאפיזי, בזה הרגע היא קיבלה הוכחה שבנה גיא נמצא איתה תמיד.
"הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם / וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם? / הֲפָכָם בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבִים, / וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה־בְּתוֹכָם".
ריה"ל
והנה אנחנו מגיעים אל השיר המסיים את מחזור השירים הראשון בספר, 'על מיטת הטיפולים' (עמוד 26):
עַל מִטַּת הַטִּפּוּלִים אֲנִי חוֹלֶמֶת
עַל קוֹסְטָה רִיקָה. שְׁרָכִים עֲנָקִיִּים
סוֹכְכִים עָלַי כְּמוֹ מִטְרִיָּה, שְׁבִילִים
מִתְכַּסִּים בִּסְבַךְ, וְזַנְבוֹת קוֹפִים תְּלוּיִים מֵעָל
כְּמוֹ נַדְנֵדוֹת.
קוֹסְטָה רִיקָה קְרוֹבָה וְאַתָּה מִתְרַחֵק.
בַּצָּהֳרַיִם יוֹרְדוֹת הָאִיגוּאָנוֹת מִן הָעֵצִים
לְלַקֵּט אֱגוֹזִים, צִפּוֹרִים צְבוּעוֹת
מִתְנַעֲרוֹת כִּמְנִיפוֹת אָדֹם-שָׁחֹר.
חֻלְצַת הַפַּסִּים הַתְּכֻלָּה שֶׁלְּךָ הוֹפֶכֶת
לְעָנָן אָפֹר.
סוֹף סוֹף אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם קְצָת.
אין מדובר בספת טיפולים אצל פסיכולוג אלא בטיפול אלטרנטיבי. דווקא בתור אשת מילים, הדוברת השרה בוחרת בטיפול שאיננו מילולי, ומכל המקומות שבהם יכלה לפגוש את בנה, היא בוחרת דווקא בקוסטה ריקה. בניגוד לתפארת הפתיחה של מחזור זה, הבן מתרחק במקום להתקרב.
השימוש במילה "פסים" מרמז לסיפורו של יעקב אבינו ויוסף, אבל יכול להיות שזאת כבר אובר־פרשנות, אז אשאל רק זאת – מי משחרר כאן את מי? האם האם משחררת את בנה, כמאמר אלתרמן בשירו "האם השלישית" (מתוך "כוכבים בחוץ"), להיות נזיר משולח שימדוד את העולם בנשיקות? הנה הבן הופך לענן, והדוברת השרה אומרת, אולי כביטוי אמביוולנטי: "סוֹף סוֹף אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם קְצָת".
