משה גרנות סוקר את האטוביוגרפיה של המשורר יעקב ברזילי על חייו כנער שורד שואה.
המערכת
על "עד יתמלא שוב האסם" מאת יעקב ברזילי, כרמלים 2025, 100 עמ'.
יעקב ברזילי, שורד מחנה המוות ברגן בלזן, הרטיט את לב קוראיו בשירים כמו "החיוך" ו"אימא רעה", ובעוד מאות שירים בשישה-עשר ספרי השירה שפרסם. הוא עטור פרסים בהונגריה ובארץ, והפרס הכי נחשק – ברזילי הוא חתן פרס הדירקטוריון של אקו"ם.
מאות משיריו הולחנו ובוצעו בארץ ובעולם, והוא חיבר גם שני ספרי פרוזה, כשהספר הנדון כאן הוא ספר הפרוזה השני.
האמת היא שלא ניתן לדון ספר זה, כמו קודמו "עד נר ראשון של בוקר", בסרגל מדידה של ביקורת הסיפורת, כי מדובר בעדות של שורד שואה שכל הגיג שלו מתפרץ בכתוב, אפשר לומר – בדם ליבו. בספר הפרוזה הראשון פגשנו את הילד-נער פאלי, הוא יעקב אייזנר-ברזילי, בקרב משפחתו המאושרת, עד לימים הנוראים של ימי מלחמת העולם השנייה, כשמשפחתו מגורשת לאוסטריה, לעבודת פרך בחוות החקלאיות, ומשם למחנה המוות ברגן בלזן על כל מוראותיו.
הספר שלפנינו הוא, כאמור, המשך של ספר הפרוזה הראשון, שראה אור ב-1997, ועניינו קורותיו של הנער פאלי אייזנר, לאחר שנושע מהתופת עם אימו ואחותו הקטנה ממנו בשבע שנים. בספר זה מובעת הערצה גדולה ואסירות תודה לאימו, אירנקה, שילדה אותו, כביכול, פעמיים, הפעם השנייה בכך שהצילה אותו בתושייתה מהתופת. דברים אלה כתובים במוטו של הספר, והמחבר חוזר על כך מספר פעמים בעדותו הכתובה. האם הנערצת של פאלי, הוא יעקב ברזילי, שומרת את אנושיותה גם בתופת, כאשר בני האדם הופכים לחיות רעות בחתירה אל אוכל, אימו של פאלי בוצעת מחצית מפרוסת הלחם שלה, ונותנת למישהי שבעת הפסקת חשמל גנבו לה את מנת הלחם הזעירה שמבטיחה המשך חיים בתופת. כן היא מצילה נשים צעירות הנושאות בחיקן תינוקות בהציעה להן להעביר את התינוקות לסבתות – המוצא היחיד להמשך החיים: הסבתא והתינוק ילכו לגז, והאישה הצעירה לעבודת פרך, ואולי לחיים. במחנה ההשמדה לחשו לנערים לשקר למנגלה שהם מעל גיל שש-עשרה כדי לא להישלח מיד לתאי הגזים.
המראות שהיה עד להם במחנה המוות, וגם מראות שחבריו היו עדים להם, מבליחים בתוך הטקסט, ומרעידים את נפש הקורא: צמותיה של אווה, הילדה שאהב, משתלשלות ממריצת המתים; קצין גרמני מרחם על כלב פצוע, אבל יורה בילד יהודי שניסה להרגיע את הרעב המצמית בסלק בהמות שגנב; הצבא ההונגרי, שמתלווה לצבא הגרמני כדי לכבוש את רוסיה, מצעיד עבדים יהודים בשדה מוקשים לפני ההסתערות; הדודה אליזבט נאנסת על ידי שמונה חיילים רוסים "משחררים", ולימים "מגדלת" בובה, היות שלעולם לא תוכל ללדת; אשתו ובתו של קלמן שטיינר נהרגות דווקא על ידי הפצצות של בעלות הברית. ויש עוד: בניגוד לאימו, שהצליחה לתמרן שמשפחתה תישלח לעבודת פרך באוסטריה, רוזי נשלחה לאושוויץ, ושם נספו בעלה ובתה, רוזי אינה מוכנה לשקוע באבל ובשכול, ומועידה לעצמה עתיד בו היא תהיה שוב לאם; הדוד בלא, אחיו של אבא, שרד את התופת, אך אולגה אשתו וורה בתו נספו, וברור שאין קבר לבכות עליו; אדון גוטמן, בעל הנגרייה אליה פאלי נשכר כדי לטאטא נסורת ולהביא מעט מעות הביתה, מתבונן בפאלי המזכיר את בנו פטר, המצטיין בלימודים ובספורט, שלא צלח את הסלקציה באושוויץ; בספר מוזכרות גם הנעליים שהשאירו היהודים שנורו ונזרקו לדנובה.
הקורא מתוודע בספר לעובדה המבהילה שעמי אירופה שנכבשו על ידי הגרמנים, שמחו על כך שהגרמנים עשו מה שהם חלמו לעשות – להשמיד את היהודים. את זה לומד פאלי מיאנוש קובץ' קטוע הרגל, שנלחם בצבא הונגריה שנלווה לגרמנים בפלישה לרוסיה. איכר ישן ברכבת ונוחר כל הנסיעה, הקונדוקטור מעיר אותו, והוא מיד מצדיע ופולט "הייל היטלר!". ההונגרים כועסים על הגרמנים שלא סיימו את מלאכת השמדת היהודים, פאלי שומע נערים הונגרים מדברים על כך שהאל שונא יהודים כי הם מסריחים מלידה.
רמז על אוזלת היד של היהודים בשואה נמצא בסיפור שהשמיע קצין אס אס שהתארח בחווה בה עבדו יהודים תמורת מעט עדשים. הקצין סיפר כיצד נדרש להרוג יהודים באחת העיירות ברוסיה. היהודים הצטוו לחפור בור עמוק, ונדרשו להתפשט, לפני שעמדו בתור כדי שיירו בהם. אילו התקוממו היהודים, רבים מהם יכלו להינצל, כי הם היו רבים, ואילו החיילים הגרמנים היו מעטים, אבל היהודים עמדו בתור להיות מוצאים להורג. האמת היא שהיו מרידות והתקוממויות – בגטו וילנא, גטו קלצק, גטו לחווא, המרד הכי גדול בגטו ורשה, וגם המרד במחנה ההשמדה סוביבור – אבל באמת, בדיעבד, הגרמנים הצליחו להוליך שולל את היהודים ואת כל העולם, והמרידות היו מעטות יחסית, ומאוחרות מאוד. בהמשך מסופר שפאלי גר בפנימייה של השומר הצעיר על שם מרדכי אנילביץ', גיבור מרד גטו ורשה, פנימייה המכינה לעלייה ארצה…
המחבר בחר לגלוש מהריאליה אל עולם החלום, וניתן לומר שיש בספר ניחוח של סוריאליזם, כי החלומות נמהלים במציאות: פאלי מדמה את אביו המת, שתפר בחייו את המסך האדום הענק לתיאטרון של דרבצן – קד קידה מעל הבמה; בחגיגת הבר-מצווה של פאלי בבית הכנסת הוא רואה את האב המת; פאלי מדבר עם סבא ליד הקבר שלו, וסבא עונה לו; בלא הדוד מדבר עם אשתו המתה; באחד החלומות מובא פאלי אל אדם וחוה בגן עדן; פאלי חולם על דיווש על אופניים, ואימא עושה כל מאמץ, למרות עוניה, לרכוש לו אופניים; לפאלי יש שיח עם המתים המבטיחים לו לשמור על אימו ואחותו.
הספר מסתיים עם עלייתו של פאלי לארץ-ישראל דרך סלובקיה, אוסטריה, ואיטליה, על האונייה "עצמאות", והוא רואה בעיני רוחו את גיבוריו מרדכי אנילביץ' ואנה פרנק.
מורכב בספר הוא היחס לאלוהים – פאלי אמנם כועס על האל שהרג את אביו ואת קרוביו, אך מבקש מהמתים לדבר עם אלוהים ולרצות אותו. אימו מאמינה שהאל לקח אליו את אבא ואת סבא, ושמר עליה ועל ילדיה. אנחנו הרי יודעים שהיו רבנים שליד פתח תאי הגזים צעקו שהשמיים ריקים, ואילו כנגדם יש אינספור יהודים שהתחזקו באמונתם אחרי מוראות השואה.
אציין רק כי משורר נשאר משורר גם בפרוזה, ואנו עדים לכתיבה פיוטית, הרי דוגמית: "ננעלתי על נערה בעלת פני פרח, יפה מכל הפרחים, שערותיה לוחכות היו את מותניה, על צווארה מונח פסל משוח בצבעי הלילה… הייתי אובד עצות כמו שחקן ששכח את הטקסט שלו, גם אני לא זכרתי את מילות הפתיחה של נאום ההיכרות" (עמ' 65).
