איריס שפירא ילון מנתחת את ספר השירה החדש של דניאל וייל ,שירה אינטימית העוסקת בזהות הלסבית.
המערכת
לְהִיָשָּׁאֵין, ספר השירה של דניאל וייל, שירה אינטימית, חושנית, אוהבת, פמיניסטית וחתרנית בדרכה, על חוד הצער.
אודות המשוררת: דניאל וייל היא משוררת, מוזיקאית, ואמנית פרפורמנס. הספר "להישאין" יצא בהוצאת ספרי עיתון 77, בעריכת גבריאל מוקד, 2022. במקביל לספר, יצא אלבום הבכורה שלה כמוזיקאית, שנקרא "גורת אריות שפת זאבים".
דניאל וייל כותבת מתוך העצבים החשופים של הנפש. שיריה מתרחשים בגוף, אך גולשים מהחושים אל תחום הרגש הבלתי ניתן לאחיזה. כמשוררת וכאישה לסבית, וייל מציעה קול חלופי המאתגר את השפה המקובלת של האהבה והכמיהה. שיריה אינם מבקשים תשובה, אלא מקום לשהות בו עם הפער, וחוסר הקבלה, לצד יד טובה שמסירה קווצת שיער מהמצח.
בחרתי להתייחס כאן לכמה שירים שאהבתי מספרה "להישאין":
*
"אַתְּ מְגָרֶשֶׁת מִמֶּנִּי
אֶת כָּל הַפְּחָדִים
כְּאִלּוּ הָיוּ קַצְווֹת שֵׂעָר
עַל הַמֵּצַח"
שיר קצרצר, המזקק בארבע שורות: פחד, קרבה וריפוי. האפיון הראשון הבולט הוא הכוכבית שמחליפה כותרת, ומשדרת משהו מוצנע, פרטי, מעין הערת שוליים. הכוכבית מצביעה על רגע בעל משקל רגשי רב, שקשה לו לשאת שם מלא, ובכך טוענת את השיר באינטימיות שקטה.
הפתיחה ישירה, דיבור אל דמות שנוכחותה כה עוצמתית עד שהיא מסלקת פחד. זו אינה פעולה מטפורית אלא ממשית. המילה "מגרשת" נושאת מטען מאגי, גירוש פחדים ושדים. השיר מתמקד במצח, מרחב גופני ורגשי בו ניכרים מתחים ודאגות – שהופך למרחב ריפוי. הפחדים אינם מגורשים בכוח אלא מוסטים באהבה. הדימוי המרכזי מפתיע ומקורי, קווצות שיער שנחות ברכות על המצח.
מבחינת סגנון ולשון יש כאן סינסתזיה פואטית – הפחד, תחושת נפש פנימית, מקבל תכונות חומריות. שימוש בניגודים – פנימי מופשט, מול חיצוני מוחשי של שיער על המצח, המעורר אסוציאציות ילדותיות. שיער רך של ילדה, ודמות המסירה אותו מהפנים, במגע מטפח, מרגיע, המרמז על קשר אוהב, שמספיק לו להיות נוכח כדי להקהות חרדה. חושף קרבה בין פחד ורגש לבין ילדות.
השיר נכתב בשפה פשוטה יומיומית, אך טעונה בעומק רגשי. השילוב בין לשון רכה "קצוות שער" לדימוי הדרמטי "מגרשת" יוצר מתח פואטי עדין. השיר בנוי כהבזק פואטי: רגע של הקלה וחסד, דרך הפשטות. הפשטות באורך, במבנה, בלשון, מאפשרת את העומק: הקורא מתוודע למשהו נדיר ומוכר כאחד, רגע שבו קירבה מרפאת, נגיעה אחת, מסלקת מועקה.
לסיכום, שיר מינימליסטי שנוגע בעדינות ברגש עמוק. הפחדים, שמופיעים לרוב בצללים, מתגלים כאן כחלק מהמראה, מהתחושה, אך ניתן להסירם באהבה. זהו שיר על הריפוי שמגיע דרך קרבה נשית, על הכוח הפלאי של נוכחות עדינה מיטיבה.
כמו שמש בהירה
"יָפָה לָעֲיֵפָה/ תִּפֹּל עָלַי/ הָאֱמֶת/ אֵשׁ מְקוֹמֶמֶת//עַל אֵיךְ עוֹד לֹא/ וְעַד מָתַי בְּלִי/ וְקָדִימָה לִתְפֹּס אֶת הַפַּעַר/ אֶת חֹד הַתַּעַר שֶׁל הַצַּעַר/ בְּתוֹךְ הַלֵּב הַבּוֹעֵר/ הַמֻּחְמָץ/ הַמְּפֻצָּץ בְּכִמְעַט וּבְאוּלַי/ וּבְיֶשְׁנוֹ אֲבָל לֹא כְּדַאי/ כִּי מָה אִם// אַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי/ כְּמוֹ יָד אֶת הַכְּפָפָה/ כְּשֶׁהִיא מְבִינָה/ שֶׁהִיא לֹא מַתְאִימָה"
הכותרת מעלה דימוי של אור ותקווה. אך הקריאה מגלה כי זו שמש שאינה מחממת בנעימות, אלא צורבת. הבהירות מכאיבה. כזרקור שאי אפשר להסתתר מפניו, היא פועלת ככוח חושף, חודר.
השיר נע בין אידיליה מדומה – שמש, אמת, יופי – לבין מציאות פנימית של כאב, תחושת חוסר התאמה, כמיהה שלא מתממשת, ואף חוויית זרות אל מול מבט חיצוני שאינו רואה באמת.
"יָפָה לָעֲיֵפָה/ תִּפֹּל עָלַי/ הָאֱמֶת"
פתיחה דרמטית. האמת אינה מתגלה כרגע של הארה, אלא נופלת, כמשא כבד. באירוניה חדה: האמת יפה, אך לעייפה, כלומר, עד כדי תשישות; יופייה אינו מנחם אלא מעיק.
"אֵשׁ מְקוֹמֶמֶת/ עַל אֵיךְ עוֹד לֹא/ וְעַד מָתַי בְּלִי"
שורות קטועות, טעונות, שנמנעות בכוונה מהשלמה תחבירית. הדקדוק המתעוות מרמז על סערה פנימית שאינה שלא ניתן לבטאה עד הסוף.
"לִתְפֹּס אֶת הַפַּעַר / אֶת חֹד הַתַּעַר שֶׁל הַצַּעַר"
משחק מילים נחרז רב שכבתי בין פער, צער ו-תער – חושף את קווי החיתוך של החוויה. הצער מוצג כאן חד, מסוכן, חוד התער כמקום מתבונן מודע, נוכח בלב הפועם.
"הַלֵּב הַבּוֹעֵר/ הַמֻּחְמָץ/ הַמְּפֻצָּץ בְּכִמְעַט וּבְאוּלַי"
ליבת החוויה המוחמצת, המתפקעת, נשענת על כמעט, אולי, ישנו, אבל "לא כדאי". מדובר במרחב רגשי לא פתור, חמקמק, נטול אחיזה בטוחה.
"אַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי/ כְּמוֹ יָד אֶת הַכְּפָפָה/ כְּשֶׁהִיא מְבִינָה/ שֶׁהִיא לֹא מַתְאִימָה"
החיבוק, מחווה רכה במבט ראשון, מתגלה כמאולץ, זר. היד מזהה שהכפפה אינה מתאימה, ולמרות המגע, אין חיבור אמיתי.
מבחינת סגנון ולשון השיר כתוב בלשון אינטימית, רגשית, רצופת שבירה מכוונת של התחביר. המרווחים בין השורות, השימוש במילות הססנות, והמעברים בין לשון פיוטית ללשון יומיומית נוקבת, כולם תורמים לקול פואטי ייחודי ומובחן ומאפשרים לקורא לנשום את השיר.
השילוב בין לשון רכה "יפה לעייפה" לדימויים קשים וטעונים "חוד התער של הצער", "המופצץ", מעיד על דינמיקה נפשית מורכבת, שהיא רכה מבחוץ, שותתת מבפנים.
לסיכום, השיר נע סביב מתח בלתי פתור בין רצון לחשיפה לבין הצורך במסתור. האור, לרוב סמל לגילוי ולריפוי, משמש כאן כסוכן של כאב. זהו שיר שנכתב בקול נשי אישי, כמעט וידויי, החושף מצוקה רגשית עמוקה מבלי להציע נחמה. יש בו עוצמה שנובעת דווקא מהשברים, מההיסוסים, מהשפה שבין המילים. מבוך תחושתי שלא נפתח במלואו. ובעיניי, זה סוד יופיו.
שֵׁדוֹנִים
"שֵׁדוֹנִים־פְּנִימִיִּים וְשֵׁדוֹנִים־חִיצוֹנִיִּים מְנַסִּים לְהִתְנַשֵּׁק דֶּרֶךְ הָעוֹר שֶׁלִּי
הַשִּׁנַּיִם קְטַנּוֹת וְחַדּוֹת וּמַרְגִּישׁוֹת כְּמוֹ אֶלֶף מַסְמְרִים
הֵם מְנַסִּים לִקְרֹעַ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
לָאו דַּוְקָא בִּשְׁבִיל לַהֲרֹג
אוּלַי בִּשְׁבִיל הַסִּפּוּק
שֶׁבְּשִׁחְרוּר יְצָרִים"
שיר קצר, מרובד, עתיר מתח פנימי ותחכום לשוני. עוסק בכוחן של תנועות פנימיות בלתי נשלטות – כוחות זרים, חמקמקים, אולי תת-הכרתיים, שחודרים אל גוף הכותבת ונפשה, ומנסים להשתלט על מרחב רגיש ולערערו. שדונים כדימוי לתשוקות, חרדות או זיכרונות, התוקפים מתוך הגוף ומחוצה לו.
כבר בשורת הפתיחה, מתגלה הפיצול. הביטוי הלשוני במבנה הכפול "שֵׁדוֹנִים-פְּנִימִיִּים וְשֵׁדוֹנִים-חִיצוֹנִיִּים", מצביע על מתקפה דו-צדדית, העולם הפנימי והעולם החיצוני. הגבול בין פנים לחוץ מיטשטש, שם מתחולל מאבק.
"מְנַסִּים לְהִתְנַשֵּׁק דֶּרֶךְ הָעוֹר שֶׁלִּי"
הנשיקה, סמל לאינטימיות, מופיעה כאן כהפרת גבול. העור, קו ההפרדה בין "אני" לעולם, הופך לשטח פרוץ ושדה קרב.
"הַשִּׁנַּיִם קְטַנּוֹת וְחַדּוֹת וּמַרְגִּישׁוֹת כְּמוֹ אֶלֶף מַסְמְרִים"
דימוי גרפי. שיניים קטנות עשויות להישמע כבלתי מזיקות, אך כשהן מושוות ל"אלף מסמרים", תחושת העקצוץ, הדקירה, וההתמדה מתעצמת. הקטנות אינה מרככת את הפגיעה.
"הֵם מְנַסִּים לִקְרֹעַ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי / לָאו דַּוְקָא בִּשְׁבִיל לַהֲרֹג / אוּלַי בִּשְׁבִיל הַסִּפּוּק / שֶׁבְּשִׁחְרוּר יְצָרִים"
שורות חידתיות ומבריקות, רגע מפתח. פעולת ה"שדונים" אינה נובעת מרצון להרס מובהק, אלא מתוך דחף, דחיסות יצר. ואולי בכך טמונה האירוניה, ההרס כמעין פורקן ועדות לסכנה הטמונה כשהיצר מוביל. המשפט מדגיש את הכוח שמתקיים בתוך ספק. השדונים מסופקים מהספק שנטעו.
מבחינת שפה וסגנון קצר אך צפוף, תחביר מהודק, קצב מהיר וקולות מתנגשים. השיר יוצר מערך מתוח של קונפליקטים תוך שימוש בלשון דחוסה, חושית. העור, השיניים, הנשיקה, כולם סמלים של מגע, אך המגע כאן הוא תוקפני, פולשני.
יש בשיר משחק על סף הפואטי-פסיכולוגי, מעין ניסוח מודע לעצמו של תודעה מפוצלת. השימוש ב"שֵדונים" בצליל כמעט ילדי, מפתה את הקורא למשחקיות חמודה, שמתהפכת למאיימת.
לסיכום, שיר עוצמתי, טעון ומצמרר, נוגע במקומות העמוקים ביותר של ספק, פיצול פנימי, כאב, בלבול ורגישות פיזית ונפשית. חוויה נפשית רוטטת, לא יציבה. הכוחות שמתנגשים אינם רק פנים מול חוץ, אלא גם פיצול בין חלקים שונים של העצמי. שיר שמצליח לזקק חוויה רגשית-נפשית דרך גוף, ולגוף דרך שפה. במילים מעטות, השיר חותר למגע עם אותם "יצרים" שאין להם שם.
עורף
"עַל הָערֶֹף הַיָּפֶה שֶׁלָּךְ/ לֹא אוּכַל לִרְאוֹת דִּמְעָה/ רַק הֲלִיכָה רְחוֹקָה/ מִתְמוֹסֶסֶת לְשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ/שֶׁאֵין בָּהּ מֻתָּר/ וְאֵין בָּהּ אָסוּר/ כִּי אֵין בָּהּ אִכְפַּת./ מִלּוֹתַיִךְ לֹא יְלַטְּפוּ וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶה/ מַחְשְׁבוֹתַיִךְ לֹא יִשְׁכְּנוּ בִּכְנָפַי וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶה/ עֵינַיִךְ לֹא עוֹד יִהְיוּ בְּתוֹכִי/ רַק בְּצֶבַע אִישׁוֹנַי/ רַק בְּצֶבַע הַצְּעָדִים עַל הַמִּדְרָכָה/ אִם רַק/ הָיִיתִי רוֹאָה"
השיר נפתח בקביעה גופנית חושית "העורף היפה שלך", איבר שאינו רואה, אך נצפה. השיר בנוי על פרדוקס פואטי בסיסי, הדוברת מתרכזת ב"עורף" כסמל לפגיעות, ולמה שלא ניתן לראות במישרין, שהופך למוקד הראייה הרגשית. כמטפורה המייצגת את הנסתר, את הפרידה, את החלק שרואים כשמישהו מתרחק. לא ניתן לראות דמעה, כלומר, האינטימיות נגדעת, הקשר הופך חד-כיווני, הדוברת רואה רק את התרחקותה.
"הליכה רחוקה מתמוססת לשוויון נפש"
שילוב בין גופני לנפשי, תנועה שהופכת לדעיכה רגשית. האהובה הולכת ומתרחקת עד ניכור. לא רק שהקשר ניתק, גם היכולת להרגיש אותו דעכה. מקום ש"אין בו מותר ואין בו אסור כי אין בו אכפת" כביטוי לשיא של זרות. שוויון הנפש, כניסיון להקפיא את הזמן, להפסיק להרגיש.
"מחשבותיך לא ישכנו בכנפַי"
הדוברת מדמה את עצמה לבעלת כנפיים, אולי מלאכית, מבקשת להגן ולהכיל. אך היכולת הזו כבר לא רלוונטית, המחשבות לא תמצאנה לה מקום.
"עֵינַיִךְ לֹא עוֹד יִהְיוּ בְּתוֹכִי/ רַק בְּצֶבַע אִישׁוֹנַי/ רַק בְּצֶבַע הַצְּעָדִים עַל הַמִּדְרָכָה"
נוכחות הנמענת מתפוגגת מן הפנים אך נותרת בזיכרון החושי: אישונים; צעדים; צללים. יש כאן סינסתזיה, ערבוב חושים: "צבע של צעדים"; תרגום של קול לתמונה; זיכרון מוחשי לרגש קיומי.
"אִם רַק/ הָיִיתִי רוֹאָה"
פתח שנסגר, החמצה. השורהשוברת את הרצף. יש בה זמן, הווה שמחסל אפשרות לעבר מתוקן. רגע של כמיהה בלתי נענית, ייאוש שבקצהו ניצוץ של חרטה. בונה תחושת ריחוק שמקורה אינו רק נובע מהפרידה הפיזית, יתכן אולי מצביע על אי-נראות הדדית, שמתרחב ונוגע בשורש הזהות.
השיר בנוי כמונולוג פנימי המתמקד בתחושת הפרידה והכמיהה, עם מבנה פואטי המדמה את תנועת המחשבות: גלים של תחושה; חזרות שיוצרות קצב היפנוטי; שבירות תחביריות המדגישות את הריק והחסר; בזרימה איטית, מדודה, דמוית קינה. השיר כתוב בגוף ראשון, פונה אל אהובת עבר. השפה נעה בין השיחי "לא אוכל", "אין בה אכפת", לפואטי נשגב "מתמוססת לשיויון נפש".
השימוש ברצף שלילות כהדגשה לחוסר. "לא אוכל", "לא ילטפו", כמבנה השולל כל אפשרות לתיקון. השפה מטשטשת את הגבול בין עבר להווה, בין ממשי לדמיון. מעבר ממילים ארוכות לקצרות, "רק", "אם", מחקה את תהליך ההתכנסות הרגשית.
לסיכום, שיר צפוף ועשיר, המתח שבין נראות לאי-נראות, הדוברת רואה את העורף המתרחק, ולא את פני האהובה ורגשותיה. עיבוד הפרידה והמסע הרגשי מהדהד לתהליך אבל. בשפה המשלבת את החושי עם הרגשי, הקונקרטי עם האבסטרקטי, היא מביעה את כאבה של זו שנותרה מאחור, את הדרך שבה נוכחות האדם האהוב משפיעה, גם לאחר הפרידה.
גּוּרַת אֲרָיוֹת שפת זאבים
"יוֹם יָבוֹא/ אֲאַלֵּף אוֹתִי/ גּוּרַת אֲרָיוֹת שְׂפַת זְאֵבִים/ לְהִצְטָרֵךְ נָכוֹן/ לִבְכּוֹת מֵהַחֹרִים הַמַּתְאִימִים/ לְבָאֵר אֶת שֶׁנִּבְרְאוּ בְּטָעוּת// אֵין מָקוֹם לְהִצְטָרֵךְ/ שֶׁיְּנַשְּׁקוּ בִּמְקוֹמוֹת/ שֶׁלֹּא אֲמוּרִים בִּכְלָל לִהְיוֹת/ קַיָּמִים// יוֹם יָבוֹא תְּאַלְפִי אוֹתִי/ גוּרַת אֲרָיוֹת שְׂפַת זְאֵבִים/ לְהִצְטָרֵךְ נָכוֹן/ לִצְרוֹחַ לַדְּבָרִים הַנְּכוֹנִים/ שָׁנָה בְּקֶרֶב/ אֲנָשִׁים// אֵין מָקוֹם לְהִצְטָרֵךְ/ שֶׁיְּנַשְּׁקוּ בִּמְקוֹמוֹת/ שֶׁלֹּא אֲמוּרִים בִּכְלָל לִהְיוֹת קַיָּמִים// אַתְּ נֶעֱדֶרֶת לְשָׁבוּעַ/ אֲנִי לֹא צְרִיכָה"
השיר מקבל משמעות נוספת, בהקשר של אהבה בין נשים. התמודדות עם זהות לסבית בחברה שלא מקבלת בזרועות פתוחות את קיומה של אהבה כזו. הגורה, כסמל לקול פנימי, הזהות האמיתית, היא חזקה וגאה כמו אריות, אך נאלצת ללמוד "שפת זאבים", השפה החברתית שמתעלמת מקיומן של נשים אוהבות נשים או דוחקת אותן לשוליים.
"לְהִצְטָרֵךְ נָכוֹן/ לִבְכּוֹת מֵהַחֹרִים הַמַּתְאִימִים, וכן "לְהִצְטָרֵךְ נָכוֹן/ לִצְרוֹחַ לַדְּבָרִים הַנְּכוֹנִים"
החברה לא רק מכתיבה איך לבטא רגשות, אלא גם על מה מותר לבכות ולצרוח. אישה שנאלצת ללמוד לכאוב על הדברים ה"נכונים" (פרידות מגברים, בעיות "נורמליות") במקום על הכאב האמיתי שלה, ואולי לצרוח מרמז גם לקולות תשוקה וגניחות. במעשה האהבה.
אֵין מָקוֹם לְהִצְטָרֵךְ/ שֶׁיְּנַשְּׁקוּ בִּמְקוֹמוֹת/ שֶׁלֹּא אֲמוּרִים בִּכְלָל לִהְיוֹת קַיָּמִים"
נשיקות בין נשים מתרחשות ב"מקומות" (פיזיים ורגשיים) שהחברה מכחישה את קיומם, ולכן אין שם מקום לגעגועים, לתשוקה, לאהבה שהחברה לא מכירה בה.
"יוֹם יָבוֹא תְּאַלְפִי אוֹתִי"
מתאר את התהליך הכואב של האילוף העצמי. הדוברת מדמיינת עתיד שבו תצליח לדכא את הטבע שלה, ללמוד להסתיר, להתכחש, להתאים עצמה לציפיות. זהו חלום-סיוט של נורמליזציה כפויה.
"אַתְּ נֶעֱדֶרֶת לְשָׁבוּעַ/ אֲנִי לֹא צְרִיכָה"
סוף השיר חושף את ליבת הכאב. מאחורי כל הדיבורים על התאמה חברתית מסתתרת מציאות פשוטה ומשברת לב – אישה שאוהבת אישה אחרת שנעדרת. "אני לא צריכה" הוא ניסיון נואש להכחיש את הצורך, את התלות הרגשית, את האהבה עצמה.
השיר בשפתו המורכבת והמבולבלת, מהווה מחאה נגד "השפה הנכונה". במקום לכתוב בשפה ישירה ומקובלת, המשוררת בוחרת בשפה שמשקפת את המבוכה והכאב של מי שנדחקת לשוליים. השיר הוא בעצמו דוגמה ל"גורת אריות", קול חזק שמסרב להיכנע לשפת הזאבים.
לסיכום, שיר חזק ונוגע בקושי להיות אמיתית בחברה שמכחישה את קיומך, ועל המחיר הנפשי של החיים בהעדר הלימה לאמת פנימית. זהו שיר על אהבה סוערת שנאלצת להסתתר, על גוף, נפש וזהות שנדחקים לשוליים, ועל הכמיהה לעולם שבו המקומות האלה יתקבלו.
הקול השירי המובהק של דניאל וייל – שירה לסבית, חושית, מורכבת וסדוקה
בקריאת הספר וכפי שמתגלה במקבץ ששיתפתי, מתגלה קול שירי אינטימי וייחודי, חתרני בדרכו השקטה. שירה של אהבה בין נשים, שנכתבת בגוף ובלשון, התחושות מנוסחות בעדינות חדה, שאינה מתפשרת. הגוף הנשי הפועם ומרגיש, הוא לב השירים: שיער, עורף, מצח, עיניים, ידיים. הגוף-נפש הופכים לזירה של קרבה, פרידה, תשוקה, כמיהה ונראות.
וייל כותבת שירה מינימליסטית, מדויקת, לעיתים מקוטעת, אך רווית תהודה. כל שורה מהדהדת כגחל שממשיך לבעור וללחוש מתחת לפני השטח. היא סומכת על הקוראת שתשלים את הפערים, תאזין למוזיקה שבין המלים לשתיקות, ותחוש את החום.
שירתה בעיניי, היא שירה פמיניסטית במובנה העמוק. נוגעת בארוטיקה של כאב וקרבה. הקשרים אינטימיים, אך סדוקים, נידונים להתרחקות או להחמצה. כתיבה על גופניות נשית כסובייקט, לא כאובייקט. אין כאן רומנטיזציה מתוקה, אלא תשוקה שיש בה ידיעה ונסיון חיים. יש גם פמיניזם לשוני, כתיבה שאינה מתרפסת ומסבירה את עצמה. הרגש בשירים מובא פעמים רבות דרך מה שאיננו, הכאב אינו מתפרץ, אלא מצטבר בשוליים, ובדיוק שם עוצמתו. האהבה היא שברירית, חשופה, כואבת. הקשר הזוגי בין שתי נשים, מתרחש ביקום פואטי אינטימי, שבו הקרבה אינה מובנת מאליה. לעיתים היא נרמזת, ולעיתים כבר נקטעה. וייל אינה חוששת לגעת במורכבות, אהבה יכולה לרפא, אך גם להכאיב, להידחות, לחמוק.
שירתה כמאבק על ריבונות עצמית, כתובה בגוף ראשון נשי, על הזכות לאהוב ולהיות נאהבת, מבלי להתיישר לפי נורמה. ביטוי אמיץ ומעודן לזהות שמצליחה להחזיק, בו בזמן, את הסתירה שבין פגיעות לעוצמה, את הגעגוע ואת הכאב. וייל כותבת בשפה שקטה אך טעונה, רוויה מתח בין סוף המילה לדימוי הבא שיתפרץ, על אהבה נשית ללא התנצלות, ובכך היא אקט רדיקלי וחומל.
ממליצה בחום לקרוא את הספר במלואו!
