ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסדרה "תיקון מידות" בנטפליקס
תיקון או שבר: "תיקון מידות" והסכנות שבחיפוש אחר גאולה, הסדרה שתגרום לכם לחשוב מחדש על קהילה, שליטה, וחופש.
סדרת המתח החדשה של נטפליקס, "תיקון מידות", Wayward, היא הרבה יותר מסיפור אימה מצמרר. על פני השטח, היא מציגה עלילת מסתורין מותחת, אך מתחת לחזות המפחידה מסתתר ניתוח חברתי ופסיכולוגי מעמיק על טראומה, החיפוש האנושי אחר שייכות, והמחיר הכבד שאנו עלולים לשלם עבורה.
כדי להבין את עומק הביקורת החברתית בסדרה, חשוב להכיר את הרקע של יוצרת הסדרה, מיי מרטין. העלילה, העוסקת בנערות הנשלחות לפנימייה ל"נוער בעייתי", שואבת השראה ישירה מחוויותיה האישיות של מרטין, שנאלצה לעזוב את בית הוריה בגיל צעיר. החיבור האישי הזה מעניק לסדרה רובד נוסף של אותנטיות ודחיפות. זו אינה רק ביקורת חיצונית על "תעשיית הנוער הבעייתי", אלא חקירה הנעשית מתוך הבנה עמוקה של תחושות הדחייה, הפגיעות, והחיפוש אחר קבלה, המאפיינות צעירים במצבי סיכון.
הסיפור מתחיל כאשר שוטר צעיר בשם אלכס, ובת זוגו ההרה, לורה, מגיעים לעיירה המבודדת והשלווה לכאורה, טול פיינס, כדי לפתוח דף חדש. במהרה, החלום על שלווה מתנפץ כאשר אלכס מתחיל לחשוד בפנימייה המקומית. המוסד, המנוהל ביד רמה על ידי מנהלת כריזמטית ומסתורית, מבטיח "לתקן" בני נוער סוררים, אך מסתיר סודות אפלים. כשהעלילה מסתבכת ושתי נערות מנסות להימלט מהמקום, הן חוברות לאלכס במטרה לחשוף את האמת המזעזעת.
מכאן, הסדרה חושפת כי הפנימייה אינה רק מוסד חינוכי כושל, אלא כת לכל דבר ועניין. המנהלת הכריזמטית היא דמות המנהיג הקלאסית – היא מציעה ודאות מוחלטת בעולם של ספק, מציגה את עצמה כדמות כל-יודעת ובעלת פתרון אולטימטיבי לסבלם של הנערים והנערות. היא יוצרת מציאות סגורה, מבודדת מהעולם החיצון, שבה חוקיה הם האמת היחידה. תחילה היא מרעיפה עליהם חיבה ותחושת שייכות, ורק לאחר מכן, באמצעות בידוד ופירוק הזהות האישית, היא הופכת את חניכיה לתלויים בה באופן מוחלט – רגשית, פסיכולוגית, וקיומית.
הפגיעות של אותם צעירים נובעת מהטראומות שהם סוחבים, שלרוב קשורות למערכות יחסים מורכבות עם הוריהם. המנהלת מזהה את החלל הרגשי הזה וממצבת את עצמה כדמות הורית חלופית ואידיאלית, האם הדואגת והאב הסמכותי שהיו חסרים להם. באופן טבעי ולא מודע, הצעירים משליכים עליה את כל הכמיהה שלהם לאהבה, ביטחון, וקבלה, מה שמעוור אותם ומונע מהם לראות את טבעה השתלטני. למעשה, הפנימייה לא "מתקנת" אותם, אלא מוחקת את המצפן המוסרי הפנימי שלהם, זה שספגו מהוריהם, ובונה במקומו מערכת ערכים חדשה שמשרתת את מטרותיה של המנהיגה בלבד.
אחד הנושאים הפילוסופיים המרתקים שהסדרה מעלה הוא ההתמודדות עם טראומה בין-דורית. הפילוסופיה של הפנימייה גורסת כי יש "למחוק" את טראומות העבר כדי לבנות חברה אוטופית, אך היא עושה זאת באמצעות יצירת מעגל חדש של כאב וסבל. זהו ניסיון לכפות על החניכים לשכוח את עברם בכוח, אך הסדרה מראה כי טראומה שקוברים אינה נעלמת. היא ממשיכה להשפיע מתחת לפני השטח, ומבטיחה את הנצחתה בצורה חדשה ומסוכנת יותר.
במקביל, "תיקון מידות" בוחנת במיומנות את הכמיהה האנושית לקהילה. העיירה עצמה מוצגת כמקום אידילי ותומך, אך תחושת השייכות הזו אינה בחינם. מחירה הוא ויתור על חשיבה עצמאית ועל אינדיבידואליות. הסדרה מותחת קו דק ומטריד שמחבר בין קהילה מחבקת לבין כת מסוכנת, ומדגימה כיצד הצורך העמוק שלנו להשתייך עלול להוביל לקונפורמיות עיוורת ולציות לסמכות רודנית, במיוחד כאשר אותה סמכות מבטיחה למלא את החסכים הרגשיים העמוקים ביותר שלנו.
בסופו של דבר, "תיקון מידות" היא סדרה מרתקת, מטרידה, וחשובה, המצליחה לשלב מתח פסיכולוגי עם עומק רעיוני. היא לא רק חושפת תופעה חברתית מסוכנת, אלא גם צוללת לנבכי הנפש האנושית, ומאלצת אותנו לבחון את הפגיעות שלנו, את מקורות הכאב שלנו, ואת הגבול הדק שבין הרצון להירפא לבין הנכונות לאבד את עצמנו.
הסדרה משאירה את הצופה עם שאלות רבות גם לאחר סיומה, ומעודדת דיון בנושאים מורכבים ורלוונטיים מתמיד על טבע האדם והחברה שבה אנו חיים.
יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הספר "למדני את השיר הפשוט"
רחל שפירא, אחת התמלילניות הבולטות במוזיקה המקומית, חגגה השנה 80. שירים רבים שכתבה הפכו לנכסי צאן ברזל מקומיים. ביניהם ניתן להזכיר את "מה אברך", "נחמה", "שיר תשרי", "בראשית", "עוד יהיה לי", ואחרים.
אילנית, חווה אלברשטיין, גלי עטרי, ירדנה ארזי, ומרגלית צנעני נכללות בין המבצעות הבולטות של שיריה, והרשימה כוללת גם זמרים כמו יזהר כהן ומשה דץ.
שיריה של שפירא, ילידת קיבוץ שפיים, נקשרים במקרים רבים לביטוי של האינדיבידואל (הנשי) מול הקבוצה, ולחשיפת רגשות מודחקים: "אם אהוביך יפקירוך, אם תחניק אותך בגידה, אם לשלום איש לא יברכך" (מתוך "אנשי הגשם"). הם לא משמחים במיוחד ורובם אינם מתאימים לרחבת הריקודים. כותרת הספר "למדני את השיר הפשוט" נלקחה משיר שביצעה נורית גלרון באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת.
הספר, בעריכתו של הרב בנימין לאו, יצא לאור במסגרת פרויקט "929", אשר נועד לקרב את הקוראים למקורות. הוא עוסק בניתוח 50 שירים מולחנים של שפירא, ויצירת חיבור בין הטקסטים לכתבי הקודש היהודיים. הכותבים הם אנשי ציבור, חינוך, ואקדמיה.
כך, למשל, מובא סיפורם של אברהם אבינו והגר בהקשר של "כמו צמח בר", שיר שהתפרסם בביצועה של חווה אלברשטיין, ו"חומות חימר", של מרגלית צנעני, מקושר לסיפור אמנון ותמר. שירים אחרים מדברים על השבריריות הנשית ("היי שקטה" בביצוע ריקי גל), ועל השחיקה היומיומית ("עוד יום" של גלי עטרי), וגם להם נמצאים הקשרים מקראיים.
לעתים עולה השאלה האם לכך התכוונה המשוררת, או שמא מדובר בפרשנות מקורית של הכותב, אבל התוצאה מעניינת בשני המקרים.
הוצאת ידיעות אחרונות ומיזם 929/ 236 עמודים
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הקונצרט "סונטת קרויצר" בתזמורת הקאמרית הישראלית
התזמורת הקאמרית הישראלית הוקמה ב-1965 על ידי מאסטרו גארי ברתיני, אשר ניהל אותה עד 1975.
רובן גזריאן מנהל את התזמורת מאז אפריל 2024. אודיטוריום רקנאטי במוזיאון תל אביב לאמנות משמש כאולם הבית של התזמורת.
"סונטת קרויצר" הוא שמן של מספר יצירות, כשהראשונה בהן כרונולוגית היא הסונטה של בטהובן לכינור ולפסנתר מס' 9, אשר בוצעה לראשונה בשנת 1803, בנגינתו של בטהובן את תפקיד הפסנתר.
ב-1889 יצאה לאור הנובלה המפורסמת של לב טולסטוי, בה הגיבור מתמלא קנאה למשמע הביצוע המשותף של הסונטה ע"י אשתו וכנר אורח. הגרסה המעודכנת של התרגום לעברית על ידי פטר קריקסונוב ראתה אור בשנת 2006.
התזמורת הקאמרית משלבת בין הסונטה לבין הנובלה בקונצרט מופלא בבימויו של מיכאל טפליצקי – היא מנגנת את עיבודו של ריצ'רד טונייטי לכינור סולו, בנגינתו של איל קלס, ולתזמורת כלי קשת, כאשר השחקן ששון גבאי מציג קטעים מהנובלה בין פרקי הנגינה.
גיבור הנובלה "סונטת קרויצר" של טולסטוי מספר שרצח את אשתו בהתקף קנאה, אחרי שהיא ניגנה בפסנתר יחד עם כנר את הסונטה המפורסמת של בטהובן. הבעל מתאר את נישואיו האומללים, את המריבות המרובות עם אשתו, את הופעתו של הכנר בביתם, ואת הרצח האכזרי בדקירת פגיון. הבעל הרוצח מודה, שלא ראה אותם עושים דבר מלבד הנגינה בצוותא, אבל התקשורת הסודית בין השותפים לנגינה העבירה אותו על דעתו, והוא הוזה יחסים אינטימיים בין הנגנים. הוא אף מאשים את המוזיקה: "כמה כוח יש למוזיקה, מה היא עושה לאלו שמנגנים אותה ולאלו ששומעים אותה? ואם למוזיקה יש כזאת עוצמה, אולי צריך להגביל אותה בחוק?".
ששון גבאי מעביר היטב את קשת הרגשות של הבעל האלים, כולל אכזבה עמוקה ממוסד הנישואין, חרטה על מעשה הרצח, ורחמים עצמיים. בנובלה האיש מספר לשכנו הזר בקרון רכבת, ובקונצרט ששון גבאי פונה לקהל הרב של נגני התזמורת והצופים באולם.
גיבור הנובלה ביצע מעשה נורא, שאין לתקנו, כדבריו. למרבה הצער, נשים ממשיכות להירצח ע"י בעליהם האלימים, הלקח לא נלמד.
המשפט השגור "רוצו לראות" מופיע לא אחת בסיום של המלצות על מופעי תיאטרון. הפעם המשפט לגמרי במקום: הקונצרט של התזמורת יתקיים היום, שישי 17.10.2025, בשעה 12:00 באולם רקנאטי של מוזיאון תל-אביב לאומנות.
