לאור נאומו של ראש הממשלה נתניהו, שהשווה בין מדינת ישראל והעיר הקדומה ספרטה, חיים מזר סוקר בפירוט כמה נושאים בספר עברי שעוסק בתולדות ספרטה.
המערכת
בשנת 2021 יצא לאור ספרו של ניל בר, שווים – סיפורה של ספרטה, על ההיסטוריה של ספרטה. ספר מאיר עיניים ומפורט ביותר. מכיון שקיימת ספרות ענפה על ספרטה אתמקד במספר נקודות של התיאור ההיסטורי, שיש בהן לקחים על-זמניים.
הנדסה ימית
בעמ. 156 נאמר על האוניות: "נס המהירות לא הושג מעצם חיותה של האונייה אלא גם בעזרת כוחו הפראי של הטבע…המפרש הוא ככול הנראה ההמצאה הראשונה שרתמה את איתני הטבע ולא נעזרה בכוח השריר, אנושי או בהמי כדי לפעול. היוונים השתמשו במפרשים מוקדם ממה שההיסטוריה מסוגלת לזכור…ובכול זאת, המהירות הזו לא הספיקה ליוונים. אבותיהם שיצאו למלחמה בטרויה עשו זאת על גבי אוניות מעוגלות ואיטיות באופן יחסי, שעל סיפונן חלקו חיילים חמושים וחותרים במשוטים את אותה הקומה. בשלב מסוים גילו היוונים שאפשר להוסיף באוניה קומה בעבור החותרים, ולהשאיר את הסיפון העליון בעבור החיילים. לא עבר זמן רב עד שהתווספה עוד קומה בעבור חותרים נוספים, שכוחם תרם למהירות השיט וליכולת התמרון, ואז עוד קומה. התוצאה, אונייה צרה וארוכה בעלת שלוש קומות של חותרים שנקראה טריארה, 'תלת חתרית' – הייתה אוניית מלחמה כל כך יעילה, מהירה, ואפקטיבית, שהיוונים והפיניקים התווכחו ללא הועיל מי מהם הוא זה שבמוחו עלה הרעיון המבריק הזה".
בעמ. 170 נאמר: "גם בים, בכף ארטמיסיון, גררו שני הצדדים את אוניותיהם אל היבשה, מחשש שמלח הים יכרסם בעץ האוניות".
במעין תקציר נמסר כאן איך התפתחה החשיבה הנדסית באשר לבניית אניות, במקרה זה ספינות מלחמה. הכותב מציין לגבי צורת האוניות שהיו בתחילה עגולות ואחר כך עברו לתצורה אורכית, מה שמעיד על כך שהיוונים הבינו שהתצורה האורכית הרבה יותר יעילה בהתמודדות עם זרמי הים. בתצורה זו נדרש מאמץ קטן יותר של החותרים בעבודת החתירה שלהם. בהתחלה החותרים והלוחמים היו באותה קומה, ובעצם לספינות היתה רק קומה אחת. היוונים הבינו מתוך ניסיון מצטבר ששהיית הלוחמים והחותרים באותה קומה לא אפקטיבית. הצפיפות היא גבוהה ואחד מפריע לשני.
במשתמע גישה זו היא גרסה די עתיקה של חוק התפוקה השולית הפוחתת. עודף עובדים בתוך יחידת שטח עבודה מפחית את יעילות הפעילות.
היוונים הוסיפו לספינות המלחמה קומה נוספת, שיועדה רק ללוחמים. כך היה להם שטח תנועה גדול יותר על מנת לעבור מצד אחד של הספינה לצד השני, על פי הצורך. בין שמדובר בקשתים, במטילי כידונים, ובמחזיקי חרב. בקומה זו סביר להניח היה גם מקום האחסון של חיצים. בהמשך פותחו ספינות של שלוש קומות. בקומה השלישית ישבו חותרים נוספים, כשהמשוטים של החותרים בקומה זו היו מן הסתם ארוכים יותר מאלה של היושבים בקומה הראשונה.
ספינה ארוכה וצרה בעלת 3 קומות היא פחות יציבה מאשר ספינה שלה קומה אחת, וזה נעשה קריטי כאשר השיט הוא בים סוער. סביר להניח שהיוונים פיתחו מאזנות שהותקנו באוניות לצורך זה. בעיה שהיוונים נאלצו להתמודד אתה היא מליחות הים, אשר נספגה בעץ ממנו היו בנויות האוניות. התוצאה הבלתי נמנעת היתה בלאי גבוה. המסקנה המתבקשת היא שבנמלי הים היו מחסנים מקורים להחזקת קורות עצים להחלפת חלקים פגומים בספינות. קרוב לוודאי שמבני האחסון היו מוגנים מפני חדירת מי גשמים על מנת למנוע עד כמה שאפשר ספיגת לחות בעצים המאוחסנים. נראה שהיוונים לא השכילו לפתח חומר איטום למבנה הספינה למנוע חדירת מלחים. משפט מעניין על הספינות לגבי התפתחות האוניות הוא "שהיוונים והפיניקים התווכחו ללא הועיל מי מהם הוא זה שבמוחו עלה רעיון מבריק זה". סוג של וויכוח על זכויות יוצרים. אין לשכוח שבאותם ימים לא היה רשם פטנטים. קצת מזכיר את הוויכוח לגבי מי שהמציא את החשבון האינטגרלי, האם היה זה ניוטון או לייבניץ.
תורת לחימה
יוון העתיקה היתה משופעת במלחמות, והן מתוארות בצורה נרחבת בספר זה.
יוון השאירה לדורות הבאים ספרות היסטורית פילוסופית נרחבת, ומפליא הדבר שלא נכתבה הגות צבאית, בבחינת משנה סדורה, מה שכן היה בסין העתיקה, כדוגמת סון טסו.
הרציונל הלחימתי מובא בצורה סמויה בין השורות ובתיאור הכוחות הלוחמים. בספר מצויות מספר רמיזות לכך בצורה מינימליסטית. בעמ. 65 נאמר: "לאחר יום שלם של קטל, לא היתה הכרעה, הצבאות נפרדו עם רדת החשכה…המלחמה תימשך רק באביב, בימיהם כמעט שלא נערכו קרבות בחורף".
לא קשה להבין למה מלחמות לא התנהלו בחורף באין אמצעי תאורה המאפשרים לחימה לאחר שקיעת החמה. שאלה מתבקשת היא מה עושים כאשר הירח הוא במילואו? פני הקרקע מוארים, ואף ששדה הראייה מצומצם יותר מאשר בשעות היום, עדיין אפשר לצפות קדימה עשרות מטרים. די בכך לסיים קרבות, להשלמת משימות, ואחר כך להפסיק את הקרב המקומי. האם זה מוזכר בכתבים ההיסטוריים?
לחימה בחורף היא אכן בעייתית גם כיום, אבל להפסקת הלחימה לקראת סיום הקיץ ותחילת הגשמים יש יתרון מסוים. זה מאפשר לכוחות הלוחמים לנוח, לאסוף כוחות, להצטייד מחדש בכלי נשק חדשים, ולאסוף מזון להמשך הלחימה.
יכול גם להיות מצב בו הכוחות הלוחמים יכולים להפוך הפסד פוטנציאלי לניצחון בשדה הקרב. על לאונידיס נאמר שהוא: "דאג לתחלופה תדירה של ההופליטים. הוא סידר את השורות על פי ערים, ובכול פעם שנראה שהיחידה שבחזית מתעייפת, יחידה רעננה החליפה אותה כדי שיוכלו לנוח, לשתות מים, להסיר לרגע את קסדת הארד הסגורה, ולשטוף מגופם את הזיעה ואת הדם" (עמ. 172).
לכך קוראים ניהול קרב מושכל. לא לזרוק את המחלקה או האוגדה כולה לשדה הקרב, שכך אפשר במהירות לאבד לוחמים רבים. אלא לחלק אותה לשתייםף חלק מהמחלקה לוחם זמן נתון, למשל שעתיים או שלוש (המספרים הם לצורך המחשה), לתת ללוחמים לסגת אחורה נסיגה טקטית למקום מסתור, ולהוציא את החצי השני של הכוח הלוחם לאחר שנח דיו והוא רענן להמשך הקרב עד להשגת הניצחון, או במקרה הגרוע לנפילה בשבי.
נסיגה טקטית מסוג אחר היתה במלחמה עם אחשוורוש. "על פי פקודת ליאונידיס החל החלילן לנגן וסימן לשאר הספרטנים את האות המוסכם, בחלק הצר של המעבר …ובניגוד לכול מה שציפו הפרסים, הספרטנים הסתובבו באבחה אחת והפנו את מגיניהם אל עבר אויביהם במערך פלנקס צפוף. הספרטנים התברר טמנו מלכודת ללוחמיו המובחרים ביותר של אחשוורוש – הנסיגה היתה מבוימת ונועדה לפורר את שורות הפרסים. מרגע שהבינו שנפלו בפח ניסו חיילי הידרנס לבלום את המרדף, אך זה היה מאוחר מדי" (עמ. 174). זאת לא נסיגה בגלל הפסד, אלא מהלך מחושב בקפידה היוצר רושם מוטעה אצל כוחות האויב, וכאשר האויב מבין מה קורה, השורות הלוחמות מתפרקות ויוזם הנסיגה המבוימת נכנס בתוך הפרצות הרחבות של כוחות האויב, ובמקרה זה כוחותיו של ליאונידיס משמידים את הכוח הפרסי.
לחימה ימית
בספר מתואר הקרב הימי: "הפרסים הופתעו לראות את הצי היווני הדליל מפליג לכיוונם ויצאו לפגוש אותם עם כל אונייה תקינה שעמדה לרשותם…אבל אאוריבידאס ומפקדיו צפו מראש את ההסתמכות של הפרסים על היתרון המספרי וחשבו על שיטה שתבטל אותו: הם ארגנו את מערך האוניות בצורה מעגלית כאשר החרטום ואיל הניגוח של כל אונייה פונים כלפי חוץ, כך שכול המערך נראה כמו קיפוד המקופל בתוך עצמו, קוצי הקיפוד מגינים על בטנו הרכה. הפרסים, נלהבים להביס את יריביהם אחת ולתמיד, הקיפו במהירות את המעגל הצף, אך בכול פעם שאונייה שלהם ניסתה להתקרב, היוונים היכו במים במשוטיהם ובמהירות מפתיעה נגחו בה, ניתקו מגע, תימרנו בזהירות מסביב לאוניית האויב המתאוששת, נגחו בה שוב מן הצד הלא מוגן, וחזרו אל המערך. הטקטיקה הזו הוכיחה את עצמה כיעילה באופן קטלני" (עמ. 176 – 177).
מה שהיוונים עשו היה חסר תקדים. הם ניצלו את הידע שצברו ביחס לדרך החשיבה של הפרסים, צופפו את הספינות שלהם למעין כדור כך שהחרטומים ואיילי הניגוח מופנים כלפי אוניות האויב המתקרבות, ובהתחשב במהירות של האוניות הקרבות, עוצמת ההתנגשות עם איילי הניגוח היתה אדירה והביאה להתבקעות אוניות האויב שאיבדו את איזונן התנגשו זו בזו, וחלק מהכוח הלוחם והשייטים שלהם טבעו. נוצרה כאן תגובת שרשרת שהביאה לכישלון ימי קולוסלי של הפרסים. מהלך ימי זה של היוונים היה גאוני.
ציודו של החייל
בספר כתוב: "זה מאות בשנים, עוד מימיה הראשונים של לוחמת ההופליטים, לא השתנה האופן שבו היוונים נלחמו אלה באלה. אחר האסון בספקטרייה, צבאות החלו להקטין את משקל השריון שההופליטים נשאו על גופם, כדי שיוכלו לתמרן במהירות רבה יותר. גם הקסדה החונקת הפכה למעין חרוט ארד שכיסה את המצח, כדי לאפשר ללוחם לשמוע את הפקודות ולראות את שדה הקרב ללא מחסומים" (עמ. 357). רואים בבירור חשיבה על החייל הבודד. חייל שנושא על גופו ציוד לחימה כבד, תנועתו הופכת לאיטית ומסורבלת, הוא מתעייף מהר, הלחימה שלו לא תהיה אפקטיבית, ובטווח של זמן הוא יהיה פגיע יותר. משקל השריון והקסדה הוקטן, סביר להניח שכך היה גם לגבי אשפת החיצים.
האם יש לנו כאן עדות למעין גרסה מוקדמת של מה שהוא דומה לרפא"ל? מתבקשת השאלה האם לצבאות היה מה שהוא שדומה למחלקת מחקר? הנה על הלחימה ושינוי אופן הלחימה: "הפלנקס היווני היה גוש צפוף של לוחמים, שהתקדמו באיטיות בשורות שעומקן בין שמונה לשנים עשר לוחמים. האגף הימני נחשב לאגף המכובד בכול המערך ובו נכח בדרך כלל המפקד הבכיר ביותר, ולצידו החיילים הטובים והמוערכים ביותר. המסורת הזו יצרה חזרתיות צפויה בכול קרב הופליטים לאורך ההיסטוריה היוונית: ראשית התנגשו הצדדים זה בזה, לרוב האגף הימני של כל צבא הצליח להביס בקלות את האגף השמאלי והחלש של יריבו, ואז הקרב נכנס לשלב השני והמכריע – האגפים הימניים היו מתמרנים כדי להתייצב זה מול זה, והמנצח היה זה שזכה להפשיט מגופות האויב את השריון ולהציב במקום אנדרטת ניצחון. אבל הפעם תביי הכינה הפתעה, זו לא היתה הפתעה מוחלטת: הם כבר ערכו ניסיונות לאורך כל העשור הקודם כד לבחון את הטקטיקה החדשה שלהם, ואפילו בהצלחה… הספרטנים לא טרחו להתאים את עצמם בזמן ועל כך הם עמדו לשלם ביוקר" (עמ. 357- 358). רואים כאן הפקת לקחים, לא כתוצאה מכישלון, אלא מהבנה כי שימוש רב מדי באותה טקטיקת לחימה הוא לא טוב. האויב, ולא חשוב מי הוא, צובר גם כן ניסיון, לומד את שיטת הלחימה של הצד השני, וידע איך להתמודד עם כך. על מנת להימנע מכך במקרה זה, תביי שינתה את טקטיקת הלחימה ויצרה גורם הפתעה משמעותי. הספרטנים לא ידעו איך להתמודד עם מצב זה, ובסופו של דבר הפסידו. מה השינויים שביצעה תביי לא נמסר. אולי שינוי במספר הלוחמים בכול שורה, אולי ריווחו את שורות הלוחמים אלה מאלה, אולי ביצעו שינוי בעובי המגינים של הלוחמים, אולי שמו בחזית מטילי חניתות.
מתבקשת השאלה אם העלו על הכתב את הגותם הצבאית וידעו להעביר אותם מדור לדור?
לוחמה פסיכולוגית
על אתונה נאמר כי: "על אף ניסיונות מתוחכמים לכרסם ביסודות הפוליטיים והחברתיים של ספרטה, לא היתה עריקה המונית ולא פרץ מרד הלוטי גדול" (עמ. 287). קוראים לכך בימינו הורדת המורל וערעור הביטחון העצמי של הצד שנגדו לוחמים. זה נעשה בדרך האדרת הכוח הצבאי של אתונה ומה מידת הנזק שיעשה לצד השני, ההפרזה בהצגת מספר ההרוגים של הכוח שנגדו לוחמים, והעצמת עימותים בין אישים פוליטיים עד כדי נכונות לרצוח זה את זה.
בכך קיוו באתונה להחליש את הכוחות הספרטנים, לשכנעם לערוק, ולגרום להם לאיבוד המוטיבציה להילחם. במקרה הנדון זה לא צלח בידיהם של לוחמי אתונה, אבל סביר להניח שנעשה שימוש בשיטות הלוחמה הפסיכולוגית במלחמות אחרות.
מודיעין
בספר ישנן שתי התייחסויות לפעילות מודיעינית.
פעם אחת ביחס לאחשוורוש ובה נאמר כי: "מרגליו של אחשוורוש דיווחו לו על חוסר שביעות הרצון בקרב הפלפונסים מההחלטה להישאר ואולי גם להילחם בסלמיס. זה מה שקיווה לו המלך הגדול" (עמ. 192).
ההתייחסות השניה היא לספרטה: "הספרטני שמר על קור רוח אל מול התשובה המתנשאת. הוא אמנם לא חזר עם פיצויים, אבל הביקור במחנה סיפק לספרטה משהו חשוב הרבה יותר – מודיעין. בעודו מסתובב בין אין ספור אוהלי החיילים, ראה השליח הספרטני את מצב הצבא, חיילי המלך היו רזים וכחושים…לא היה שום דבר שלא ניסו לאכול מרוב רעב, מאלה שהצליחו לשרוד את הרעב, רבים מתו מדיזנטריה וממחלות אחרות" (עמ. 201).
לכך קוראים איסוף מודיעיני, וכבר בעת העת העתיקה הבינו את חשיבותה של הפעילות המודיעינית במלחמה. על בסיס המידע המודיעיני מקבלי ההחלטות היו מתכננים את המהלכים הצבאיים להשגת היעדים הצבאיים והמהלכים המדיניים הנלווים אליהם. במקרה של אחשוורוש רואים שאחשוורוש לא התבסס על איש מודיעין אחד, אלא על כוח מודיעיני שהתפרש עד כמה שניתן בכול המערך הלוחם של האויב על מנת להשיג מידע מקסימלי, וכך לבנות את תוכנית המלחמה שלו. במקרה השני, של ספרטה, המרגל בחן את מצב הצבא מבחינה תזונתית. התמונה שהצטיירה היתה עגומה למדי. צבא רעב. ככה אי אפשר להילחם.
איך אמר על כך נפוליאון: "הצבא צועד על קיבתו". מקרה זה ממחיש יפה את הבחנתו החדה של נפוליאון. צבא רעב קל לנצח.
תחזוקתה של מעצמה
בעקבות המלחמות הרבות של ספרטה: "ההגמוניה הספרטנית על שני צדדיו של הים האגאי היתה רעועה. הנהגת העיר הבינה שתחזוקת מעצמה גדולה כל כך מרוקנת את כל יכולותיה האנושיות, שבלאו הכי היו בירידה תמידית ומדאיגה" (עמ. 341 – 342).
היתה זו תובנה מדינית חסרת תקדים, שמתאימה לכול תקופה שהיא. בניית יכולת מעצמתית ושמירה על כך לאורך שנים אינה משתלמת. עלויות האחזקה גדולות מדי ובטווח של זמן המעצמה תדעך, ותאלץ לוותר על נכסים מדיניים רבים. המחשה טובה לכך היא שבשנות ה-60 של המאה ה-20 צרפת ואנגליה נאלצו לוותר על הקולוניות שלהן. עלות אחזקתן של הקולוניות היתה גבוהה מדי, הן לא עמדו בכך, וקולוניות רבות זכו לעצמאות.
סיכום
נמצאנו למדים כי הפניית הזרקור אל תיאורים טקסטואליים שאינם בזרם השוטף של התיאור ההיסטורי יכולה להאיר פנים נוספים, בעלי חשיבות בפני עצמם. במקרה של ספר זה אנו למדים על הנדסה ימית, תורות לחימה, איסוף מודיעין, ועל היחסים הבינלאומיים בעת העתיקה. ניסיון להקבלות לימינו אנו נותן מקום למחשבה בדבר דרך החשיבה האנושית ואולי גם הפקת לקחים לעתיד לבוא.
קיראו וצפו בסרטים ידועים על תולדות ספרטה :
אלי אשד -300 ספרטנים נגד האימפריה האיראנית
קראו עוד
עטיפת רומן היסטורי על ספרטה בימי זוהרה.
