צביה ליטבסקי סוקרת ומנתחת ספר שירה חדש של שגיא אלנקוה.
המערכת
דברים אחדים על ספרו החדש של שגיא אלנקוה "ענן" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס).
"מְשׁוֹרֵר אֲנִי / מֵהֶעְדֵּרִי" (74)
עדות עצמית זו, המנוסחת כפרדוקס, מעמידה בעיני את המניע הקיומי הראשוני של היצירה השירית. ההעדר, כמובן, מהווה חוויה אנושית קמאית, שהרי בו טמון שורש הערגה באשר היא. ייחודו של המשורר בהקשר זה משתקף בסיפור בראשית, בו נברא העולם דרך המילה "יהי", ומעמיד את התוהו, טרם הבריאה, כנוכחות מתמדת. המשורר, במילותיו, אם כן, משתתף במעשה הבריאה. אלנקווה, כפי שמשתקף בשירי הספר, חווה את התוהו בנחישות ובהתמסרות, מיישיר אליו את מבטו, כי רק בו טמון ניצוץ השיר.
"יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַבּוֹר / וּמְבַקֵּשׁ מִלִּים / לַתְּהוֹם הַכְּרוּיָה / תַּחְתַּי – – – […] רִקְמַת דָּמִים / תָּרָה אַחַר צוּרָה, / … / לְהַעֲנִיק יֵצֶר חַיִּים / לְמַה שְׁמְּבַקֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ." (8-9)
היצירה, אם כן, היא הענקת צורה – גבולות, כללים, וסדרים – לעוצמתו הפראית של היצר. ובמושגיו של ניטשה ב"הולדת הטרגדיה", האל אפולו הוא המטיל את מרכיבי הצורה האמנותית על האקסטזה הדיוניסית, המתירה כל כלל מוסרי ותרבותי, ובכך מתעלה הדחף הברברי למדרגת יצירה. הבחירה ב"רִקְמַת דָּמִים" מעניקה לעצמי החשוף והמדמם ממשות קונקרטית מובהקת, ומהדהדת את הקרבת הזבח שביסוד הפולחן, על משמעויות ההרג והישועה שבו.
השיר הפותח את הספר הולם בקורא. ואכן, כגביש מתהפך בשמש הוא מקרין את פניה של חוויה ראשונית זו, כאב ההעדר: "רְאוּ אֶת הָעֵינַיִם, אֶת הַמַּבָּט הַבָּהִיר, בְּכָל מָקוֹם […] הָעֲלָטָה הַזֹּאת הִיא … נְשִׁימָה בּוֹעֶרֶת, שֹוֹרֶפֶת, לַחָה, אֲדָמָה שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת אֶת יְלָדֶיהָ". כערגה ללידה ומוות כאחת, כמו גם: "רְאוּ אֶת […] נְהָרַת הַלֵּב הַמְּבַקֵּשׁ מִקְלָט מֵעַצְמוֹ." (7)
פנייה חוזרת זו אל הקוראים – בני האדם באשר הם – חוזרת על עצמה כהזמנה לשיתוף, 'ראו את עצמכם דרכי'. כמו כן, הפסיחה החוזרת אחרי מילת היחס 'אֶת' ממחישה את ריחוקו של מושא הערגה. המילה 'נְהָרָה', כתנועה אל ייעוד בלתי מושג מחזקת את היסוד הדיאלקטי – ה'אני' המבקש מפלט מעצמו אל עצמו – בדומה לפנייתו של יהודה הלוי אל נשמתו בסיום הפיוט 'ישנה בחיק ילדות': "הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת בְּסוֹד / נְשָׁמוֹת אֲשֶׁר אֶל טוּב אֲדֹנָי נָהֲרוּ."
כאמור, המילה היא המעניקה צורה לכאוס: הפרדה בין יישויות אוטונומיות; ממשות ונוכחות; התמקדות מתבוננת; משמעות. אלא שהערגה הבלתי ממומשת חוזרת וממוטטת את הגבולות. בכאוס המתחדש הופכת הצורה לכלא, והמילה – לקיבוע ממית של מושאה (המסומן שלה), כפי שכותב אלנקוה עצמו: "מִלָּה בִּהְיוֹתָה מִלָּה / הִיא קֵץ." (עמי 10-11). המילה בוראת חיים ומרוקנת אותם, כפי שהאדמה היא רחם וקבר כאחד, כפי שהתוהו הוא רִיק ושפעה נעדרת גבולות.
ואלה דבריו של ביאליק במסה הבלתי-נשכחת שלו 'גילוי וכיסוי בלשון': "הלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם." ועוד: "אותו הקול שמבראשית שהעלה את הכרת האדם ממצולת התהו – הוא עצמו עמד פתאום כקיר מבדיל בין האדם ובין מה ש'מעבר הלז'."
הלשון כשלעצמה מגלמת את התעתוע, את העדר האחיזה והתהייה הבלתי פוסקת: "הָאִם יֶשְׁנָהּ צוּרָה / הַמְרוֹמֶמֶת מֵעַל מַדְרֵגַת הַתֹּהוּ / אוֹ שֶׁצּוּרָה אֵינָה / אֶלָא בִּטּוּי שֶׁל תֹּהוּ." (13). מילים אלה מעמידות את חוויית התוהו, הסבל הבלתי-נסבל, כתהייה עולמית, כמרדף אינסופי "אחרי 'הצד המיַחֵד' שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, […] אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים." ערגה זו היא היא זרע הבריאה מתוך הכאוס, גלעין היצירה. המשורר בורח "מן הקבוע והדומם בלשון, […] אל החי והמתנועע שבה". הוא משול, אליבא דביאליק, למי שעובר נהר בשעת הפשרה, ועובר בדילוגים, תוך סכנת חיים, בין גלידי הקרח המתנודדים על פני המים. בין גלידים אלה, הדימוי לשבריו של הקיבעון הלשוני, "מהבהבת התהום". זוהי 'האימה המתוקה', עונג התוהו כרחם הבריאה, השתתפות בלתי-צפויה באלוהי: "אֲנִי שִׁפְעָה / שֶׁאֵין לָהּ קֵץ" (12).
ואכן, כותר הספר, 'ענן', מהדהד את שפעת המשמעויות של הגילוי והכיסוי, התוהו והבריאה, הלידה והמוות. הענן ממשי הוא, אך לא ניתן למישוש; יוצר צורות המתפוגגות ללא הרף; מהווה ייצוג למחזוריות הקוסמית שבין מי תהום למים עליונים, בין קמילה לצמיחה. אף תופעת הברק שבענן מייצגת את הרף העין של היצירה, שאין לאחוז בו: "הַצַּעַר / מַמְרִיא / בְּמִשְׁקָלִים / שׁוֹנִים // בַּפַּרְטִיטוּרָה / שׁוֹהֶה / גֵּץ / מֵעַל עָנָן" (77).
חוויה זו מעמידה אף את דמות האם – שהיציאה מתוך רחמהּ מייצגת את ההעדר והערגה – כהתגלמות קוסמית: "מַהִי אוֹתָהּ דֹּפֶן אֵינְסוֹפִית? / הִנֵּה בֵּן, / הִנֵּה כַּדּוּר אִמָא, / כְּכוֹכְבֵי הָרָקִיעַ / כַּדּוּר אִמָּא, /… סֶדֶק / שֶׁהִתְרַחֵב מְאֹד" (שם 10).
בין קטבים אלה משתרע המרחב הקיומי. הכלתו והשיטוט בו הם מחוייבותו של המשורר: "גַּלְגַּל הַחַמָּה / מַשִּׁיב בָּנוּ אֵינְסוֹף / כְּצַעֲצוּעַ. // זֹהַר רֶפֶשׁ הַהֱיוֹת / מַעֲנִיק קְדֻשָּׁה לַצַּבִּים, / לֶעָלִים, לִזְרוֹעוֹת צִמְחֵי הַתַּבְלִינִים." (15). החיבור בין השמש, מרכז הגלקסיה, ובינינו, חלקיקי החלוף הזעירים, מתרחש על ידי משב הרוח על שתי משמעויותיה, הממשי והמטפיזי (wind, spirit).
דימוי הוויה זו לצעצוע נושא עימו, בצד עונג המשחק, גם יסוד של סתמיות (לשם מה כל זה? – כאב החיפוש אחר משמעות). ואכן, הפרדוקס "זֹהַר רֶפֶשׁ הַהֱיוֹת", מעיד על יכולתו של הדובר לחוות שני קטבים אלה של המוחלט –הפיזי והמטפיזי, הירוד והנשגב, הכרוכים זה בזה לבלי הפרד. יכולת זו נובעת מן הנחישות שלא לאפשר לערגה הקיומית להאחז ב'אמת' כלשהי על מנת למצוא מנוח מרפש החיים. "הָהִשְׁתָּאוּת הַטְּמִירָה / בֶּחָלָל הָרִיק" (16) עדיפה על כל היאחזות מְקַבַּעַת שהיא. בה, בתהייה, מצויה ההתחדשות המתמדת של הבריאה מתוך התוהו. עמדה זו, בעיני, מגלמת את המדרגה הגבוהה ביותר של הרוח האנושית.
וכך מסתיים השיר: "יֹפִי הוּא צוּרָה / שֶׁל מִיתָה קְדוֹשָׁה.". רגע היותו של היפה, רגע חווייתו, מבטל באחת את הדיאלקטי והחולף. הוא הוא הנצח – אחדותם של ארוס ותנטוס. ולנגד עיני עולות שורות אלה של ר.מ. רילקה: "וַאֲפִילוּ הָיָה הָאֶחָד / מְאַמְּצֵנִי פִּתְאֹם אֶל לִבּוֹ: הֵן הָיִיתִי נִמְחָק / מֵעָצְמַת יֵשׁוּתוֹ הַמּוֹחֶצֶת. כִּי מָה הַיָּפֶה / אִם לֹא רֵאשִׁית הַנּוֹרָא… "(ריינר מריה רילקה "אלגיות דואינו" הקבה"מ 1999; עברית שמעון זנדבנק). התגלות האלוהי, אם כן, מוחקת את האני. וכשרגע זה של "מיתה קדושה" חולף, והדובר – כל-אדם – שב אל מציאות חייו על מורכבותה ותעתועיה, שבה אף השאלה הנצחית: מהו ה'אני'? מיהו? היכול ה'אני' להתבונן בו עצמו? "אִלֵּם וּפָעוּר / וּמִתְחַזֶּה / לְמַמָּשׁ – / אֲנִי." (צר 20). אף בשעת שיחת טלפון באחד השירים מציין הדובר: "אֲנִי אֵינִי קַיָּם, קַיָּם רַק / הַדָּבָר שֶׁמְּבַקֵּשׁ. / מַשֶׁהוּ תּוֹבֵעַ / לִהְיוֹת אֲנִי, מַהוּ?" (21). עם זאת, מתקיימים לעיתים מצבים שבהם מתגלה ה'אני', כדברי מרטין בובר, דרך המגע עם 'אתה'. אלא שמגע זה אינו יכול להיווצר כשלעצמו. הוא מותנה בגילוי המטפיזי בתוך התופעה הממשית: "שְׁנֵי חֲבֵרִים מִתְנַחֲמִים זֶה בָּזֶה, / בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁל לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ. / כְּמוֹ הַשִּׁירָה הַזּוֹ שֶׁל צִרְצָרֵי הַבֹּקֶר, / שֶׁהֵם הֲלֹא הֵם, / שֶׁהֵם הֲלֹא הַמֻּחְלָט, / וְכָךְ אֲנִי, / וְכָךְ טוֹב." (ערב בדירתי, 24). העיצוב התחבירי מקנה לַחוויה נוכחות מוחשית.
ברגעי חסד אלה הופך האני להיות 'הַמֻּחְלָט' ללא סתירה עם האחד: "הָעַצְמִי מוֹצֵא / מוֹצָא מֵהַהֲוָיָה / הַמְפַחְלֶצֶת אֶת / הָאֲנִי, [..] אֲנִי אִישׁ וְיֵשׁ / לִי שֵׁם – – – / לֹא אוֹתוֹ דָּבָר דָּהוּי, / נִדְבָּק – – – כִּי אִם / רִבּוּי הָרוֹשֵׁם / בְּנַחַת שִׁיר וְהָעַצְמִי / מְשַׁמֵּשׁ לוֹ כְּלִי." (71). כל שם – פרטי ככל שיהיה – אינו אלא כסות לריבוי בלתי נתפס, שלעולם – גם עם החידושים המדעיים העדכניים ביותר – לא נוכל להכילו. הכרה זו כשלעצמה, די בה על מנת לשחרר את היצירה הבלתי מוכֶּרת עדיין, כעוּבָּר, מתוך העצמי.
השתקפות הקוסמי בתופעה החד-פעמית היא היא מקור האמונה. שם מצוי ערך העצמי, שם מצויה חשיבותם של 'הפַּכִּים הקטנים', גם אם, ודווקא משום כך, בפערים שביניהם צפים העננים: "לֹא רַק עֵין הֶחָתוּל / נוֹצֶצֶת בַּשֶּׁמֶשׁ, / אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ נוֹגֵהַּ / בְּרִקְמַת עֵינוֹ / שֶׁל הֶחָתוּל. // […] הַתִּקְוָה, מֻפְרֶכֶת כְּפִי שֶׁהִיא, הִיא כֹּחַ. / אֶפְשָׁר שֶׁפַּכִּים קְטַנִּים מְאַשְׁשִׁים אוֹתָהּ. // אֵלֵךְ לַמַּאֲפִיָּה. / אֶלְגֹם קַפּוּצִ'ינוֹ" (הנהייה אחר היפה 25).
לבי עם אלה שמוותרים בדרכם על כל נקודת אחיזה מזדמנת, עושים דרכם במחילות הריק והאימה, אל האחד הנעלם, זה הממטיר מידו מדי פעם להקת גחליליות אל תוך הגשם הקייצי. לבי עם אלה שאינם מסתפקים במענה כלשהו כדי להקנות לעצמם שלווה מדומה, שמוכנים לנשום אל תוכם את הבלתי-ידוע, ולשמוח; לראות בחושים שניחַנּוּ בהם את אפשרות החיבור אל האל, על כל כינוייו: "הַמַּגָּע / הוּא מִשְׁעוֹל, / פֶּסַע לִקְרַאת הַנֶּעֱדָר, […] // הַכְּמִיהָה, הָהִתְאַוּוּת לַַגַּלְעִין בְּתוֹכְכֵי / עֶצֶם לֹא מֻגְדָּר הַמְּרַחֵף בְּתוֹכְכֵי גּופוֹ […] // הַכֹּל הוּא / עִקְּשׁוּת / עַל פְּלִיאָה / עַל חֶמְלָה. // לִהְיוֹת כְּלַפֵּי / עִם, בְּתוֹךְ, לְיַד." (81). מילות היחס המסיימות הופכות להיות אוטונומיות, כשמות עצם, ובכך משקפות הן את הערגה והן את מימושה.
דיאלקטיקה זו חוזרת ונשנית ביתר שאת בחוויית הבדידות. דומה שחוויה זו נגזרה מראש על המשורר כתנאי הכרחי להיוולדות השיר: "אָדָם לְבַדּוֹ / מִתְרַבֶּה / בְּתוֹכְכֵי עַצְמוֹ / כְּמוֹשָׁבַת אַלְמֻגִּים / שֶׁנֶּעֶשְֹתָה / אֶבֶן גִּיר / וְקָרְסָה," (59). מצידה האחר, הבדידות היא המאפשרת את גילוי האחד שבריבוי. בסיטואציה יומיומית של התבוננות אל הרחוב, אומר הדובר: "הֶהָגוּי נַעֲשָֹה אֶחָד / בְּגוּף הַשְׁתִיקָה הַכַּבִּיר / שֶׁל הַמַּמָּשׁוּת", ללא כל סתירה עם כלי הרכב הנעים בשדה ראייתו של הדובר. אלה הופכים עבורו ל"חֶפְצֵי מַשְֹכִּית זְגוּגִיִּים / הַנִשְׁזָרִים […] (ב)חוּט שָׁנִי / שֶׁל אֵינוּת צְהֻבָּה / זוֹהֶרֶת, מַבְהִיקָה." (עלומי עד 64). 'אינות' זו היא היא הממשות.
הפרט הזעיר ביותר, החד-פעמי הנתפש ברגע חד פעמי, הוא הנושא בתוכו את האינסוף דרך 'חוטי האור'. זוהי בעיני המעלה המובהקת של השירה באשר היא: "כֶּתֶר רַקֶּפֶת שֶׁדִּמְעוֹת שְׁקִיעָה / מִשְׁתַּקְפוֹת בּוֹ, צוּרָה מִצּוּרוֹת הַיֵשׁ / שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת לִמְהֹל בּוֹ / דְּבַר-מָה.". השורה המסיימת את השיר משקפת את הכלתו של הכאב הקיומי האוצר את זרע החיים: "לוּלֵא הָיִיתִי פֹּה, / הֵיכָן הָיָה לַאֲפֵלָה / לְטַפֵּס?" (39), שהרי רק בחושך ניתן להבחין באור. ההדהוד הקוסמי בשורה זו מעמידה את העצמי כעולם ומלואו. כך גם השיר כשלעצמו, גם אם, ודווקא אם, הוא מעמיד במרכזו אובייקט זָניח במובהק: "מִלִּים עוֹטְפוֹת / אֶת פֶּסֶל הַפַּח / בַּעֲטִיפָה רַכָּה: // יְקוּם בְּתוֹכְכֵי יְקוּם." (30).
תופעות הטבע, כל אחת ואחת, שעה שאנו חווים אותה, וליתר דיוק "הוֹיִים" אותה, מהוות את שיקוף האני בשעת החסד: "צִיּוץ הַצִּפּוֹר / הוּא דִּיכוֹטוֹמְיָה / שֶׁל הָהַכָּרָה הַמִּתְבּוֹנֶנֶת, / שֶׁל יְכָלְתָהּ לִהְיוֹת / בְּתוֹךְ עַצְמָהּ וּמִחוּץ לְעַצְמָהּ, / יָחִיד וְדוּ / גַּם יַחַד. / […] הָאֶפְשָׁר שֶׁתָּמִיד / חוֹמֵק. הִנֵּה אֲנִי / וְצִיּוּץ הַצִּפֳּרִים / וְהֶעָנָף הַמְּצַמֵּחַ / מִקִּיר הַבִּנְיָן הַיָּשָׁן / הַבָּלֶה. // הָעוֹלָם בְּשִׁיר". (72).
אסיים את דברי בשורות אלה, האוצרות בתוכן את כל הנאמר עד כה:
"דֹּלֶב, גֶּפֶן, תְּאֵנָה, / מחטי אֹרן, סַלְסְלֵי כֶּסֶף / עֲלֵי אִזְדָּרֶכֶת, צַפְצָפָה, / שֹעָר קָצָר מְדֻבְלָל, / עֵינַיִם בּוֹרְקוֹת / […] גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת, עַצְמִי מְצֻנָּף / בְּעֹז וְאֵינוּת / …./פִּרְחֵי רֹתֶם, תְּנוּעָה / לְבָנָה, נְקִיָּה, לְעֵבֶר אֵינְסוֹף." (33)
