האם לאדמה, לאבן ומבנה, לנהרות וימים, לצמחים ובעלי חיים, יש ערכים?
במילים אחרות, האם יש להם חוש לאמת מול שקר, לחוק ומשפט מול "כל דאלים גבר", לצדק מול עוולה – האם יש להם אלוהים?
שאלות מהסוג הזה, על מכלול מורכבותן (שלא הובאה כאן), יוצאות מנקודת הנחה שלהומו סאפיינס יש מכל אלה ולכן נאמר עליו "מותר האדם מן הבהמה" (וכל היתר).
במאתיים השנים האחרונות נשאלות אותן שאלות לגבי מכונות, מחשבים, אלגוריתמים, ובינה מלאכותית, בכל פעם מחדש, לפי סדר הופעתם בתרבות האנושית. השאלות האלה נובעות מחשש מוצדק שמקורו בעובדה היסטורית מוכרת – נאורות וקידמה גרמו פעמים רבות יותר נזק מתועלת, בעיקר במאה העשרים העקובה מ"דם יזע ודמעות", דווקא על רקע ההתפתחויות הטכנולוגיות שאיפשרו את התופעות המזוויעות של הרג תעשייתי, שואה, פשעי מלחמה, רצח עם, ופשעים נגד האנושות, בקנה מידה חסר תקדים. וגם הביאו לשינויים חברתיים וכלכליים שלא תמיד היטיבו עם "עמך".
על רקע זה מעניין לבדוק קשר, לכאורה מוזר, בין שני טקסטים רחוקים זה מזה – הנובלה הראשונה שפרסם הסופר האמריקאי קורט וונגוט ב-1952 כשהוא בן 30, פסנתר-נגן Player Piano, מול הטקסט התיאולוגי של האפיפיור לאו ה-13 שפורסם ב-1891, Rerum Novarum אנציקליקה על הון ועבודה (ראו במקורות).
קורט וונגוט
קורט וונגוט (2007-1922) היה סופר אמריקאי יוצא דופן: אתאיסט מושבע; בעל השכלה הנדסית. ב-1943 התגייס לצבא ונלחם במלחמת העולם השנייה בקרב על בלגיה, נפל בשבי הגרמני, ונכלא בבית מטבחיים בעיר דרזדן, שם שרד את הפצצות בנות הברית. התקופה הזאת היא מקור הנביעה של הנובלה השישית שלו, בית מטבחיים 5 (1969), שהפכה לבסט-סלר היסטרי והיסטורי והכניסה אותו לפנתיאון הספרות. הוא פירסם בחייו 14 נובלות, 3 אסופות של סיפורים קצרים, 5 מחזות, וחמשה קבצי מסות – כל זה במהלך חמישים שנות כתיבה פוריות ביותר – וחיבורים נוספים מעיזבונו פורסמו לאחר מותו. כתיבתו הייחודית מתאפיינת בצורות שונות של סאטירה, הומור שחור, ומדע בדיוני, כולן בשירותה של ביקורתיות מתריסה.
הנובלה פסנתר-נגן מבוססת על מאפיינים של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בה החל תהליך החלפת פועלי ייצור בבתי החרושת במכונות ואוטומציה, ועל ניסיונו של המחבר כעובד במפעלי GE (ג'נרל אלקטריק). העלילה מתרחשת במפעל דמוי זה של ג'י.אי., ומכילה סצינות רבות המבוססות על ניסיונו האישי של וונגוט. הסיפור מבקר בחריפות לעגנית את תהליך הטיפוס חסר העכבות במעלה סולם הדרגות במפעל, בעת שמכונות ואוטומציה גורמות לפיטורי עובדים, ואפילו של מנהלים בכירים, כי כולם הופכים למיותרים.
לגיבור הספר, פול פטראוס, מנהל המפעל, יש אישה שאפתנית ולוחצת עד כדי בוגדנות, סגן שתוקע סכינים בגבו, ותחושת אמפתיה גוברת לפועלים העניים המפוטרים. הבוס הגדול, מר קרונר, שולח אותו להיות מעין סוכן כפול בקהילת העניים שהולכת וגדלה, שם הוא הופך למנהיגם של "חולצות הרפאים", הארגון המחתרתי המהפכני, ומוליך אותם להפיכה של השמדת מכונות ושריפת מוזיאונים.
בנובלה הראשונית, והבוסרית לכאורה, הזאת, וונגוט מציג טכניקות כתיבה ומוטיבים שיחזרו בחלק ניכר מכתביו שבהמשך. למשל, הוא מארח אדם חיצוני לדיסטופיה האמריקאית, אדם חשוב בשם ה'שאה של ברטפור', איש מצחיק ושיכור, שמעז לשאול שאלות תם שאסורות ואף היו מעליבות אילו נשאלו על ידי איש מקומי. לדוגמה, הוא מובא לראות את מחשב העל החדש (מעין הבינה המלאכותית של ימינו) ואחרי הסברים הוא שואל "אם כך, לשם מה יש בני אדם?", ואין תשובה. אבל לאחר מכן מבהיר הגיבור שמדובר ב"אל מזויף". הדמות הזאת מופיעה בהמשך בהרבה מהנובלות והסיפורים של וונגוט, היא מעין אבטיפוס של חוצן אובייקטיבי שבשאלותיו המביכות שם ללעג את ההומו סאפיינס.
העיסוק הכפייתי בהשלכות השליליות ובנזקים של כל התקדמות טכנולוגית הוא תמה בסיסית וחוזרת, ממש קבועה, בחיבוריו של וונגוט, החל מהנובלה "פסנתר-נגן" וכלה באסופת המסות האחרונה שלו "אדם ללא מדינה" (או ארץ). בצורות שונות הוא מביע ספקנות, פסימיות, ואזהרה מפני חדשנות טכנולוגית ומודרניזציה שלכאורה מבטאת קידמה.
על פסנתר-נגן הוא הצהיר "נובלה על בני אדם ומכונות, ומכונות לעיתים קרובות זוכות בטוב…", בעוד אובדן מקומות עבודה כתוצאה מחדשנות טכנולוגית גורם לאדם הפשוט לאבד משמעות ומטרה בחייו. הוא ממשיך וטוען "'קהילות אלקטרוניות' אינן בונות דבר, אתה מסיים חיים עם כלום. אנחנו חיות רוקדות, רוצה לומר, כמה נפלא לקום בבוקר ולצאת החוצה כדי לעשות משהו…", לעשות ביד משהו בר-מישוש וריגוש. יש לזכור, וונגוט הספיק עוד בחייו לחזות במהפכה הדיגיטלית וספיחיה ('קהילות אלקטרוניות') אך לא שינה את ביקורתו, ובמילים אחרות, הוא לא היה "נכה טכנולוגי" נוקם ונוטר מתוך פחד, אלא איש שחזה והדגיש את הנזקים החברתיים, החינוכיים, הנפשיים, והפוליטיים, של כל מהפכה של פריצות דרך וקידמה. אין טוב בלי רע, נא לשים לב! באחת הפעמים היו מי שכינו את וונגוט לודיט, כינוי גנאי היסטורי מוכר וידוע, אך הוא קידם את הגדרתו זו בברכה!
(הלודיטים היו תנועה של אנשי עמל אנגלים מבתחילת המאה ה-19, שמחו בצורה פעילה, לעיתים קרובות על ידי הריסת מכונות, נגד השינויים שגרמה המהפכה התעשייתית דאז, שינויים שאיימו על פרנסתם וגרמו לפגיעה מהותית באזרחים קשי היום, משלמי המיסים, והנושאים בעול הממלכה).
חוליית הקישור בין וונגוט ללאו
המשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן (1985-1935) פרסם ב-1967 שיר מפורסם, הכל מפוקח על ידי מכונות של חסד אוהב – All watched over by Machines of Loving Grace. השיר זכה לתהילה ולכמה וכמה פרשנויות, הבולטת ביניהן היא שמדובר בשיר אירוני ומתריס שעל פניו מתאר אוטופיה טכנולוגית מרנינה שבה בני אדם ומחשבים חיים זה לצד זה בהרמוניה מופלאה. השיר מורכב משלושה בתים קצרים שמתחילים במין משאלת לב "הייתי רוצה לחשוב":
"הייתי רוצה לחשוב (ו-//כמה שיותר מהר, יותר טוב!)//על אחו קיברנטי//היכן שיונקים ומחשבים//חיים יחד בהרמוניה הדדית מתוכנתת// כמו מים טהורים// הנוגעים ברקיע בהיר;
הייתי רוצה לחשוב//( עכשיו בבקשה!)// על יער קיברנטי// מלא באורנים ומכשירים אלקטרוניים//היכן שצבאים מהלכים בשלווה//ליד מחשבים//כאילו הם פרחים//בפריחה משגעת;
הייתי רוצה לחשוב//(זה חייב להיות)//על אקולוגיה קיברנטית//היכן שאנו חופשיים מעבודותינו//ומתחברים בחזרה לטבע//חוזרים לאחינו היונקים//אחים ואחיות// והכל מפוקח//על ידי מכונות של חסד אוהב".
(תרגום חופשי של יצחק מלר)
הקורא בין השורות שם לב די מהר שמדובר בנימה אירונית עד סרקסטית, שהרי המכונות בפועל עוקבות, משגיחות, ומפקחות עלינו, על בני האדם… ולכן בפועל לא מדובר באחו של גן עדן אלא בגיהינום טכנולוגי, בדומה יותר לכור המצרף של דנטה… כי במציאות הנבואית שלו, המכונות (בימינו מדובר ברשתות ובבינה המלאכותית) צוברות כוח ושליטה על ההומו סאפיינס, ובמילים אחרות, המכשיר המשרת הופך לאדון והאדם הופך לנתין משרת הנתון לחסדם.
הטקסט של לאו ה-13
האפיפיור לאו ה-13 (איטלקי, שמו המקורי המקוצר היה לואיג'י פצ'י; 1903-1810), היה האפיפיור ה-256 של הכנסייה הקתולית החל מ-1878 עד מותו ב-1903, תקופת כהונה ארוכה ופורייה של 25 שנה. הוא נחשב למנהיג אינטלקטואלי חריף, בעל השקפת עולם סוציאליסטית, אנושית, ולוחמנית.
ב-1891 הוא פירסם ברבים את המסמך (ראו לעיל בפתיחה ובמקורות) שמשמעותו בתרגום מלטינית: "של [על] הדברים החדשים, על הון ועבודה [ובהמשך מפרט], על הזכויות והחובות של ההון והעבודה". מדובר ב-"אנציקליקה", רוצה לומר, מסמך מכונן שאפיפיורים נהגו להפיץ לציבור המאמינים והמשרתים בקודש, ומכיל מעין 'אני מאמין' או מתווה של כוונות ופעולות המהוות מדיניות של הכס הקדוש לשנים הבאות – זה החזון והמורשת של אותו האפיפיור. במקרה זה מדובר במסמך שנחשב עד היום להצהרה מכוננת של התורה החברתית הקתולית המודרנית, והנה הוא שריר ובריר מעל מאה ועשרים שנה! במשך הזמן הוא זכה להרחבות והשלמות מאוחרות יותר, אך נשאר ביסודו, כמות שהוא, מחייב.
המסמך הוא בן 26 עמודים גדושים ועוסק בשורה ארוכה של אתגרים חברתיים, כלכליים, ותרבותיים שהעסיקו את העולם המערבי הנוצרי בשיאה של המהפכה התעשייתית. באופן כללי מדובר במשנה סדורה באשר למערכת היחסים בין עמך, פרולטריון העובדים, לבין המעסיקים, בעלי ההון, בזכויות ובחובות ההדדיות ביניהם, וכנ"ל במערכת היחסים בין האזרחים לבין מוסדות השלטון במדינה. בפירוט, מדובר בכבוד אנושי ותנאי עבודה פיזיים; הזכות לשכר הוגן ותנאים סוציאליים; הזכות להתאגדות ומאבק על זכויות אדם; ההתמודדות עם קפיטליזם אכזרי ומשתולל ללא רסן שמתעלם מאחריות חברתית. להלן קטע מרתק מהמבוא-תמצית של המסמך בתרגום לאנגלית:
"That the spirit of revolutionary change, which has long been disturbing the nations of the world, should have passed beyond the sphere of politics and made its influence felt in the cognate sphere of practical economics is not surprising. The elements of the conflict now raging are unmistakable in: the vast expansion of industrial pursuits and the marvelous discoveries of science; in the changed relations between masters and workmen; in the enormous fortunes of some few individuals, and the utter poverty of the masses; the increased self-reliance and close mutual combination of the working classes; as also, finally, in the prevailing moral degeneracy…"
אמנם כאן מדובר בסוף המאה ה-19 – כאשר מכונות חדישות, אוטומציה, והמצאות מדעיות גורמות לאבטלה של האנשים הקטנים, להגדלת הפערים בין עשירים לעניים, למשברים כלכליים, פוליטיים, וצבאיים, וכמובן להידרדרות חברתית מוסרית. ברם-אולם, קטע זה ללא שינויים יכול להיכתב גם בימים אלה לנוכח המהפכה הדיגיטלית – בינה מלאכותית וחיים ברשתות חסרות רסן וגבולות, הגורמים לאותם נזקים שהאפיפיור עסק בהם באותם ימים רחוקים של מהפכה אחרת. בנוסף, האיש לא הסתפק רק בהצבעה ואזהרה על הבעיות, אלא גם הציע פתרונות (מופיעים בפירוט ביתר עמודי המסמך) כמו: שכר בסיסי לעובדים (מה שקרוי בימינו שכר מינימום); מתן דגש לזכותם של האנשים לזמן פנוי, ביטחון תזונתי, ולעת זקנה (מה שקרוי בימינו זכויות אזרח לרווחה סוציאלית); הזכות להתאגד ומה שנובע ממנה (ובימינו, מאבקים צודקים על ידי השבתה ותביעות משפטיות וכדומה). כלומר, האפיפיור מזהיר מקידמה דורסנית ומציע סוציאליזם ליברלי בנוסח סוף המאה העשרים.
*
מה, אם כן, משותף לוונגוט ופסנתר-נגן, למסמך ההיסטורי של לאו ה-13, ואף לשירו של בראוטיגן?
האם שלושת האישים האלה ושלושת האמירות שלהם מבטאים סוג של נכות המתבטאת בפחד מחידושים?
ברור כי אינם ששים לחידושים ולקידמה, אבל גם לא שוללים אותם. נראה כי שלושתם לקחו על עצמם את התפקיד של נביא עומד בשער ומזהיר מפני ההשפעות השליליות של כל חידוש טכנולוגי.
שלושתם חוששים כי בטווחים ארוכים הנזקים עולים על התועלת. כמו כן, בטווחים הקצרים הם רואים בעין את הפגיעה ברווחתם של האנשים הקטנים, קשי היום, ומשלמי המיסים, המאבדים את פרנסתם. הם מפקפקים ביתרונות האוטופיים של אותם חידושים דאז, ובאנלוגיה – החידושים של ימינו, המהפכה התעשייתית מול המהפכה הדיגיטלית-בינה מלאכותית.
המנהיגים החדשים של העידן הדיגיטלי מצהירים על עידן של שפע, שלום, וקידמה. אך מאחורי האוטופיה הטכנולוגית מסתתרת האמת הישנה: גם המכונות הכי חכמות ישרתו בסוף את החזקים ובעיקר אותם. ובמילים אחרות, הטענה שקידמה מטיבה עם רעיונות של חופש, זכויות אדם, דמוקרטיה, ליברליזם, חופש ביטוי, ובסך הכל מקטינה פערים חברתיים, חינוכיים, וכלכליים – אינה בהכרח נכונה!
לצערנו עשורים האחרונים מוכיחים זאת… נראה שוונגוט, לאו, ובראוטיגן צדקו בנבואותיהם, בדאגתם, ובהנפת דגלי האזהרה למיניהם.
מקורות
Kurt Vonnegut, Player Piano, Penguin Random House UK, 1952.
Pope Leo XIII, Rerum Novarum: On Capital and Labor, The Holy See, Encyclical 1891; in the net.
נדב נוימן, "תקווה מלאכותית", מוסף הארץ, 04.07.2025, עמ'47-46.
יובל דרור, "הקוד הקדוש", מוסף הארץ, 18.07.2025, עמ' 48.
