סיפורי רוחות רפאים וערפדים מיוחסים לעונת הסתיו ולא לקיץ. והנה סיפור רוחות רפאים המתרחש בשיא הקיץ הלונדוני בתחילת המאה העשרים (1910).
וו. פ. הארווי W.F.Harvey היה סופר אנגלי שכתב סיפורים קצרים, בעיקר סיפורי אימה וסיפורי רוחות. סיפוריו הקצרים הידועים הם "חום אוגוסט" ו-"החיה בעלת חמש האצבעות". הסיפור הקצר מ-1910 שתורגם ומובא כאן הוא אחד מהם.
כבונוס אנו מביאים גם גרסת רדיו קלאסית של הסיפור.
"פנניסטון רוד, קלאפהם 20 באוגוסט, 190–."
היום חוויתי את מה שאני מאמין היה המדהים ביותר בחיי, ובעוד ההתרחשויות עדיין רעננות בזיכרוני, אני מבקש לתעד אותן בצורה הברורה ביותר האפשרית.
נתחיל בשמי, שמי הוא ג'יימס קלרנס וית'נקרופט.
אני בן ארבעים, בריא לגמרי, ומעולם לא חליתי ולו ליום אחד.
אני אמן, לא מצליח במיוחד, אבל מרוויח מספיק ממכירת ציורי בשחור-לבן כדי לספק את צרכי.
קרובת משפחי היחידה, אחותי, נפטרה לפני חמש שנים, כך שאני לבדי. אכלתי ארוחת בוקר הבוקר בשעה תשע, ולאחר שעיינתי בעיתון הבוקר הדלקתי את המקטרת שלי והנחתי למחשבותיי לנדוד בתקווה שאולי אמצא נושא לציור.
בחדר היה חם ומחניק, למרות שהדלת והחלונות היו פתוחים, ועלה בדעתי שהמקום הקריר והנעים ביותר בסביבה יהיה בחלק העמוק של הבריכה הציבורית, אלא שלפתע עלה בדעתי רעיון לציור.
התחלתי לצייר. הייתי כל כך מרוכז בעבודתי, שלא נגעתי בארוחת הצהריים שלי, והפסקתי לעבוד רק כאשר השעון של סנט ג'וד צלצל ארבע.
התוצאה הסופית, עבור סקיצה ששורבטה בחיפזון, הייתה, כך הייתי משוכנע, העבודה הטובה ביותר שיצרתי אי פעם. היא הציגה נאשם על דוכן הנאשמים מיד לאחר שהשופט הקריא את גזר דינו. האיש היה שמן – שמן מאוד. סנטרו היה מוקף פימות רוטטות סביב סנטרו שגלשו והקיפו את צווארו העבה והקצר. הוא היה מגולח (אולי עלי לדייק ולומר שכמה ימים לפני כן הוא היה מגולח למשעי) וכמעט קירח. הוא עמד על דוכן הנאשמים, אצבעותיו הקצרות והמגושמות אוחזות במעקה, מבטו היה מקובע במתרחש לפניו. התחושה שהבעתו שידרה לא הייתה של אימה, אלא של התמוטטות מוחלטת.
נראה שלא היה באיש הזה דבר שיתמוך בהר הבשר האנושי.
קיפלתי את הרישום, ובלי לדעת בדיוק למה, הכנסתי אותו לכיס. ואז, בתחושת הסיפוק הנדירה שמקנה הידיעה שעשית דבר טוב, עזבתי את הבית.
אני מניח שיצאתי לדרך במטרה לבקר בטרנטון, כל שאני זוכר הוא שהלכתי לאורך רחוב ליטון ופניתי ימינה לאורך גילכריסט רוד. במורד הגבעה, הקימו פועלים את קווי הרכבת החשמלית החדשים.
מאותה נקודה ואילך יש לי רק זיכרון מעורפל על הדרך בה שוטטתי. הדבר היחיד שהייתי מודע אליו לחלוטין היה החום הנורא שעלה ממדרכת האספלט המאובקת כגל כמעט מוחשי. השתוקקתי לקול הרעם שהבטיחו ענני הנחושת גדולים, נמוכים במערב.
לבטח הלכתי חמישה או שישה מיילים, כשילד קטן הקיץ אותי מההזיה בה הייתי נתון, ושאל אותי לשעה.
השעה הייתה עשרים דקות לשבע.
כשהוא עזב אותי, חזרתי למציאות. מצאתי את עצמי עומד לפני שער שהוביל לחצר מוקפת רצועת אדמה צחיחה, שבה נשתלו פרחי מנתור סגולים וגרניום ארגמני. מעל הכניסה לחצר היתה לוחית עם הכיתוב: סתת אבן סי.ה.ס אטקינסון – עבודות בשיש אנגלי ואיטלקי.
מהחצר עצמה נשמעו שריקות עליזות, קולות פטישים, וצליל קר של פלדה נוקשת באבן.
דחף פתאומי גרם לי להיכנס פנימה.
גבר ישב עם גבו אליי, עסוק בסיתות לוח שיש בעל ורידים מוזרים. הוא הסתובב כששמע את צעדיי ואני נעצרתי בבת אחת.
היה זה האיש שציירתי, שדיוקנו היה מונח בכיסי.
הוא ישב שם, ענק כפיל, זיעה נוטפת ממצחו, אותה ניגב במטפחת משי אדומה. אך אף שהפנים היו אותן פנים, ההבעה הייתה שונה לחלוטין.
הוא בירך אותי בחיוך, כאילו היינו ידידים ותיקים, ולחץ את ידי.
התנצלתי על ההפרעה.
"בחוץ חם ומסנוור", אמרתי. "וכאן הכל נראה כנווה מדבר".
"אני לא יודע לגבי נווה המדבר", הוא ענה, "אבל בהחלט חם כאן, חם כמו בגיהינום. שב, אדוני!".
הוא הצביע על קצה המצבה שאותה סיתת, ואני התיישבתי.
"זו אבן יפהפייה", אמרתי. הוא הניד את ראשו. "במובן מסוים כן", ענה, "המשטח על פניו מושלם, אלא שיש פגם גדול מאחור, אם כי אני לא מצפה שתבחין בו. לעולם לא אוכל לעשות עבודה טובה עם שיש כזה. בקיץ זה לא נורא, החום הלוהט לא מפריע. אבל חכה עד שיגיע החורף. אין כמו כפור כדי לחשוף את נקודות התורפה בשיש".
"אז לאיזה צורך אתה מסתת אותה?", שאלתי.
האיש פרץ בצחוק.
"אתה לא תאמין לי אם אגיד לך שזה מיועד לתערוכה, אבל זו האמת. לאמנים יש תערוכות, כמו לחנוונים ולקצבים. תערוכה בה מוצגים כל הפרטים הקטנים והחידושים בתחום מצבות, אתה מבין…"
הוא המשיך לדבר על שיש, על סוגים עמידים ביותר בפגעי מזג האוויר, ואילו הקלים יותר לעיבוד. אחר כך פטפט על הגינה שלו ועל זן חדש של ציפורן שקנה. כל דקה הוא היה מניח את כלי העבודה שלו, מקנח את ראשו המבריק ומקלל את החום.
לא דיברתי הרבה, כי הרגשתי לא בנוח. היה משהו לא טבעי, מוזר, במפגש עם האיש הזה.
בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שראיתי אותו בעבר, שפניו, הזרים לי, הסתתרו בפינה נידחת של זיכרוני, אבל ידעתי שאני משלה את עצמי.
מר אטקינסון סיים את עבודתו, ירק על הקרקע וקם באנחת רווחה.
"הנה! מה דעתך על כך?", אמר, בנימה של גאווה גלויה. הכתובת שקראתי בפעם הראשונה הייתה זו:
מוקדש לזכרו של
ג'יימס קלרנס וית'נקרופט.
נולד ב-18 בינואר 1860.
הוא נפטר בפתאומיות רבה
ב-20 באוגוסט 190 —
"בדמי חיינו קוטף אותנו המוות"
לזמן מה ישבתי בדממה. ואז צמרמורת קרה חלפה בעמוד השדרה. שאלתי אותו מאין נטל את השם.
"אה, לא ראיתי אותו בשום מקום", ענה מר אטקינסון.
"רציתי סתם שם, ורשמתי את הראשון שעלה בראשי, למה?"
"זה צירוף מקרים מוזר, אבל במקרה זהו שמי". הוא שרק שריקה ארוכה ונמוכה.
"והתאריכים מאיפה?"
"אני יכול להשיב רק לגבי אחד מהם, והוא מדויק".
זה חתיכת קטע מוזר!", אמר.
אבל הוא ידע פחות ממני. סיפרתי לו על העבודה שלי בבוקר. הוצאתי את הסקיצה מכיסי והראיתי לו אותה. כשהוא הביט בה, השתנתה הבעתו עד שהפכה יותר ויותר דומה לזו של האיש שציירתי.
"ורק שלשום", הוא אמר, "אמרתי למריה שאין דבר כזה רוחות רפאים!".
אף אחד מאתנו לא ראה רוח רפאים, אבל ידעתי למה הוא מתכוון.
"בטח שמעת את השם שלי", אמרתי.
"ובטח ראית אותי איפשהו ושכחת! היית בקלקטון-און-סי ביולי האחרון?".
מעולם לא הייתי בקלקטון. שתקנו זמן מה. שנינו הסתכלנו על אותו הדבר, על שני התאריכים על מצבת הקבר, ואחד מהם היה נכון.
"בוא תיכנס ותאכל ארוחת ערב", אמר מר אטקינסון.
אשתו הייתה אישה קטנה ועליזה, עם לחיים אדומות ומחוספסות של בת כפר. בעלה הציג אותי כחבר שלו, אמן. התוצאה הייתה מצערת, כי לאחר שהסרדינים והגרגיר הנבוט הוסרו מהשולחן, היא הוציאה תנ"ך מאויר של דּוֹרֵה, ואני נאלצתי לשבת ולהביע את התפעלותי במשך כמעט חצי שעה.
יצאתי החוצה ומצאתי את אטקינסון יושב על המצבה ומעשן.
חידשנו את השיחה מהנקודה שבה הפסקנו.
"סלח לי על השאלה", אמרתי, "אבל האם אתה יודע על משהו שעשית שעלול להוביל אותך למשפט?".
הוא הניד את ראשו. "אני לא פושט רגל, העסק משגשג. לפני שלוש שנים תרמתי תרנגולי הודו בחג המולד, אבל זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו".
"שהם היו קטנים", הוסיף כלאחר יד.
הוא קם, הביא משפך מהמרפסת והחל להשקות את הפרחים. "פעמיים ביום, באופן קבוע, במזג אוויר חם", אמר, "ואז החום לפעמים גובר על העדינים שבהם. והשרכים, אלוהים אדירים! הם לעולם לא יוכלו לעמוד בזה. איפה אתה גר?".
אמרתי לו. "ייקח לי שעה של הליכה מהירה כדי לחזור הביתה".
"העניין הוא כזה, נסתכל על העניין בצורה ישירה. אם תחזור הביתה הלילה, אתה מסתכן בתאונות. עגלה עלולה לדרוס אותך, ותמיד יש קליפות בננה ותפוזים, שלא לדבר על פיגומים שקורסים".
הוא דיבר על הבלתי סביר ברצינות שהייתה מצחיקה שש שעות קודם לכן. אבל אני לא צחקתי.
"הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות", הוא המשיך, "הוא שתישאר כאן עד חצות. נעלה למעלה לעשן, אולי יהיה קריר יותר בפנים".
להפתעתי הסכמתי.
* * *
אנחנו יושבים עכשיו בעליית הגג, חדר צר וארוך ונמוך. אטקינסון שלח את אשתו לישון. הוא עצמו עסוק בהשחזת כמה כלים על אבן משחזת קטנה, מעשן תוך כדי כך אחד מהסיגרים שלי.
השמיים היו טעוני רעמים. אני כותב את הדברים האלה על שולחן רעוע מול החלון הפתוח.
הרגל סדוקה, ואטקינסון, שנראה מיומן במלאכות תחזוקת הבית, מתכוון לתקן אותה ברגע שיסיים לחדד את האזמל שלו.
עכשיו אחרי אחת-עשרה. אני אעזוב בעוד פחות משעה.
החום עדיין מעיק.
זה מספיק כדי להטריף את דעתו של אדם.
עטיפה לגירסת קומיקס של הסיפור מ-1973 .ציור אלפרדו אלקלה. Alfredo Alcala
האזינו לגירסת הרדיו של הסיפור משנת 1945 עם השחקן רונלד קולמן:
