רות אשל, רקדנית, כוריאוגרפית, וחוקרת מחול, פירסמה רומן, המלך בדרך לקפלן? (רימונים, 2025), שנתב בהשראת ההפגנות בקפלן. הספר לוקח את הקוראים למסע היסטורי, לסיפור התנכ"י על שאול המלך, ומחבר בין המאבקים הפנימיים בימי המלך הראשון של ישראל שאול בן קיש, ובין המאבקים הפנימיים בימים אלו.
והנה פרק מתוכו עם הקדמת המחברת.
המערכת
תקציר הספר
הרומן המלך הולך לקפלן? לוקח את הקורא למסע היסטורי לאורך הסיפור התנ"כי על שאול המלך שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. המחברת, כנהוג ברומנים היסטוריים – שלא תמיד עומדת בפני החוקר.ת אותם, כל תמונת המציאות – מתבססת על הנכתב, ומוסיפה בכישרון רב, במעשה אריגה שתי וערב, את הבדיון המרתק שקושר בחוטים עבותים את האז והעכשיו.
שאול, אביה של מיכל של שנת 2024, נרצח בהר הגלבוע על ידי מחבלים, ובסערת ביקורה באנדרטה לזכרו, היא בוחנת את סיפור שאול המלך בעיניים עכשוויות. לא רועה צאן שבמקרה מצא מלוכה כשחיפש אתונות, אלא מלך חזק ואנושי, שאיחד את השבטים לממלכה באמצעות חוקה שחייבה את כולם, כולל אותו ואת הנביא. בתקופה זו, בה השסע הולך ומעמיק במדינת ישראל, בין ההנהגה לעם, ובתוך קבוצות מפולגות בקרב אזרחי המדינה, הרומן העוצמתי של רות אשל מותיר את הקורא במחשבות עמוקות לעת הזו, על מנהיגות, מימוש עצמי, יכולת להשתנות ואמונה בדרך.
הקדמת הספר
לפני שלוש שנים התחלתי להשתתף בהפגנות נגד המהפכה המשפטית ובעד שיוויון בנשיאה בנטל במגזר החרדי, מה שהביא אותי לכתיבה ספרותית של
הספר "המלך בדרך לקפלן?" שיצא לאור בימים אלה.
זהו ספר פרוזה אקטואלי, רומן תנכ"י על שאול המלך, שמתכתב עם ימינו אלה, עם המצב המדיני, ההפיכה המשטרית ורוח ההפגנות ברחוב קפלן בתל אביב.
מזה עשרות בשנים שאני מזוהה כאחת מבכירי חוקרי המחול ומבקרי המחול בישראל. הייתי מבקרת המחול של עתון "הארץ" במשך 27 שנה, ופרסמתי את הספרים "לרקוד עם החלום ראשית המחול האמנותי בארץ ישראל" (1991), ו-"מחול פורש כנפיים – יצירה ישראלית לבמה 1920-2000" (2017) שגם תורגם לאנגלית.
הקמתי את להקות אסקסטה וביתא לעדה האתיופית. על כך ועשייה נוספת קיבלתי מספר פרסים ובהם פרס מפעל חיים של משרד התרבות, איגוד אמני ישראל, ופרס רוזנבלום.
בספר "המלך בדרך לקפלן?", שאול, אביה של מיכל של שנת 2024, נרצח בהר הגלבוע על ידי מחבלים. בסערת ביקורה באנדרטה לזכרו, היא בוחנת את סיפור שאול המלך בעיניים עכשוויות. לא רועה צאן שבמקרה מצא את המלוכה כשחיפש אתונות, אלא מלך חזק ואנושי שאיחד את השבטים לממלכה באמצעות חוקה שחייבה את כולם, כולל אותו ואת הנביא שניסה לחפצן אותו.
בתקופה זו, שבה השסע הולך ומעמיק במדינת ישראל, בין ההנהגה לעם, ובתוך קבוצות מפולגות בקרב אזרחי המדינה, הרומן מותיר את הקורא במחשבות עמוקות לעת הזו, על מנהיגות, מימוש עצמי, יכולת להשתנות ואמונה בדרך.
פרק מהספר
1
האיומים שהקדימו כל מלחמה עם הפלשתים היו מוכרים לשאול. "נזרוק אתכם לים", "נאנוס את נשותיכן", "הכינו הבורות", "נערוף ראשי התינוקות", "נשרוף את שדותיכם ואת בתיכם". בעבר פטר איומים אלו בהינף יד, משום שהעלו בו גיחוך ונאמרו בעברית קלוקלת. אך ככל שחלפו השנים גבר חששו מפני הפלשתים. איך ייתכן שאחרי כל כך הרבה שנים, ניצחונות במלחמות, אבדות כבדות בנפש, הכרה של הממלכות השכנות וכינון יחסים איתם, פחד ההשמדה עדיין קיים? מצרים, צור, מואב, וממלכת פלשתים בטוחות, רק ממלכת ישראל בסכנה.
לא הרבה השתנה. הדמויות המוכרות הופיעו שוב ושוב, חלקן הזדקנו, שחקני המשנה באו עם אותם דפוסי התנהגות שבגרו, והגיעו אל קדמת הבמה. אותם קודים של תקיעת שופרות להתקפה ואותם קודים לנסיגה. והאויב, אז כעכשיו, יש לו סבלנות, יש לו אורך רוח וזמן. ממתין כצייד לשעת כושר לעוט על טרפו.
שאול כינס את המועצה לענייני ביטחון. הוא גילה קוצר רוח כלפי יועציו ושריו וציווה על גיוס כללי. במחנות הוציאו את כלי הנשק מהמחסנים, ניקו, בדקו ותיקנו אותם. בתי המלאכה עבדו מבוקר עד ליל בהשחזת חרבות וחניתות, ובייצור אלפי קשתות וחיצים. הממלכה כולה התגייסה למאמץ לעמוד בלוח הזמנים, להכין את הנשק, ולחלקו למתגייסים.
אף על פי כן, אווירת נכאים שררה בכול, תחושת אסון מתקרב, וכשהתהלך שאול בחוצות הארמון הבחין בכך שמי שנתקלו בו באקראי, ובעבר היו מאריכים איתו בשיחות חנופה, מיהרו לסור מעליו לדרך חלופית.
רצפה לא הקשתה עליו בשאלות. הוא דיבר והיא רק הקשיבה. היא הביאה אליו את התאומים כדי שישמחוהו. הגורים החמודים טיפסו עליו ושובבו מעט את נפשו, אך ככל שאהב אותם, כך גברה בו הדאגה לעתידם. היא הבחינה בכך וניסתה לקשור איתו שיחה שיש בה קורטוב של טוב. "מיכל מאושרת, היא פורחת עם פלטיאל, בביתו החדש בכפר", סיפרה לו, ושאול רק הנהן בראשו. "סוף־סוף היא מודה, שחתונתה עם דוד הייתה טעות והיא מכה על חטא שעזרה לו לברוח".
פני שאול קדרו.
"אל לך לכעוס על מיכל," המשיכה רצפה, "הכול לטובה. לו היית כולא את דוד ומעמידו למשפט, היו פורצות מהומות ברחבי הממלכה".
שאול תפס בראשו, "איך הייתי עיוור? איך האכלתי את הצפע? איך הענקתי לו משרות? איך נתתי לו את בתי? אני אשם בכול! אני אשם!".
"אתה לא היחיד שנפל ברשתו", אמרה רצפה וניסתה לנשק את ראשו, אך הוא הסיטו ממנה.
"רק דוד היה מסוגל לערוק לפלשתים".
"חדל, חדל, אהובי", נאנחה רצפה, "לפעמים צריך להרפות מהרדיפה, להתאפק. יש זמנים שחשוב להיאבק בהם ויש שלא. קיצוניות אחת יוצרת קיצוניות נגדית".
"גם את מצטרפת למקטרגים נגדי?", התרעם.
היא התעלמה מדבריו, חיפשה נקודת אור לשמח את נפשו בה, "עכשיו משדוד ערק, הקשר בינו ליהונתן נקטע סופית".
"פיזית, אבל לא נפשית. יהונתן מתהלך כרוח רפאים, לא יוזם. וכשמלכישוע ויהונדב שמעו על המלחמה הקרבה שעליהם להתגייס אליה, ניסו להימלט מן הממלכה ובאמתחתם סכום גדול של זהב. איך נולדו לי בנים כאלה?", קונן שאול.
"אתה קשוח איתם. כל אחד שונה ועליך לקבל זאת. ראיתי אותם מתאמנים בלחימה בחרב, והם ממש טובים", השיבה לו רצפה, ואז הוסיפה, "הלוואי שהייתי יודעת איך להיטיב עם רוחך, אהובי, מלכי. החוסן שלך חשוב לכולנו".
"את ברכת שמיים," התרככו פניו.
"אני אוהבת אותך".
* * *
אותו לילה ראה עצמו שאול בחלומו והנה הוא בגלבוע. מחר הקרב המכריע, והוא מהלך בין אלפי צעירים הנמים את שנתם. גופם מתעקל סביב סלעים, אחרים מניחים ראשם על גוף צעיר אחר, חלקם טרם גידלו זקנם, לא ידעו אישה. לעיתים אב ובן נמים זה לצד זה. על מה הם חולמים? הם כל כך רגועים, אולי כבר מתים, משוחררים מדאגות העולם? צווחה פילחה חזהו.
"תירגע אהובי, זה רק חלום", ניסתה רצפה להפיס נפשו. נשימתו לא הייתה סדירה, והוא כיסה בידיו על אוזניו.
"אני שומע את זעקת האימהות".
החלומות לא הרפו ממנו ולו ללילה אחד.
"הלוואי שיכולתי לעזור לך" חיבקה אותו רצפה, מנסה להרגיעו. אבל הוא התחלחל. מגעה הזכיר לו את האישה במערה.
2
"שאול", היא קוראת ורצה אליו, נופלת על צווארו, "חיכיתי לך, ידעתי שתבוא". דיקלה אחזה בכף ידו והניחה אותה על לחייה. הוא בחן אותה.
פניה כפני האישה הצעירה שפגש שנים קודם לכן. אבל ירכיה התעבו, בטנה תפחה, שדיה התמלאו. גם הוא אינו צעיר כשהיה כאשר עזב אותה. הוא העלה במשקלו ושיבה כבר מבצבצת בשערו.
"אני זוכרת שהתלוננת על שדיי הקטנים", אמרה דקלה, כאילו קראה את מחשבותיו.
"כיניתי אותם צימוקים", אמר, ושניהם צחקקו. היא הובילה אותו למערה גדולה.
"למה עזבת את המערה בגליל?"
"יש לי זיכרונות ממנה".
"טובים?"
"הלוואי שיכולתי לחזור לאותם ימים של תמימות", נאנח.
במערה שאליה הובילה אותו הרכין ראשו כדי שלא להיתקל במקלעות צמחי מרפא יבשים שהשתלשלו מהתקרה. הוא פסע בזהירות בין כריות ישיבה צבעוניות, סלי נצרים עמוסים בצמחי בר טריים והתקרב אל מדף הצנצנות.
"את כל הזמן אוגרת", ציין. "גם אם תעברי למערה גדולה יותר ואתקין לך בה עוד מדפים, תמיד ייחסר לך מקום". הוא שלח את ידו לקערה מחימר צבעוני, ודקלה מיהרה והסיטה את ידו ממנה.
"אל תיגע בה, אלה רעלים".
"ממתי מגדת עתידות מתמחה ברציחות?"
"רעל במינון נמוך יכול לרפא".
"לא חשבתי שאת רוצחת".
בפאתי המערה מצא ערימת מזרנים ממנה הסיק שדקלה אינה מתגוררת שם בגפה. הוא סקר אותה במבט של גבר. היא לא צעירה אבל חיונית, לובשת כותונת פסים בצבעים עזים, את צווארה מעטרת מחרוזת גדולה מעשה ידיה ועל קרסוליה מקרקשים צמידים. הוא התיישב על כרית ודקלה הגישה לו קנקן חלב עיזים ומאפים טריים. הוא חייך למראה קנקן החמר שאליו הדביקה משפך הדומה לחוטם מעוקם.
"השלמות משעממת. מעשה היצירה טמון בניגודים, מתח לא פתור", הסבירה לו למראה מבטו על הכד.
הוא אכל והיא בחנה את פניו, את עיניו העייפות, את הקמטים שלא הכירה, וליבה יצא אליו.
"באתי להיוועץ בך", אמר.
היא חיכתה שיסיים לאכול ולשתות, ואז אחזה בידו והובילה אותו אחריה לגומחה נסתרת במערה. היא הסיטה את הווילון ולעיניו נגלה מראה מרהיב: עשרות מנורות שמן דלקו שם, שלהבות זעירות מלחששות סוד. במרכז הגומחה היו מונחות על הקרקע שתי כריות. הם התיישבו עליהן.
"דבר", ביקשה.
הוא תיאר את המצב החמור בממלכה ושאל שאלות שאינן מניחות לו. היא עצמה את עיניה, מרפה את גופה, קשובה לזרימה הפנימית שבתוכה, כמי שמשיטה את השאלות בתוך עורקיה, בתוך הוורידים והנימים המגיעים אל חללי הגוף הנסתרים. היא המתינה, לא לחצה, מצפה שהתשובות תגענה מאליהן, ואט־אט החלו לעלות מגרונה הברות שהצטרפו למילים.
"גברים מתרוצצים, ענני עשן עולים, דגל הממלכה נרמס".
"מה עוד את רואה?"
היא הקשיבה לעצמה, ואז עלה מתוכה קול. לא קולה היה הוא זה, גם לא של גבר או של אישה.
"המלך שאול והנסיכים יהונתן, מלכישוע ואבינדב מתבוססים בדמם".
שום שריר לא זע על פניו של שאול. עיניו שקעו בארובותיהן כמי שמקבל אישור למה שידע בתוכו זה מכבר.
"ונכדיי? ובניי התאומים?", העז לשאול.
"מלך זר יצלוב אותם. רק נכדך הנכה מפיבושת ייוותר בחיים. אך הוא לא ישאיר אחריו זרע. רחמה של מיכל סגור".
זעקה איומה התפרצה מחזהו וכאילו כוח איתנים אחז בו מתוכו, תפס בידו את חרבו.
דקלה עטה עליו. היא הפילה את החרב מידו ותפסה את ראשו בין ידיה.
"אל תעז לשלוח יד בנפשך!"
"מה זה חשוב?" לחש.
"זה חשוב לאלפי החיילים בגלבוע שאתה מפקדם העליון, חשוב לאימהות ולאבות לדעת שהמלך נלחם עד מוות לצד ילדיהם. הסתכל עליי, שאול, הקשב לי!".
הוא הישיר אליה מבט. תהומות של כאב ניבטו מעיניו. אך דקלה אזרה בה את שארית כוחותיה לנחמו. "יש בך מאגרים של יכולת התאוששות וחיזוק עצמי, שלא יניחו לך ליפול. כמה מלכים יותירו כמוך, חותם בדברי הימים? מי יזכור אותם? אבל אתה, שאול, תיכנס לדברי הימים כמלכה הראשון של ישראל, צאצאי צאצאים עוד ישתאו מסיפור חייך, איך הלכת לחפש את האתונות ומצאת את המלוכה, איך התעקשת להעניק משמעות לחייך, איך שירתת את העם, חיברת את החוקה, נאבקת על עצמאות המחשבה, ולבסוף נפלת על חרבך בהגנה על הממלכה".
"איזה צאצאים?" שאל, מבטו צולל פנימה לתהומות, כבר אינו מקשיב.
היא סטרה על לחיו וצעקה, "שאול, יש לנו בן! שמו אראל!".
"הניחי לי, אינני יכול עוד".
"אתה חייב להקשיב לי", צעקה, אוחזת בראשו הנפול, חשה את נשימת אפו, "יש לנו בן. יש לך נכדים. הם יחיו".
"על מה את מדברת?", שאל. זיק הבנה חזר לעיניו.
"האם שכחת איך אהבנו? איך שכבנו עירומים בשדה ונמלים טיפסו עלינו?" הוא הנהן.
"בוא איתי", ביקשה, אחזה בידו והובילה אותו בזהירות אל מחוץ לגומחה, בין הסלים, הכריות, צמות העשב המשתלשלות מן התקרה.
היא נעצרה בפתח המערה, תרה בעיניה את השטח,"אראל, האורח הגיע!" קראה.
גבר נושא תינוק בזרועותיו, כשלצידו אישה שכרסה בין שיניה, וידה אוחזת כף יד של פעוטה כבת ארבע, קרבו אליהם.
שאול התבונן בהם בפנים נפולות, ופרץ בבכי.
"אמא, למה האיש הזה בוכה?", שאלה הפעוטה את אמה.
אראל ניגש לאימו, "מי האיש הזה? מה לא בסדר איתו?", שאל אותה בלחש.
דקלה משכה אותו לתוך המערה והפשילה את הווילון מאחוריה, "מה קורה כאן?", שאל אראל.
"כשהיית קטן רצית לדעת מי אבא שלך. הסתרתי את האמת ואתה המשכת להתעקש. האם אתה זוכר שאמרתי שיגיע הזמן הנכון, אספר לך. הזמן הגיע".
"אני לא מבין".
"יום אחד הגיע למערה בגליל גבר צעיר פצוע. הוא סיפר שיש לו אישה בכפר וילדים ממנה אבל הנישואים לא צלחו. הוא נשאר במערה, ואנחנו אהבנו זה את זה. כשהחליט לעזוב, לא עצרתי בעדו, לא סיפרתי שאני מעוברת ממנו, לא רציתי להעמיס עצמי עליו, רציתי לשמור על עצמאותי".
"לאן את חותרת?"
"לימים הגבר שאהבתי היה למלך שאול".
"מה לכל הסיפור הזה ולאורח בחוץ?"
"כשאביך ראה אותך, הוא פרץ בבכי".
"על מה את מדברת?", שאל אראל. אמו התעלמה משאלתו והמשיכה בדבריה, "כשהגבר שאהבתי הומלך למלך, שמעתי קול פנימי מזהיר אותי, לשמור את לידתך בסוד".
"האיש בחוץ הוא המלך שאול?"
"קרב גדול עומד בפתח. אסון גדול. כל העיניים נשואות למלך, והוא רק בשר ודם. איזה משא על כתפיו! איזו בדידות! גבר מזדקן מטפס על ההר כאחד האדם, בלי מלווים, בלי בגדי שרד, בלי כתר. הוא בא לשאול אותי שאלות והתשובות נוראות. רק נקודת אור אחת קיימת בחשיכה שהוא מצוי בה. הנקודה הזאת היא אתה".
אראל נפל במקום עומדו מרוב תדהמה. היא הבינה, שבנה סוף־סוף יורד לסוף דעתה. "אני משביעה אותך, אראל – אל תגלה לאשתך שאתה מזרעו של המלך, אל תספר לחבריך, אל תבטח באיש!".
"אבל למה, ממה את חוששת?", גימגם אראל.
היא תפסה בכתפיו והביטה היישר אל תוך עיניו. "אם ייוודע הדבר לדוד, ירצח אותך ואת צאצאיך. עליך לשמור את הסוד למען חייך, למען משפחתך. רק לפני שתיאסף לאבותיך תוכל לגלות זאת לבנך הבכור, והוא, באחרית ימיו, יגלה לבנו. כך יעבור הסוד מדור לדור, עד שהסכנה תיעלם".
היא ניתקה מעל בנה ועזבה אותו בתוך המערה, כדי שיעבד את כל שאמרה לו. מקץ כמה רגעים שמע אראל את שיחת אמו ואשתו.
"איפה אראל", שאלה אפרת, "על מה דיברתם זמן רב כל כך?"
"הוא מתעכב במערה", השיבה לה דקלה, "דיברנו על מצב הבריאות של אביו".
אראל יצא מן המערה. שאול הבחין בו והפסיק לשחק עם הפעוטה. שאול ובנו פסעו זה מול זה, האוויר ביניהם דחוס מעוצמת הרגשות עד שרחקו מטווח שמיעה. אראל כרע ברך בפני שאול, "אבא, ברך אותי ואת משפחתי".
במה יברכו? תהה שאול, הרי הוא מכיר את גבולות יכולתו, את אפסות האדם. מה כבר ערכה של ברכת אב?
אבל הבן המתין, כורע ברך בפניו, ושאול הרים את ידיו, הניח אותן על ראשו ובירך, "יהי רצון שהשוכן במרומים ירבה זרעך וייתן שלום באוהלך מעתה ועד עולם".
ואראל הוליד את איתמר, ואיתמר הוליד את יהושע, ויהושע את יעקב, ויעקב את שאול, וכן הלאה לאורך שרשרת ארוכה של דורות. ושאול בן אבינדב שנולד במושב לרגלי הגלבוע, נפל בקרב מול חוליית מחבלים שחצתה את הגבול.
אפילוג: המערה בגלבוע
אני תופסת את ראשי, מבקשת לוודא שהכול מונח במקומו. אני סופרת את אצבעותיי. כל העשר ישנן. אני נוגעת בחזי, ברגליי. שרק לא אהיה כמו האישה בציור של פיקסו, רגל אחת למעלה, אף נוטה הצידה, שד מזדקר קדימה והשני פונה אחורה. איך קוראים לסגנון הזה, המזכיר לגו שהילדים מחברים את חלקיו כיד דמיונם? אה, כן, קוביזם.
אני שולפת מראה קטנה מהארנק ומביטה בפניי. אני נראית זוועה. כמו אחרי טיסה טרנס־אטלנטית. אני מתופפת באצבעותיי על הפנים, להחזיר להם צבע. ראשי כואב וסחרחר. אין לי כוח לקום. אני נכנעת לעייפות והתנומה אוספת אותי בחיבוק נעים לתוכה. כאשר אני פוקחת את עיניי עורפי נוקשה וכואב. אני מנסה לסובב את ראשי ימינה ושמאלה, אבל הוא בקושי זז. התנועה חסומה. אני מעסה בידיי את העורף, מחדירה אצבעות, חופרת עמוק בשריריי. כואב לי. ככה זה כשנרדמים בישיבה מעוותת, ואולי זאת לא אשמת הישיבה, אלא הרוח החודרת מפתח המערה.
אני קמה ופוסעת בזהירות אל הפתח. האדמה רטובה, ירד גשם, אולי לכן נכנסתי אליה? ריבוא כוכבים נוצצים ממעל, ולמטה, בעמק, קורצים אורות יישובים.
שקט. אני פוסעת קדימה ונתקלת בשלולית. מישהו חפר פה בור שהתמלא במי גשם. אני עוקפת אותה בזהירות ומגלה עוד בורות. פה ושם אני עוצרת, מביטה בהשתקפויות העצים והשיחים במים, מהשחור האטום של גזעי העצים ועד לעדינות התחרה של העלים. נפעמת מהיופי. רב־אמן ברא את הטבע.
אני זורקת אבן קטנה למים שרוטטים כמו התעוררו משינה עמוקה. כמה אנשים עוצרים בלילה ליד שלולית מים ומעניקים לעצמם מתנה שכזאת?
בתחתית המורד מחכה לי מכונית בצבע תכלת מטאליק. אבל לפני שארד אליה אני ניגשת למצבה, מלטפת את תבליטי האותיות של אבא שלי, שאול בן אבינדב, מניחה מצחי על האבן, נזכרת איך ניסיתי לשכנע אותו לעבור להתגורר לידי בתל אביב, והוא סירב בתוקף. "כאן מקומי. כאן אקבר!", והמשיך, ספק ברצינות ספק בצחוק, "אולי דם המלך שאול זורם בעורקיי".
אני חוזרת לרכב, חולצת את הנעליים הנוטפות מים ובוץ, מכניסה אותן לשקית ניילון ומניחה אותה בזהירות על הספסל האחורי, כדי שבעלי לא ינזוף בי שאני מלכלכת את המכונית. אני מתניעה את הרכב, עושה סיבוב פרסה וכבר יורדת בה בכביש המתפתל.
בדרך כלל אני נוהגת לצפור לפני עיקולים. אבל עכשיו הגלבוע נם את שנתו, מרפא את פצעי העבר והווה, ואני מכבדת את המקום ולא צופרת. עוד מעט אגיע לשפלה, ההר יישאר מאחוריי, וזיכרונות מהביקור בו מהדהדים בי. מי שכתב את ספר שמואל התקמצן עליך, שאול. "הלך לחפש את האתונות ומצא את המלוכה", משפט אחד, המביע זלזול במי שאתה, במי שהיית, בלי שום התייחסות לנדידתך בדרכים בחיפוש אחר ייעודך. אבל את שמואל, שבחר בך להיות למלך, הכותב משבח, כאילו היית חפץ שאין דעתו נחשבת כלל.
אני תוהה איך היית מתראיין בטלוויזיה, לו היית חי היום. אולי כמו יצחק רבין, מדבר לאט, קצת מרדים, אבל אדם ישר, שפיו וליבו שווים. רבים חושבים שמנהיג צריך להיות ערמומי, מומחה בתעלולי ניווט של קואליציה. רבין קרא לזה גועליזציה. כן, אין ספק, דוד היה בוודאי מתראיין טוב יותר ממך. הוא היה חלקלק לשון, שופע קסם אישי, מעטפת חיצונית מנצנצת, ואילו אתה שאול, אתה דומה לצבר, דוקרני מבחוץ ומתוק מבפנים.
אני עייפה ולוחצת על דוושת הגז כדי להגיע הביתה. בבית אני פושטת את בגדיי ורצה למקלחת. בצאתי ממנה אני מכינה לי דייסת חיטה, ממתיקה אותה בכף דבש, ואחרי שאני אוכלת אני מכינה עצמי לשינה. אבל אי אפשר בלי חדשות. אולי החיזבאללה תקף, אולי היה פיגוע בשומרון? אני מדליקה את הטלוויזיה, אבל על המסך נראים חרדים משתוללים. "נמות ולא נתגייס", הם צווחים ושלטים בידיהם. הם לא לומדים לימודי ליבה ותלותם ברבנים מוחלטת, ואלה רוצים לשמור על כוחם.
גם שמואל רצה לשמור על כוחו. רק לחץ כבד של העם אילץ אותו לבחור בנטל. יש התעוררות של הרוב הדומם למען שוויון בנטל, למען עצמאות בין המשפט העליון. צריך להצטרף למפגינים. ואני חושבת עליך שאול, איך בחוכמתך יזמת את החוקה שתגביל את כוחך, כך שאתה והנביא תפעלו במסגרת החוקה. כיום נערכות כל מוצאי שבת הפגנות למען חוקה.
אני רואה אותך שם, בקפלן. עטוף בדגל, אף אחד לא יודע שאתה פה. אתה רוח רפאים. כן, אתה, רוח רפאים. גם אני פה. ואני לא שותקת.
אין בי עוד כוח לשמוע את החדשות. אני חשה את כובד משקלן נישא על ידי המזרן. אני עוצמת עיניים והחלום חוזר:
אני מטפסת יחפה על ההר, לגופי כותונת לילה לבנה דקיקה מכותנה. אור ירח מאיר את השבילים וידי מרחיקה ענפים שחוסמים את הדרך. הם נענים כמתנצלים ומפנים את השביל. רואה את הצוקים המזדקרים, שחורים כפחם, וממשיכה לטפס בשבילים עקלקלים. אני חוצה עמקים נסתרים. איך זה שאיני מתעייפת? איך כפות רגליי לא נפצעות מהאבנים ומהקוצים הדוקרניים? לאן צעדיי מובילים אותי? ולמה אני שואלת? הרי אני יודעת. הנה העמק, הנה גופות הגברים הצעירים המוטלים על הקרקע, פיהם פעור בזעקה קפואה ואילמת.
בפעם הראשונה שחלמתי על העמק הזה קפאתי במיטה. אולי אני גופה קפואה. בנעוריי ראיתי את הסרט "כפירי אריות", שבו צבאות בנות הברית מגיעים למחנה השמדה שנטשו אנשי האס. אס. הם פתחו את הדלתות הענקיות. ריח מבחיל של מוות קידם את פניהם ולעיניהם התגלה מחזה נורא. מאות מיטות עשויות דרגשי עץ, מונחות זו מעל זו מהרצפה לתקרה. מתוך השמיכות הזהות החלו לצוץ ראשים חיוורים מגולחים, ידיים גרומות, שאריות אנוש.
עיניי פקוחות בחשיכה. אולי זה לא חלום ואני אחת מהם? פחדתי להדליק את מנורת הלילה.
אני מתעוררת. למה החלום הזה חוזר? מה הוא מבקש לומר? אולי הוא מבקש להזהיר אותי? אחותי, בעלה, ושלושת ילדיהם היגרו כבר לארצות הברית. אולי החלום הזה מבטא את הפחד הסמוי בתוכי מפני אסון שיתרחש כאן?
אבא, אתה כל כך חסר לי. בשנים האחרונות ביקשת שאבוא לבקרך, ואני השתמטתי, עסוקה בענייניי. אבל כל אימת שבאתי לבקרך איך שמחת בי. היית מתגאה בי בפני חבריך. עכשיו, כשבגרתי, אני מבינה עד מה חסרה לי חוכמתך. אולי אתה תוכל לפרש את העתיד עבורי? ואולי עדיף שלא לדעת, רק לעשות מה שאתה מאמין שנכון לעשותו, כמו שאול. אם היה יודע מראש, שאחרי כל מה שעשה למען הממלכה, הקללה תצלח, האם היה מעדיף להישאר בכפר, להרכין ראשו מול מה שהחברה מצפה ממנו? להיות כמו כולם, לקום, לאכול, לרוקן מעיים, להוליד ילדים, לתת לחיים לעבור, להזדקן? וכך בתורם גם ילדיו? כאילו לא נפלה בחלקו המתנה האדירה להיוולד? ואני יודעת, שגם אם היה יודע את פני העתיד, את הגורל הצפוי לו, לא היה מוותר על הדרך. דרך קשה, כפוית טובה, אבל כזו שראוי לעוברה. הרוח שלך שאול לא מתה. היא בתוכי, היא גם עוטפת את כל המפגינים בקפלן.
השדרנית בטלוויזיה מודיעה, שבשבת הבאה יהיה מזג אוויר נאה. הגלבוע יתמלא במשפחות שיבואו לחזות בפריחה, לשמוע את סיפורי הנופלים על ההר, על חוליית המחבלים שעשתה מארב, על המצבה, וגם על שאול המלך שנפל על חרבו. הצעירים יקשיבו, מדי פעם ירימו ראשם מהמכשירים הסלולריים, ואולי יכתבו לחבריהם בווטסאפ או בטיקטוק, "שווה לבקר בגלבוע. מדליק. השראה".
קיראו גם :
