אימת הטבע האנושי

ב"אימה בהר" של הסופר השוויצי-צרפתי שארל־פרדינן ראמי, בתרגום רמה איילון (הוצאת ספריית רות, 158 עמוד, 2025), טרגדיה בעבר מניעה את העלילה בהווה, ומכתיבה את תוצאותיה. בתוך כך מתנסח לו חזון קודר למדי הרלוונטי לימינו.

העלילה בקצרה:

משום אירוע חמור שהתרחש לפני עשרים שנה, מסרבים אנשי כפר קטן אלפיני להעלות את עדרי הבקר לרעייה בפסגות ההרים כנהוג בעונת הקיץ. הסיפור נפתח במהלך בחירות שדנות בשאלה – האם הגיע הזמן לחזור לרעות בהר. רוב אלו שזוכרים את האירוע מסרבים, אך הצעירים, שמאסו בשיתוק הלא רציונלי של כפרם, זוכים, ושבעה אנשים מתגייסים להוביל את עדרי הבקר. מכאן שרשרת אירועים תמוהה, נוף שמתפקד כרוצח סדרתי המתגנב לקורבנותיו ומנסה לחסלם בזה אחר זה, מאבקי הישרדות, אינטרסים, ושיגעון בתוך יופי גדול.

הדיכוטומיה לכאורה

באחרית-דבר, אותה כתבה המתרגמת רמה איילון, וגם בביקורות שהתפרסמו, מודגש בעיקר המאבק הבין-דורי – שמרנות הזקנים למול תעוזת הצעירים, מיסטיות ובורות למול חשיבה רציונלית מפוכחת, השבויים בעבר מול המשוחררים – אבל הדיכוטומיה לטעמי היא מסך עיוועים, כמו הערפל שיגלוש במצוקים וייסמא את חברי המשלחת, כמו צל ההר שיאיים לבלוע אותם, או הרוח המייללת בלילה שתפרע את מחשבותיהם.

אם רק אלו יתפזרו תתגלה אמת אכזרית הרבה יותר, הדיכוטומיה היא רק לכאורה, והייאוש מתגבר כשמבינים, כמאמר זן, שכשנגיע לפסגת הר נמצא שם רק את עצמנו. לא, אין בספר הזה זקנים וצעירים – כולם זקנים. אין כבולים ומשוחררים – כולם שבויים. גם לא דשדוש מול שגשוג – כולם תקועים. ההבדל הוא בין אלו שמודעים למצבם ולאלו שלא.

רצונם הנועז של הצעירים לחלץ את הכפר מהעוני הכפוי ומהסטגנציה בה הוא שרוי, מעורר הערכה. אך הפתרון שלהם אינו מרחיק-ראות או מסמל קידמה וחדשנות כמצופה מצעירים. כל מה שהם רוצים הוא להחיות מנהג ותיק, ובמילים אחרות, אקט ההצלה הוא בנסיגה אל המסורת.

בנוסף, מרגע עלייתם אל ההר כל איום שנקרה בדרכם מציף בהם פחדים לא רציונליים. הם אומנם נוטים לזלזל בקמע של אחד מהם (המבוגר היחיד שגם נכח באירוע הקודם וניצל), אך הם אחוזים באמונות טפלות משל עצמם. ואם ליטול את קמצוץ התקווה הטמונה במשלחת שאמורה לסמל חיים, השבחה, שגשוג, ופסגה (!) הרי שמחלת הפה והטלפיים תפגע בעדר ותכריח אותם לעסוק בשחיטה וקבורה. מכוח חילוץ לשגרירי מוות.

תחתית ההר כמו גם פסגתו נצבעים פחד ומוות. מפולת שלגים אולי תהיה סימבולית אך לא תסתיר את העובדה שאין למעלה ואין למטה, אין עם שלג ובלעדיו – ההרס כבר נכתב.

הטבע קם על יוצרו

כוחו הרב של הספר נובע מתיאורי הטבע. נופי הגלויה הפסטורליים של שוויץ שכולנו מכירים ומתקנאים בהם לובשים שלל גוונים וצורות, מאופקים, מלאי הוד, אך גם קטנוניים, תככנים, ואלימים – אנושיים ממש.

הנוף משקף את נפש האדם, משמש עֵד מלווה ומצע להתמודדות, אך הוא בעיקר דמות נוכחת דומיננטית: "לא נותר עוד דבר למעט הצל הגדול שהוטל עלינו, שאחר כך ראינו אותו רץ מאחורינו" (עמ' 38); "המים נראים שוב לצידו, מניעים את גב הקשקשים שלהם" (עמ' 58); "היה נדמה לו שאם רק יפנה גבו, יתחיל הקרחון לנוע ויסתער עליו מאחור" (עמ' 60); "כל שהיה הוא הגוש השחור העצום, חסר המידות והגבולות של הלילה" (עמ' 131).

עולה בדעתי סופר נהדר אחר, רוברט ואלזר, אף הוא שוויצי-גרמני, שאינו חס על יפי הנוף ומציג את האיום הקיים בו: "עננים מלוכלכים, אימתניים, מחליקים לראשי הרים על מצחיהם כידיים גדולות, חצופות, רצחניות… האגם קשה וקודר, והגלים אומרים מילים רעות" ("אפר, מחט, עיפרון וגפרור", עם עובד, תרגום טלי קונס, עמ' 38).

עם זאת, כישרונו של ראמי הוא ביכולת לתאר את הרגעים הקטנים, את המִרווחים הנוצרים בין מילים ומחוות, שתיקות ארוכות ומהורהרות – שם הבנת הקוראים מתפענחת. ועיקר גאונותו בתיאור התנועה החרישית במשחקי האור והצל. כאן, לדוגמה, חברי המשלחת ספונים בבקתה קרה חשוכה, מקובצים סביב האש: "מי שהביט בברתלמי ראה שזקנו העבות נע כל הזמן, אבל הוא לא אמר כלום… בזמן שהצללים התרוצצו ליד החפצים על האדמה המהודקת, נדמה כי פניו של ברתלמי נוטות לפנים… פניו כמו גדלו, כל דמותו גדלה, אחר כך היא נסוגה לאחור. אלומת האור התכווצה עד שנעלמה כליל…" (עמ' 40-41). בתיאור זה, ברתלמי בעצם לא זז, התנועה היא רק של צללי אור האש המרצדים בו חליפות: חושפים אותו; מניעים אותו; ומעלימים אותו משל היו הם מפעילים בתיאטרון-בובות. פשוט מקסים.

האסון טמון בחוסר מודעות

תפיסת העולם העולה מהספר מייאשת ורלוונטית לימינו: האדם לא ייחלץ מגורלו אם לא ייחלץ מטבעו – מתבניתו הטבועה בו. אין הבדל מהותי בין אלו בכפר לאלו שעלו להר, מה שמוביל לאותה התוצאה – אנשי הכפר דירדרו את הכפר באיטיות, אנשי ההר האיצו סוף ידוע מראש. ראמי לא מציע תקווה, מה שהיה הוא שיהיה. אלא אם כן, יצליח האדם לפרוץ את טבעו שלו. כל עוד טבע האדם משקף את הטבע (אינסטינקט גולמי), ולא גובר עליו, הוא ישאר שבוי.

למה הדבר דומה? לאותו צעיר פרוגרסיבי-ליברלי משוחרר בעיני עצמו הרואה את העולם באופן דיכוטומי, "מלחמת בני אור בבני חושך", ממש כמו היה זקן המטיפים האוונגליסטים בכנסיה.

או לדוגמה בשיח הקיצוני המתנהל בארץ בין הגרעין הביביסטי, המאדיר את המנהיג ואינו מסוגל לשמוע בדל ביקורת לגביו, אל מול אנשי רק-לא-ביבי שחושבים שהם מציבים אלטרנטיבה, בעוד הביביזם בתוכם בכך שהם פועלים באותן פרקטיקות שיח פנאטיות, דוגמטיות, חסרות ניואנסים, נגועות בזעם משיחי, עצלות מחשבתית, ובחוסר קשב ויכולת להכיל את האחר.

תחתית ההר כפסגת ההר. כדי להציע משהו באמת נאור, מתקדם, אופטימי, פרו-חיים, כזה שיחלץ אותנו מגורל מעגלי, צריך להעלים את ההר עצמו. במקום לשחזר דפוסי עבר ולפעול על פי טבע יצרי מונע פחדים וקיטוב, עלינו לדרוש מקוריות, חמלה, הומניות, פתיחות.

כדי לנצח הר יש לספק קו אופק.