המחזה "אור לגויים" מאת דניאל לפין מוצג בימים אלה בבית ליסין בבימויה של תמר קינן.
ההצגה מתחילה בסצינה הומוריסטית של כמעט "שיח של חרשים" – חילופי דברים בין בן מבוגר, בשם אור, עם פרלה, אימו הפולניה הנרגנת, שמסתגרת באמבטיה מתוך כעס על בנה. העלילה מתפתחת, משנה מיקוד, מהפן הקומי מגיעה לגרוטסקי של התנכלות של "המערכת" העלומה הסתומה. המכשולים בדרכו של אור מגיעים במפתיע, נערמים, מסלימים.
אמעיט במסירת תוכן ההצגה, כי מי שצפה – יודע, ומי שטרם, שייהנה מההפתעות של תפניות העלילה. אתמקד בהצגת התובנות אשר התגלו לי בין רפליקות השחקנים ובין שורות המחזה.
1. אבי קושניר נהדר בתפקיד הראשי של אור. הוא מיטיב להגיב רגשית על המצבים המשתנים, מביע צער, חוסר אונים, תימהון, וכן תחושה של הקלה. מורגש שהתפקיד נכתב עבור קושניר, אשר שיחק גם במחזה קודם של דניאל לפין, "בין קודש לחולון". אבי מדבר במבטא פולני בתפקיד של אימו, פרלה, שמופיעה בהצגה רק בקולה. כשפרלה צועקת מהאמבטיה בתחילת ההצגה, ניתן לנחש שהרפליקות שלה הן הקלטות קולו של אבי, והניחוש הזה מתאמת בסוף ההצגה, כשאבי משמיע את הצד של אימו המתה בשיחה עם רוחה. מעבר ליכולות החיקוי של אבי קושניר השחקן, בזכות הקרבה המשפחתית של הדמויות בהצגה, סביר שאור, הבן, המכיר היטב את קולה של אימו, יכול לחקות אותה.
2. אור מוקף דמויות של נשים רבות, משלושה וחצי דורות. דניאל לפין מיטיב לעצב דמויות של נשים – בהומור שנון, בחיבה, ביצירתיות רבה, בעלות קשת רחבה: דעתניות; מקצועיות; מצחיקות; תמימות; כעסניות; חילוניות; שייכות לכל הדתות.
גם ההצגה "לשחרר את נחמה" הונפה בידי אנסמבל של דמויות נשים.
אור נעזר בשירותיהן של שתי אחיות תאומות, לנא הרופאה, ולילה עורכת הדין, המגולמות ע"י אותה שחקנית – לנא סברא. תחילה הן לבושות שונה, כיאה למקצועות שלהן, אך כשקצב ההתרחשות מתגבר, והשחקנית לא מספיקה להחליף בגדים, אור מזהה את הדמות לפי השדה הסמנטי של האנלוגיות: הרופאה משתמשת בדימויים מעולם הרכב לפי אביה המוסכניק; ואילו עורכת הדין מושפעת מתחום השיפוצים, משלח ידו של בעלה. הכפילות והעגה הייחודית של הדמויות מתקבלת ע"י הצופים בחיוך ובהנאה.
תמי, בגילומה העדין של רדה קנטרוביץ', חברתו החדשה של אור, זאת דמות גאונית ממש, מסקרנת ומפתיעה ללא הרף. היא תמימה, ולא מבינה את הכוונות מאחורי משפטים שגורים. הדבר יוצר מצבים קומיים חינניים, למשל במהלך תישאול בשדה תעופה לפני טיסה. על השאלה "אתם יחד?", היא עונה, "כן. חודש אנחנו ביחד", על השאלה "ארזתם לבד?", תשובתה, "לא, ארזנו ביחד". תמי אופטימית, טובת לב, ומשרה אוירה נעימה. האמרה שלה "תחשוב חיובי, אהובי" שובה לב. תמי מתבלבלת בין המילים "צ'קלקה" ו"צ'אקרה", אך היא ניחנה בשמיעה אבסולוטית, ניגנה שנים בכינור, יודעת מספר שפות, פולנית בפרט, וקוראת עבור אור את המסמכים הישנים של אימו. אור מתייחס אליה בהבנה, קבלה, ללא שיפוטיות, אף בהשתוממות.
3. ישנה גם דמות גברית בעלת נפח משמעותי, מנחם, נציג הרבנות בבית החולים, אשר נכנס לפעולה במקרה של פטירה. המחזאי מנצל את הפוטנציאל הקומי של הדמות ע"י חזרה כפייתית על הברכות, כגון "שלא תדע עוד צער", "לא תוסיפו לְדַאֲבָה עוד", "ברוך דיין אמת". בשיחה עם אור, מנחם פולט מידי פעם משפט סתום, מנותק מההקשר. אור והצופים מופתעים. "לקחתי פה שיחה", אומר מנחם, ומצביע על האוזנייה הקבועה באוזנו. ועוד מתנה של בדיחה. השימוש במושגים "אונן", "אוננות", בדיני אבלות מפתיע ומביך את אור וגם את הצופים.
4. אור, מורה לספרות, מזכיר משוררים עבריים ומצטט משיריהם, ובפרט דן פגיס, וח"ן ביאליק. הדבר נשמע שולי לדמויות בהצגה, אבל אותי, כמשוררת, זה משמח מאוד. תודה, דניאל.
5. בחירת שמות הדמויות קפדנית, ויש לה תפקיד בעלילה. תמי התמימה, מנחם המנחם, לשם "ברוריה", אשתו בנפרד של אור, הלא אהודה, צליל צורם, ו"אור אאוסלנדר", כמובן. משמעות שם משפחתו היא לא שייך, זר, ממקום אחר, ואכן זאת התחושה שמתעוררת בו ברגעי שיא ההצגה – של אובדן זהות עד כדי אי קיום. הבחירה בשם "אור" מופלאה ממש ומתפקדת כפליים. המילה "אור" משתתפת בשם ההצגה "אור לגויים", ומאפשרת, יחד עם הגויים, המככבים בהצגה, פרשנות מקורית של הביטוי השגור, וגם המניע העמוק למתן השם ע"י אימו מתגלה בשיחה הגורלית עם רוח האם – על שם הלידה העברי שלה "אורה" – ושוזר את שניהם על שרשרת ההיסטוריה. מה שלא מספיקים לומר בכשישים שנות חיים משותפים של אימא ובנה, משלימים בעזרת דמיון וכוונות כנות לאחר המוות.
6. המחזאי שם בפיה של פרלה את העמדות העקרוניות, העמוקות, על הזהות היהודית ועל חשיבות של ההעברה הבין-דורית, ועוטף אותן בבליל דיבור היתולי המוני ("מי רצית שיהיה? מני ממטרה?"; "איפה רצית שאני אהיה? בפארק המים בשפיים?"; "אתה נהנה לקרקר כמו תרנגולת חופש בתוך כלוב"), כדי שייקלטו באקראי, כמעט בהיסח הדעת, יכנסו לתת מודע של הצופה, שנרתע מנושאים כבדים. וכך גם לגבי הבחירה בסוגת הקומדיה: היא מבדרת; מהנה; מושכת קהל; מעוררת את חיבתו, ואז מגישה לו את התובנה העקרונית, הערכית במינון מדוד, בעיתוי נכון.
ואלה הלקחים וההוראות לשמירת הזהות מפיה של פרלה, זקנת השבט הנבונה:
• אתה התעקשת לא לדעת, בעד זה הלכת לאיבוד כמו כל הדור שלך.
• העולם לא התחיל כשאתה נולדת. נכון, אתה ישראלי, אבל אתה הרבה יותר מזה. אתה חולייה בשרשרת.
• אם אין לך עבר, לא יהיה לך עתיד.
• העיקר שמדברים.
7. ישנה זכות קיום לזהות של יהודי חילוני, כי יהודים הם עם, לאום. זהותו של אור היתה לא מפורשת, לא מודעת. אך לאחר שעבר טלטלה של אובדן זהות, אור מעריך ומוקיר את היותו יהודי ישראלי – לא מאמין, חילוני, כחלופה שפויה לדתיים ברמות פולחן שונות.
8. אילוצי זמן קשיחים, מחוייבי המציאות, מצליפים בעלילה, מדהירים אותה: צריך להספיק לטיסה; לקבורה; למניעת ביטול השידוך. המכשולים צצים משום מקום, אימת האובדן מתגברת, אין רגע דל. המצב הזה מדרבן את הצופה, שומר על ערנותו, מעניק לו חוויה שכלית-רגשית.
9. למחזה התכתבות כפולה עם יצירותיו של קפקא. גם בהתמקדות בביורוקרטיה, המיוצגת ע"י מערכת שרירותית, מתנכלת, שקובעת את זהותו של אדם, ומסוגלת במחי עדכון פתאומי לבטל את קיומו, וגם בנושא של אובדן זהות, כי ניתן לראות את ההפיכה של האדם לשרץ בנובלה המפורסמת "הגלגול" כהקצנה של מחיקת זהות. ההתכתבות הזאת היא אך טבעית, הרי קפקא הוא אבי האבסורד.
10. אבל, בשונה מקפקא, דניאל לפין אוהב את הדמויות שלו. הוא אומנם מעביר אותן דרך חתחתים, אך מביא לחוף מבטחים, משחרר נחמה לעברם.
11. פתרון הקסם למצבו הקיצוני האי-קיומי של אור מגיע בצורה תיאטרלית קלסית – בתחבולת דֵאוּס אֶקְס מָכִינַה (אֵל מחוץ מכונה): רוחה של אימו המתה (בתפקיד "האל") מגיעה מלמעלה, כמו במחזות יווניים קלאסיים, ופותרת את בעיית אי קיומו של בנה, באומרה "הכל צריך לעשות בשבילך", במטה-קסם בצורת "לבטוב" – הגיה מלבבת של "לפטופ".
12. להזיה-חלום-פנטזיה תפקיד משמעותי במחזות של דניאל לפין. כאן וגם ב"לשחרר את נחמה", אשר כולו הזיה, למעט סיפור המסגרת. כמו שפנטזיה משביחה מחזות, כך אמנות מנעימה את החיים, וקומדיה עם ליבה ערכית, דוגמת "אור לגויים", במיוחד.
