"הרשת הקרירה" של רוברט פון רנקה גרייבס

רוברט פון רנקה גרייבס (24 ביולי 1895 – 7 בדצמבר 1985) היה משורר וסופר בריטי ממוצא אירי עם שורשים גרמניים.

גרייבס כתב מעל 149 יצירות, כולל היצירה המפורסמת שהיתה גם לסדרת טלויזיה "אני קלאודיוס", והיה גם חוקר של המיתולוגיה היוונית.

בשיר "הרשת הקרירה" הוא מדבר על השפה המחברת בין האנשים, ומגינה עליהם מפני הלילה השחור והחיילים המתופפים. הדיבור מצנן את היום המכעיס, ומרחיק את הלילה, את החיילים, ואת הפחד.

גרייבס מכנה את השפה המקשרת בין האנשים "רשת קרירה", המגינה עליהם. השפה מטפחת את האדם, ומרחיקה אותו מעודף שמחה או מעודף פחד.

אך לבסוף "אנו גדלים ירוקים כים ומתים מקור", בעילום שם, תוך כדי פטפוט. זהו גורל האדם, לעזוב את העולם כאשר מגיע הרגע.

אך אם נאבד שליטה עצמית של השפה, ואת "אחיזתה המימית לפני מותנו", מול שמחת הילדים, הורד, השמים הכהים והתופים, הרי שנמות בטרם עת, כי נצא מדעתנו.

הרשת הקרירה / רוברט גרייבס

תרגום: טובה נווה

יְלָדִים טִיפְּשִׁים לוֹמַר כַּמָּה חָם הַיּוֹם,

כַּמָּה חָם רֵיחַ וֶרֶד הַקַּיִץ,

כַּמָּה נוֹרָא הַבִּזְבּוּז הַשָּׁחֹוֹר

שֶׁל שְׁמֵי הָעֶרֶב,

כַּמָּה מְאַיְּמִים הֵם הַחַיָּלִים

הַמְּתוֹפְפִים עַל פָּנֵינוּ.

אַךְ לָנוּ יֵשׁ דִּבּוּר

כְּדֵי לְצַנֵּן אֶת הַיּוֹם הַמַּכְעִיס,

וְדִבּוּר כְּדֵי לְהַקְהוֹת

אֶת רֵיחוֹ הָאַכְזָר שֶׁל הַוֶּרֶד.

אֲנַחְנוּ מַרְחִיקִים אֶת הַלַּיְלָה

הַתָּלוּי מֵעָלֵינוּ,

אֶת הַחַיָּלִים וְאֶת הַפַּחַד.

יְשֵׁנָה רֶשֶׁת קְרִירָה שֶׁל שָׂפָה

הַמְּטַפַּחַת אוֹתָנוּ,

מַרְחִיקָה מֵעֹוֹדֶף שִׂמְחָה

אוֹ מֵעֹוֹדֶף פַּחַד;

אָנוּ גְּדֵלִים לְבַסּוֹף יְרֻקִּים כְּיָם

וּמֵתִים בַּקֹּר

בְּעִלּוּם שֵׁם תּוֹךְ כְּדֵי פִּטְפּוּט.

אַךְ אִם נִתֵן לִלְשׁוֹנוֹתֵינוּ

 לְאַבֵּד שְׁלִיטָה עַצְמִית,

לְהַשְׁלִיךְ מֵעָלֵינוּ אֶת הַשָּׂפָה

וַאֲחִיזַתָה הַמֵּימִית לִפְנֵי מוֹתֵנוּ,

בִּמְקוֹם בּוֹאוּ שֶׁל הַמָּוֶות,

מוּל הַזֹּהַר הָרָחָב שֶׁל יוֹם הַיְּלָדִים,

מוּל הַוֶּרֶד, הַשָּׁמַיִם הַכֵּהִים וְהַתּוּפִּים

אֵין סָפֵק שֶׁנֵּצֵא מִדַּעְתֵּנוּ וְנָמוּת בְּדֶרֶךְ זוֹ.

The Cool Web by Robert Graves

Children are dumb to say how hot the day is,

How hot the scent is of the summer rose,

How dreadful the black wastes of evening sky,

How dreadful the tall soldiers drumming by.

But we have speech, to chill the angry day,

And speech, to dull the rose’s cruel scent.

We spell away the overhanging night,

We spell away the soldiers and the fright.

There’s a cool web of language winds us in,

Retreat from too much joy or too much fear;

We grow sea-green at last and coldly die

In brininess and volubility.

But if we let our tongues lose self-possession,

Throwing off language and its watery clasp

Before our death, instead of when death comes,

Facing the wide glare of the children’s day,

Facing the rose, the dark sky and the drums,

We shall go mad no doubt and die that way.