משה גרנות סוקר את ספרו הדיסטופי המפורסם של ויליאם גולדינג, חתן פרס נובל לספרות, שתיאר כיצד חבורת ילדים באי בודד הופכת לחברה דיסטופית אכזרית ומרושעת. ספר שיש לו השלכות ברורות גם לזמננו אלה.
המערכת
על "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג, עם עובד 1965, תרגום – אסתר כספי.
פגמים לא מעטים מצויים ברוב הרומנים הדיסטופיים. המחבר מבקש להזהיר את הקוראים מפני עתיד קטסטרופלי, שהקורא, כביכול, אינו יכול להיות מודע לו אם לא יקרא את הגיגיו הנוגים של הסופר. וכן, כיוון שהמחבר "אזוק" בהוויה "עכשווית", הנבואות העתידיות שלו סוטות על הרוב מההיגיון הפנימי של הדיסטופיה עצמה, וגם "הנבואה" שבעלילת הדיסטופיה, אם היא מתגשמת, אז על הרוב באורח חלקי לגמרי.
אביא לדוגמה את הספר "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. הוא אמנם ניבא את המין החופשי, מבלי שזיהה את אמצעי המניעה המודרניים; הוא ניבא את הרבייה במבחנה, אבל המציא רעיון חסר שחר על לידה ללא הריון, ולא עלתה כלל בדעתו המצאת המחשב. והאקסלי לא היה צריך להיות לשם כך נביא, כי הרי מחשב מכני המציא בלז פסקל כבר בנעוריו (1642)!
דוגמה אחרת – הפגם העיקרי של "על העיוורון" של סאראמאגו הוא בכך שהפיכחת היחידה (אשת רופא העיניים היא היחידה שלא התעוורה. מדוע? אין הסבר), וההולכים בעקבותיה "מפרשים" את העיוורון.
לא אלאה את הקורא בפגמיהן של דיסטופיות נוספות, כגון "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, ודיסטופיות שלנו (בסביבה הכאוטית שלנו ממש מתבקש לחבר
דיסטופיות): "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן; "2023" של יגאל סרנה; "השלישי" של ישי שריד.
יוצאי דופן בדיסטופיות העולמיות הן "1984" של ג'ורג' אורוול, ו"בעל זבוב" משנת 1954 של ויליאם גולדינג, עליו תתרכז הרשימה הזאת.
"בעל זבוב" תורגם לעברית פעמיים עבור אותה ההוצאה, ומזה אפשר להסיק שההוצאה הגיעה למסקנה שהספר עדיין מצליח וחשוב אבל יש לתרגם אותו מחדש.
הוא הופיע בתרגום עברי מאת אסתר כספי במסגרת 'ספריה לעם' של עם עובד (תשכ"ה 1965), וב-2011 יצא הספר בתרגום חדש מאת אמיר צוקרמן, שוב בהוצאת עם עובד.
הספר גם הוסרט פעמיים, ב-1963 וב-1990. צפו בסרטים האלו בקישורים בסיום.
נעבור כעת למתחרה הגדול, אורוול – הוא חזה בצורה קרובה לאמת את מוראות השלטון הדיקטטורי הקומוניסטי, אבל כיוון שהספר ראה אור ב-1949, המאורעות הקשים אינם עניין לעתיד, אלא להווה, שאורוול היה עד להם מרחוק.
דיסטופיה מושלמת, לדעתי, היא "הדבר" של אלבר קאמי, ועל כך כתבתי בפירוט ברשימה שלי על ספרו הנ"ל של סאראמאגו (שתופיע ב"יקום תרבות" בקרוב). לפני שאסקור בקצרה את העלילה ב"בעל זבוב", אני מבקש לציין כי במיתולוגיה הנוצרית "בעל זבוב" הוא שם נרדף לשטן, אבל המקור של שם זה הוא במלכים ב' א', 2-1, שם מסופר שהמלך אחזיה נפל בעד השבכה בעלייתו אשר בשומרון, ושלח מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון לדעת אם יחיה מחולי זה, וללא ספק מחבר הסיפור הזה מעניק שם מבזה לאל העקרוני, שבוודאי שמו היה "בעל זבול".
ועתה לסיכום קצר של עלילת הספר. תאונת מטוס גורמת לכך שחבורת ילדים מוצנחת על אי הנראה על פניו כגן עדן. הגיבור הראשי והטראגי של הסיפור הוא ראלף, נער חסון ונבון שנעזר בשני בעלי פיזיונומיה בלתי מושלמת: נער שמן ממושקף שהכול מכנים אותו "חזרזיר"; וסמיון, נער נכפה המרבה להתעלף. שני נערים אלה מייעצים לראלף עצות נבונות ברוח הליברליזם והדמוקרטיה. ראלף זוכה במנהיגות משום קונכייה שקיבל, המשמשת לו כמעין שופר המאגד את כל חבורת הנערים והילדים הקטנים. מנגד עומד הנער ג'ק, שהיה סולן במקהלת הכנסייה, ועמו כל חברי המקהלה כשהם עדיין לבושים במדי המקהלה.
האי מתואר באמת כגן עדן – יש בו עצים, פירות, ומים מתוקים, ואת האי הזה הפכו חבורת הנערים והילדים לגיהינום: קודם גוזלים מחזרזיר את המשקפיים כדי להדליק באור השמש נסרים למדורה, ואחר כך ג'ק מחליט להרוג חזיר כדי לאכול בשר. התאווה לבשר מעבירה את ג'ק ואת סוגדיו על דעתם – הם משתוללים, שרים שיר קניבלי.
ראלף מנסה, בסיוע של שני יועציו, לארגן חיים מסודרים: בתי שימוש מסודרים; סוכות; תורנות לשמירה על המדורה שהייתה אמורה לסמן לאונייה מתקרבת שיש ניצולים על האי. ראלף הדמוקרט חושב להתפטר מתפקיד המנהיג, אבל חזרזיר מזהיר אותו ממעשה זה, שיוביל לשלטון אימים של ג'ק.
מלחמה מתרחשת בסביבה, וצנחן מת נוחת באי על עץ – גופתו והמצנח המתנפח ברוח נדמה לנערים כמפלצת, וכל הנערים הסוגדים לג'ק מחליטים כי המפלצת היא אלה שצריך להקריב לה כל פעם ראש של חזיר. את ראש החזיר תוקעים על מוט, והוא מתמלא בזבובים, לכן הם כמו סוגדים לבעל זבוב.
עבודת האליל הזאת ממלאה את סוגדי ג'ק באקסטזה, והם מציעים גם למפוכחים, אוהדי ראלף, להצטרף אליהם, כי אצלם יש בשר ושעשועים. סיימון, הנכפה, מדמיין את ראש החזיר מגחך ומדבר, והוא מבין כי סיבת כישלון ההומניות קשורה בתאוות הבשר. אפילו ראלף איננו מסוגל לסרב למנת בשר שג'ק מגיש לו במחווה של פטרון. באמצע ריקוד אקסטטי של סוגדי ג'ק, "הציידים", מזדחל סיימון, שמבקש להודיע לנערים כי מדובר בגופה של צנחן, ולא במפלצת. הציידים מתנפלים עליו בחמת זעם, והורגים אותו בציפורניים ובשיניים.
ג'ק משתלט על מערה, נוהג כדיקטטור חסר מעצורים, והוא מחרים את משקפיו של חזרזיר, שבלעדיהם הוא ממש עיוור. ראלף דורש את המשקפיים של הנער החכם, וזוכה ללעג מצד אוהדיו של ג'ק. בלית ברירה השניים מתאבקים, ואחד מחסידי ג'ק מגולל אבן, המפצחת את ראשו של חזרזיר ואת הקונכייה, שהייתה סמל לסדר תרבותי. נערך מרדף אחרי ראלף הפצוע מתוך כוונה להרוג אותו, מעלים אש במקום מחבואו, והאי כולו עולה באש.
האש מזעיקה אונייה שמתקרבת לחוף, מצילה את ראלף, ומחזירה את הנערים ליישוב הדעת. קצין הימייה שהציל את הילדים נדהם איך נערים בעלי חינוך בריטי יכלו להידרדר לחוסר אנושיות כזאת.
הספר מתאר בתמצית את קורות האנושות, ששקעה לאמונות מפלצתיות (ג'ק הוא סולן במקהלת הכנסייה, ויש כאן רמז למדמנה שאליה מכוונת הדת), המובילות למעשי זוועה. הישועה לא באה מחבורת הנערים, אלא מהחוץ, כאומר – לאנושות עצמה אין סיכוי להתעשת אם לא יקרה אירוע יוצא דופן. הדיסטופיה הזאת היא כמעט מושלמת – מה שפחות מתיישב עם "ההיגיון" הפנימי שלה הוא העובדה שהגעת הנערים לאי נגרמה על ידי צניחת הילדים ממטוס שעמד להתרסק. זה הרי חסר שחר לחלוטין, מוטב היה אילו סופר שהנערים ניצלו מאונייה שעמדה לטבוע. המחבר "שכח" לציין שעל האי היו אמורים להיות עשרות מצנחים מתנופפים ברוח, כך שהצנחן המת עם מצנחו, לא יכול היה להיחשב למפלצת.
הספר מתאר בכישרון רב את הכשלים העומדים בפני האנושות, עיצוב הגיבורים משכנע למדיי, והעלילה בנויה לתלפיות.
לעברית תורגמו עוד ארבעה מספריו של גולדינג: "היורשים" (תורגם ב-1981) העוסק באדם הקדמון; "הפירמידה" (תורגם ב-1982); "אנשי הנייר" (תורגם ב-1984); ו"נפילה חופשית" (תורגם ב-1984).
אבל אף אחד מהם לא זכה להצלחה ולפרסום בעברית שלה זכה "בעל זבוב", שאף היה חומר לימוד בבתי הספר הישראליים (!).
על פי הספר כאמור נעשו שני סרטים ידועים ומצמררים ב-1963 ב-1990 .
והנה הם לצפייתכם:
מקדימון הסרט מ-1963:
הסרט המלא:
גירסה ידועה שנייה מ-1990
מקדימון הסרט השני:
צפו בסרט השני:
