מעל חלקת האדמה הטריה, בשקט הרועם של בית העלמין, נשמע קולו של שמחה גולדין. זה לא היה רק קולו של אב המבכה את בנו, סגן הדר גולדין ז"ל, שהובא סוף-סוף לקבר ישראל. זה היה קול אחר, קול שהידהד מעבר לגבולות האבל הפרטי וייסד מעמד ציבורי חדש, מוסד שאינו כתוב בחוק אך סמכותו נובעת מהמקום העמוק ביותר – מהשכול עצמו: "ועדת החקירה של האב השכול".
זו אינה ועדה של משפטנים ופרוטוקולים, של עדויות וחקירות נגדיות. זוהי ועדה של אמת חשופה, כואבת ובלתי מתפשרת, שקמה ופועלת בדיוק במקום שבו המערכות הממלכתיות כשלו. במשך 11 שנים, שלושה חודשים ושמונה ימים, מאז נפילתו של הדר בקרב ברפיח, נשאה משפחת גולדין על כתפיה את משא ההפקרה. ההספד הזה לא היה רק פרידה; הוא היה סיכום הדיונים, והוא היה פסק הדין המוסרי שלה.
"ב-11 השנים הקודמות הפקרנו את דרכו של הדר. הפקרנו אותו בשטח האויב, התמכרנו לכסף, לכבוד ולכוח", אמר האב, ומילותיו חתכו את האוויר לא כקינה אישית, אלא כאבחנה קלינית מדויקת של מחלה לאומית. זוהי תמצית כתב האישום. ההספד לא עסק במחדל הנקודתי של אי-השבת גופת חלל בקרב, אלא תיעד תהליך מתמשך ועמוק של התפוררות ערכית.
גולדין תיאר כיצד דרך הפריזמה הכואבת של בנו, הוא ראה "את הירידה הגדולה" של החברה הישראלית כולה. זו אינה האשמה פוליטית רגעית, המכוונת לממשלה כזו או אחרת, אלא עדות נוקבת על שחיקתה של האמנה הבלתי כתובה, החוזה המקודש בין המדינה לבין אלו הנשלחים בשמה אל האש, מתוך אמונה מוחלטת שהיא תעשה הכל, אבל הכל, כדי להשיבם הביתה – חיים, פצועים, או חללים.
"ועדת החקירה של האב השכול", שבראשה עמד שמחה גולדין, "חקרה" במשך אותן 11 שנים ארוכות את התנהלות כל ממשלות ישראל מאז מבצע "צוק איתן". היא תיעדה במסע מייגע ומפרך את ההבטחות הריקות שנלחשו בחדרים סגורים, את הפגישות העקרות במסדרונות השלטון, את ההתעלמות העקבית והמנומסת. היא בחנה כיצד הערך העליון של "לא מפקירים פצועים וחללים בשדה הקרב", עיקרון יסוד באתוס של צה"ל, הפך בהדרגה לסיסמה נבובה, לסעיף במשא ומתן שניתן לדחות, למטבע עובר לסוחר במאזן הכוח הפוליטי.
הכישלון, כפי שעלה מ"מסקנות הוועדה", אינו של ראש ממשלה אחד או שר ביטחון ספציפי, אלא של תרבות שלטונית שלמה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה והחליפה אותו במחשבון של עלות-תועלת.
במה שונה "ועדת חקירה" זו מוועדה ממלכתית רגילה? ועדה ממלכתית בוחנת כשלים מבצעיים, מחדלים מודיעיניים, טעויות בשרשרת הפיקוד. היא מחפשת אשמים, ומנסחת המלצות אופרטיביות. ועדת החקירה של האב השכול עושה משהו עמוק ומהותי יותר – היא בוחנת את הכשל הערכי. היא לא שואלת 'מי טעה בשרשרת הפיקוד?', אלא 'מה השתבש בנו כחברה?'.
נאומו של שמחה גולדין לא היה תחליף לוועדת חקירה, אלא קטגוריה בפני עצמה. זהו המצפון הקולקטיבי שלנו שמדבר מגרונו של אב שכול. גם אם תקום ועדת חקירה ממלכתית ותפרסם דו"ח עב-כרס, את פסק הדין הנוקב והאמיתי ביותר כבר שמענו. דוחות נשכחים בארכיונים, אך זעקה כזו מהדהדת בזיכרון הלאומי. היא הדהדה בבית העלמין בכפר סבא, והיא דורשת מכולנו לא רק תשובות, אלא חשבון נפש. חשבון נפש עמוק על הדרך שבה הפקרנו את הדר ואת אורון שאול, ובכך, אולי, הפקרנו גם את עצמנו ואת הערכים שבשמם הם יצאו להילחם.
