'בעקבות משוררים' – אירוע שירה ב 'מוסיפים על האור'
"…לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג…"( זלדה)
1. פתח דבר – 'מוסיפים על האור'
במסגרת מפעלי 'מוסיפים על האור' תחת היוזמה העריכה ההגות והחזון של אסתר דגן קניאל, מתקיים אירוע רב שלבי ומתמשך 'בעקבות משוררים'. וכפי שמציינת אסתר ברשימתה:
"זה קורה היום, שוב אתכם בעקבות משוררים…. המשוררת זלדה לא ביקשה מילים, היא דלתה אותן ממסתרי הנפש, אספה מילים שבורות והפכה אותן לכלי ריפוי לנפש החבולה… לאחר שלמדנו על דמותה הייחודית ויצירתה של המשוררת זלדה, יצאנו בהדרת קודש למסע כתיבה מרתק והתכתבנו עם שיריה. מפגש זום מיוחד במינו יתקיים … וכו' "
גילוי נאות. אני נמנית בין חברי וועדת ההיגוי, וללא שום קשר כותבת ומשתתפת באירועים אלה כדי שיתווסף משהו לאורי, וכדי שאולי אוכל גם אני ולו במעט להוסיף על האור. כולנו זקוקים לאור.
הפנייה הנוכחית של אסתר אלי, הובילה אותי היישר לארכיון שירתי המתפיח כרסו, שאכן ידעתי שזה מכבר נוהגת אני בחשאי וגם בגלוי להתכתב עם המשוררת הנערצת עלי, הלוא היא זלדה. התייצבתי לַקריאה ושלחתי לאסתר שלושה שירים (בתקווה סמויה שאזכה לקרוא את שלושתם, בידיעה ברורה שאין סיכוי, שכן רבים הקוראים, רבה המלאכה והזמן קצר). אסתר בחרה שיר שנגע בה במיוחד ובנתה את הערב, כעורכת מיומנת ומבינת דבר.
אסתר הוסיפה ובקשה ממני (דבר שקורה לא אחת באירועים אלה) שאקרא שיר של משורר נוסף, אחד המשתתפים הקבועים, והוסיפה ובקשה שאדבר עליו מנקודת מבטי הבנתי ומחשבתי.
ברשימתי זו אציג תחילה את שירו של מוטי סמט, ואת הדברים שאמרתי. כלומר ביצעתי קריאה כפולה. קראתיו בקולי, וקראתיו פרשנית. לאחר מכן אציג את שירי שלי, ואקשור בין הדברים. אציין ואדגיש ששני השירים מתכתבים עם 'לכל איש יש שם' של זלדה.
ולקינוח אשלב דימוי חזותי שנוצר בהקשר זה, ואתייחס גם אליו בקריאה פרשנית
2. מוטי סמט, זלדה – משוררים על שם – דיאלוג פואטי
לכל איש יש שם/ מוטי סמט
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם, / שֶׁנִּזְרַע כְּזֶרַע אַהֲבָה בְּרֶחֶם אִמּוֹ, /שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּבֶכִי רִאשׁוֹן, שֵׁם שֶׁנּוֹלַד מֵרוּחַ הַתְּקוּפָה, / וְנֶחְרַט בְּאֶבֶן הַבְּרִית שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, כְּחוֹתָם שֶׁל שַׁיָּיכוּת. לְכָל אִשָּׁה יֵשׁ שֵׁם, / שֶׁנֶּחְצַב בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל זָהָב, / כְּשֶׁאָבִיהָ עָלָה לַתּוֹרָה וְקָרָא בִּשְׁמָהּ, / כִּקְרִיאַת קֹדֶשׁ רִאשׁוֹנָה. / לְכָל אִישׁ וְאִשָּׁה,/ שֵׁם הַמְּשַׁקֵּף אֶת צֶלֶם דְּמוּתָם./ לְעִיתִּים הָפַךְ לְלַהַג וְקֶלֶס, כְּאֶבֶן רֵחַיִים עַל הַצַּוָּאר./ וּלְעִיתִּים, הָיָה שְׁמָם טוֹב מִשֶּׁמֶן טוֹב. לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם, / כְּחוּט הַשָּׁנִי הַמְּקַשֵּׁר בֵּין לֵידָתוֹ לְמוֹתוֹ, / כְּצְלִיל עָמוֹק שֶׁמְּלַוֶּה אוֹתוֹ, / וְהוּא, הַשֵּׁם, חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִמֶּנּוּ. שְׁמִי הוּא אֲנִי.
השיר שלפנינו מהדהד באופן מוצהר את שירה הידוע של זלדה 'לכל איש יש שם', אך בו בזמן הוא בוחר להרחיב ולחדש וזאת מתוך דיאלוג. הוא שומר בגלוי ובמרומז על שיח עם המשוררת. השיר שומר על המקצב והחזרתיות עם הפיוט המקורי, ובו בזמן מציע מבט עכשווי ואישי על הזהות ומושג השם. המבט האישי של סמט מחבר בין לידה, אהבה, רוח התקופה והברית. בשירו של סמט הדגש על השם מתגלה כחותם ומדבר על זהות, שייכות ומסע חיים.
המשורר בשירו זה מציע קריאה אינטימית, כמעט מיסטית לשם שנצרב כאות וכזהות. השם שנזרע 'כְּזֶרַע אַהֲבָה' כברית בין שניים ונזרע ברחם אם, מתפתח מבכי ראשון שהוא 'קול קריאה' ונוכחות לרוח התקופה. אומר המשורר, השם הוא עניין אישי, אך מתפתח לרוח התקופה ותלוי בהקשר תרבותי והיסטורי. חותם הברית של אברהם אבינו מקנה לשם גוון של המשכיות לאומית ודתית, אך בו בזמן גם מיסטית. עוד רומז המשורר על ברית נוספת האומרת 'שלושה שותפים לאדם – אביו , אמו והקב"ה'. רוצה לומר שברית האהבה והשם שנזרע במקום פיזי המסמל ומדבר רחמים 'רחם אם' – הוא ברית בין אדם, עמו, תרבותו ואלוהיו. לכל איש יש שם, 'בעזרת השם', כך נרמז כאן בין השיטין.
בשיר ניתן לראות שמשורר נותן מקום משמעותי לקול הנשי. 'לְכָל אִשָּׁה יֵשׁ שֵׁם", הדגשה זו מוסיפה לשיר רובד מגדרי שלא נמצא בשירה של זלדה. בצד הפריווילגיה הגברית שהיא העלייה לתורה "כְּשֶׁאָבִיהָ עָלָה לַתּוֹרָה וְקָרָא בִּשְׁמָהּ", מזכיר המשורר דווקא את הרגעים בהם קרא בתורה ונתן לה שם. מתוארת כאן סיטואציה שבה איש נותן שם לאישה, האב לבתו וזאת כ "קריאת קודש ראשונה".
המשורר מתאר טקס דתי תרבותי חברתי היסטורי, האב הוא העולה לתורה, הוא המחליט אך כמעשה קדושה נותן וקובע את שמה של בתו, והרי יש לה שם, והרי היא אדם. תיאור זה בשיר מייצר סוג של מחווה, של אב לבתו, או יותר מזה כמשורר גבר לדמותה של אישה. סמט משלים את מה שזלדה המשוררת האישה לא עשתה. רוצה לומר לכל איש, ולכל אישה יש שם. בימינו אלה הדקדוק של זכר ונקבה, והזכרתם לא בשם זכר / רבים הוא חלק מהשיח התרבותי, והמגדרי. סמט ער לכך ונותן לכך כבוד ומקום. וכדי להאדיר אומר המשורר, שם "שֶׁנֶּחְצַב בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל זָהָב". ניתן לראות כאן מעשה פיוטי שמעניק מעמד של קודש לשמות של נשים. אני רואה בכך תיקון סמוי למוסכמות מסורתיות, אקט פמיניסטי. ובהמשך המשורר מסכם בחלק זה ואומר "שֵׁם הַמְּשַׁקֵּף אֶת צֶלֶם דְּמוּתָם". מייצר שוויון, שניהם שווים והשם משקף את צלם דמותם, ושוב רומז על השותפות הרוחנית של האל 'צלם' בבחינת 'ברא אותם בצלמו'.
במקביל, השיר אינו חושש לגעת גם בפן הפוגע, בשם שיכול ש "הָפַךְ לְלַהַג וְקֶלֶס, כְּאֶבֶן רֵחַיִים עַל הַצַּוָּאר", כאן מסביר המשורר ואומר השם הוא למעשה דמותו של אדם, אדם נושא את שמו ושמו נושא אותו. וגם אם ניתן באותיות של זהב עם היוולדו, יכול שיהיה אדם ללעג ולקלס, ואולי אף למעמסה, המשורר מדבר באופן מפוכח על מסע חיים על עליות ומורדות ומסכם ומדבר על המושג 'שם טוב' או כפי שמוזכר בפרקי אבות (אבות ב', ז) קנה שם טוב – קנה לעצמו' – או כפי שמהדהד המשורר אל הנוסח המוכר מתוך קוהלת "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" – ובכך סוגר את המעגל. השיר מתחיל בלידה, ובאופן מרומז מדבר על המוות ( כלומר, המשך המשפט מספר קהלת, שלא נכתב בשיר) ולאחר מכן אומר זאת במפורש "כְּחוּט הַשָּׁנִי הַמְּקַשֵּׁר בֵּין לֵידָתוֹ לְמוֹתוֹ". המוות, כחלק ממסע חיים, מחזור חיים, והאדם ושמו, זהותו דמותו ותדמיתו. השם בשיר זה הופך להיות ישות פנימית שמלווה את האדם לאורך חייו 'כחוט שני', כצליל מלווה, כחלק בלתי נפרד מהמהות האנושית.
הסיום 'שְׁמִי הוּא אֲנִי' חורץ את הזיקה בין אדם לבין שמו כזיקה קיומית, הוא לא רק סמל, הוא הזהות עצמה. שלמה ובלתי נפרדת. ואני אומרת 'מודה ועוזב ירוחם', בבחינת כאילו אומר המשורר אמרתי הכל, על איש, אישה, שם טוב, שם רע, חיים, מוות ובסוף מודה אני ואומר, 'שמי הוא אני'- כלומר שם הוא הכל, ואולי גם הקול.
נהניתי לקרוא את שירו סמט בקולי, באירוע עצמו, בעת שקראתיו השתמשתי בקולי כסוג של פרשנות. נתתי דגשים במקומות שמצאתי שיש צורך או מקום, מבחינתי כקוראת. קטעתי את קולי, הנמכתי והגבהתי. שכן, אני רואה בקריאה, באופני הקריאה עוד צורה של פרשנות. נהניתי לשאת את דבריי ולפרוש את תובנותיי בשירתו של סמט ואוסיף ואומר, שאני רואה בשירו זה השלמה והרחבה ושיח עם ולשירתה של זלדה.
3. נורית יעקבס צדרבוים – בין שם ובין אָשֵׁם
בחלק הבא ובהמשך הוזמנתי ונתבקשתי לקרוא את שירי.
קודם שאעלה אותו כאן, אציין ואומר ששירי זה משקף את רוח ימינו אלה, אך לא זו בלבד הוא משקף את רוח ימיי שלי בחמישים השנים האחרונות למן אותו יום שבו שכלתי את בעלי הראשון אבי ילדיי במלחמת יום הכפורים.
וזה שירי
לכל איש יש / נורית יעקבס צדרבוים
מְשׁוֹרֶרֶת נֶעֱרֶצֶת עָלַי, אִשָּׁה יִרְאַת הַשֵּׁם / שׁוֹרְרָה – לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / מִצְטַעֶרֶת אֲנִי לְהוֹסִיף עַל דְּבָרָהּ מִלִּים / לְכָל שֵׁם פָּנִים אֵלַי מַבִּיטִים פּוֹנִים / לִבִּי מַרְגִּישׁ אָשֵׁם. לְכָל חַיַל חָלָל קְרָב יֵשׁ אֵם יֵשׁ אָב / כָּל אֶחָד הוּא בֵּן עַכְשָׁו נִשְׁאַר רַק שֵׁם / וַאֲנִי נוֹתֶרֶת מְשׁוֹרֶרֶת יְרֵאָה / וְלִבִּי מַרְגִּישׁ אָשֵׁם.
עתה בחלוף הזמן בעודי מניחה את הדברים כאן, ולאחר שקראתי את שירי כפי שנתבקשתי באירוע עצמו, החלטתי לנסות לקרוא את שירי שלי בקריאה פרשנית. להתבונן בו מבחוץ אל פנים, ככל קורא אחר. עתה מונחות שורות אלי לפניי, מונח שיר ואני מבקשת לקוראו מבלי המעורבות שלי אותו בעת כתיבתו. אני מניחה לעצמי לעשות זאת, משום שמתוך ניסיוני ידוע לי שכאשר נחה עלי רוח הכתיבה, אני פועלת מתוך תדר רגשי ומחשבתי אחר. הקריאה הפרשנית בדיעבד, אפילו את שירי שלי עצמי מאפשרת לי להביט בו במבט כפול כמו שלי הוא וגם אינו שלי בה בעת.
אני מזהה ורואה שאני המשוררת פונה בסוג של ענווה פואטית אל משוררת נערצת, זו שכתבה 'על שם' והיא עצמה יראת השם. בתוך הפנייה אל המשוררת תוך שאני קדה לה קידה נשמע כאב עמוק 'מִצְטַעֶרֶת אֲנִי ….' אני מזהה שמתוך הקרבה הרוחנית והפחד מול העוצמה שבשירתה, עולה התנצלות שקטה על עצם התוספת שלי לדבריה " מִצְטַעֶרֶת אֲנִי לְהוֹסִיף עַל דְּבָרָהּ מִלִּים.."
וכך עובר השיר לדבר 'על המוות'. אם בשירו של סמט מצאנו את עניין הלידה ושמחתה, את מחזור החיים, כאן השיר מצביע על המוות, מותם של חיילים צעירים שבסוף נשארים 'רק שם'. שם ריק מגוף, שם ריק מנשמה, שם שנותר כזכרון. כאן למעשה הזהות שנשא השם אינה עוד חיה, אלא מציבה מראה כואבת, בכלל, ובליבי כאישה – אם – משוררת, שנותרת לכתוב לכאוב וגם לחוש אשם.
החזרה על השורה " וְלִבִּי מַרְגִּישׁ אָשֵׁם" היא חרטה כמו שהיא גם עדות לקושי שבשירה עצמה, כשל משוררת מול גורל שאין לו מילים הולמות.
שירו של סמט בונה את שמו של האדם מתוך רצף של חיים – לידה, ברית, שייכות, תהילה או בוז – עד מוות. שירי כפי שאני מבינה, מזהה, ונוכחת, עוצר את הזמן. לא חוט השני, אלא קריעה. לא שייכות אלא חוסר. לא שבח, אלא קינה.
כך אני מזהה עוד שבניגוד לקול הבוטח של השיר הקודם אשר מבקש להחזיר את השם למרכז הזהות, בשירי אני בוחרת – מתוך צוק העתים, וצוק האומה, וצוק האמא האישה שאני – בקול מתכווץ מתנצל ושואל – האם ראוי להוסיף מילה, כשיש רק שם ולב כואב? אני מזהה אותי כאומרת בשירי, תוך שיח מודע עם שירה של זלדה, ובלא לדעת גם עם שירו של מסט, וכמישירה מבט אל מקומו של השם כשהוא נותר בודד, נטול גוף ואני המשוררת נותרת יראה שותקת וכואבת.
4. "באותיות הנרקמות לשטיחי חיים "[1] –
שירו של סמט הדהד באזני עד שהשפיע גם על החוש והצורך החזותי שלי. בהשראת ובהשפעת שירו יצרתי יחד עם הבינה המלאכותית דימוי. הנחיתי את הבינה, עסקנו בהלוך ושוב, ונולדה התוצאה, הדימוי שמבחינתי ממשיך את השיר, את השירים ואת השיח, וכך גם יוצר דיאלוג טקסטואלי ואינטרטקסטואלי רב תחומי.
ושוב גם הפעם כדרכי כיוצרת, מתירה אני לעצמי לחבוש את כובע היוצרת על כל המשתמע וליצור במילה או בצורה או בשתיהן גם יחד, לאחר מכן להסירו ולחבוש את כובע החוקרת יחד עם כל מידת הסובייקטיביות המותרת והמוכרת.
אבחן את השיר מנקודת מבט של הרובד הרעיוני, ומנקודת מבט של הרובד הצורני והאסתטי ועוד כמה דברי הרהור וסכום.
אפתח את דברי בציטוט נוסף מפיה של משוררת נערצת ( עלי) אחרת, יונה וולך בשירה 'פעם שניה, הזדמנות שניה'[2] "הַצִּיּוּר מַקְדִּים אֶת הַדִּבּוּר, הַצִּיּוּר מַקְדִּים אֶת הַפֵּרוּשׁ"
רובד רעיוני: גוף-שם-שפה
ברובד הרעיוני, השירים אומרים לנו, "לכל איש יש שם" – הדימוי המוצג כאן מראה ואומר שגם גוף יש לו שם. השיר של זלדה מתאר שם שניתן לאדם 'על ידי אלוהים, על ידי אמו ואביו, על ידי חטאיו, על ידי מאווייו. זהו שם שלא נכתב בדיו אל ב 'קיום'. הדימוי המופיע כאן מראה שהשם כתוב, ממש חרוט, העור נעשה כתב, והגוף הפיזי כמיכל.
ניתן אולי לראות בזה קריאה מחודשת ומוחשית כמו אומר שהשם הוא לא רק רעיון, השם הוא ממשות, הו גוף. הוא אנחנו. יונה וולך בשירה 'עברית' אומרת "… תַּרְאֶה, אֵיזֶה גּוּף יֵשׁ לְשָׂפָה וּמִדּוֹת, אוֹהַב אוֹתָהּ עַכְשָׁו בְּלִּי כְּסוּת לָשׁוֹן.."
האותיות כפי שהן מופיעות כאן מראות שהן לא רק שפה אלא יסוד קיומי. וכאן נרמז יסוד קבלי עמוק האומר שהעולם (וגם האדם) נברא באותיות. בספר יצירה נאמר "בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת יְסוֹד: חָקַק בָּהֵן אֶת כָּל הַנִּבְרָא וְאֶת כָּל הֶעָתִיד לְהִבָּרוֹא."
הגוף והכתיבה, השפה כטבע שני, כתיבה כעור שני. נראה שהבחירה למקם את האותיות ישירות על הגוף ולא על בד, לא כדיו ניגרת יוצרת מיזוג בין השפה לבין הפיזי., או כמו אומרת וולך בשירה זה " הָעִבְרִית מְצִיצָה לְךָ מֵחֹור הַמַּנְעוּל, הַשָּׂפָה רוֹאָה אוֹתָךְ עֵירֹמָה…" וכך הבאתי משוררת נוספת לשיח, שמטרתו גם הפעם להוסיף עוד על האור.
האותיות בגוף הדמויות מוביל גם לרעיון של לאקאן שאומר ש'האות היא המשענת של המילה'. ניתן לראות זאת כאן בדימוי פיזי ממשי, השפה נשענת על הבשר, וגם להיפך הבשר נשען על השפה. רוצה לומר, האות היא גם משהו פיזי, גופני חומרי וממנו נוצרת המילה שהיא כבר רוח ותוכן.
במונחים של לאקאן, השפה היא לא רק אמצעי תקשורת, היא למעשה המבנה שמארגן את הסובייקט. וה 'אות' אינה בבחינת סתם סימן , היא חריטה של התשוקה, היא המשענת שעליה המילה נשענת, ולפיכך היא גם המרחב שבו הסובייקט מקבל צורה. מכאן, ניתן לראות ולהבין שהאותיות החרוטות על הגוף או בתוכו הן ייצוג כמעט מוחשי של אותה חריטה סימבולית והיא אשר מבנה את ה'אני'. נראה שהאדם כאן, כפי שעולה מן הדימוי, אינו נפרד מהשפה, הוא נעשה אובייקט של השפה והגוף נעשה טקסט.
מבחינה פסיכואנליטית, ובמיוחד בגישות הפוסט פרוידיאניות והפמיניסטיות (קריסטבה , ואיריגאריי), הגוף הופך ל'טקסט' שאפשר וצריך לפענח, ולא תמיד לפי קודים ליניאריים. כך ניתן לראות שכתיבת השפה – האותיות על הגוף מבליטים בין העור כחיץ לבין העור כקול קליטה, הווה אומר ספיגה. החוט האדום יכול לסמל את החוט הנימי, חבל הטבור אשר מדגישים את קשר השפה שהיא הדרך להתחבר מחדש לאחר הפרידה מגוף האם – הלידה.
בעולם האומנות נראה הציור גם משתלב עם שיח באומנות עכשווית שבו הגוף עצמו הוא מקום פעולתה של השפה. כמו אצל אומנים כמו ג'ני הולצר, או ברברה קרוגר, אשר מציפות טקסטים על חללים שונים. במקרה הנדון החלל הנתון הוא הגוף ולא קיר. כאן הדמויות אינן מדברות הן נכתבות ומכותבות. באומנות ישראלית ועכשווית, האותיות העבריות נושאות מטען רוחני – תרבותי – פוליטי. בדימוי הנוכחי כאן, האותיות שומרות על צורתן המקראית, ובו בזמן נהיות חלק מהבשר. סוג של חיבור בין קודש לגוף, בין היסטוריה ובין זהות נוכחת.
כך ניתן לראות כיצד הדימוי שנוצר בהשראת השיר המכונן 'לכל איש שם', שהוביל לשני שירים נוספים יוצר נקודות חיבור בין פסיכואנליזה ואומנות עכשווית. ואם נחזור לנקודת המוצא לזלדה, שם היא אולי אומרת שהשם שניתן לאדם הוא הקעקוע הפנימי שלו, הדימוי מציע אפשרות נוספת לומר שהשם הוא גלוי. מכאן ניתן לקרוא את הדימוי כפיוט – גופני – שפתי, וכמדרש חזותי פסיכואנליטי שמחבר בין קודש, חוסר והשתוקקות להגדרה או כלשונה של ד"ר בינת לאה בת חיים "יש כאן קול של שירה בתוך דממה, תנועה בתוך קיבוע, גוף שהוא כתב – יד של הנשמה".
[1] ציטוט מתוך שירה של יונה וולך 'לחיות במהירות הביוגרפיה'
[2] מתוך הספר 'צורות', הוצאת הקבוץ המאוחד – 1985
