המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 10-11 אוקטובר 2025

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על "פסטיבל אייקון 2025"

פסטיבל "אייקון: משאלות" למדע בדיוני ולפנטזיה התקיים כבכל שנה בחול המועד סוכות, השנה בתאריכים 8-10, בסינמטק תל אביב ובאשכול פיס הסמוך. הפסטיבל מאורגן כל שנה על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה והעמותה למשחקי תפקידים בישראל.

הפסטיבל כלל כ-300 פעילויות, בין היתר, הרצאות, פאנלים של רב-שיח, קניות בדוכנים, קניות/מכירות של "כל דבר גיקי" במתחם יד שנייה, אייקוד (חידות אינטראקטיביות), משחקי מחשב, ואת ההצגה "מעוות".

ביקרתי בפסטיבל ביומו הראשון – 8.10.2025 – וצילמתי את פוסטר התוכנית הצבעונית, הגדושה של אותו יום.

ההצגה מעוות (twisted) הסיפור הגנוז של וזיר מלכותי היא מחזמר פארודי על הסרט "אלאדין". הפרודיה מספרת את עלילת "אלאדין" מנקודת המבט של ג'אפר, יועצו של הסולטאן, והיא צוחקת ולועגת לדמויות של דיסני. המחזמר הופק ע"י קבוצת התיאטרון האמריקאית "סטארקיד הפקות", שמתמחה בהצגות פרודיות, וקיימת ברציפות מאז 2009.

ההצגה עולה לראשונה בפסטיבל אייקון בבימוים ובתרגומם המקורי לעברית של תומר רשף, ניר אדם שרון, ומיטב מורחיים. "מעוות" הוא קרנבל של דמויות פארודיות, מחזמר סוחף, פרוע, עם משחק מוחצן, מוגזם, עם רמיזות מיניות בולטות. הוא הוצג בפני אולם גדוש בקהל נלהב, חוגג, רובו מחופש, מריע לכל סצינה.

לעומת אווירת השמחה באולם ההצגה ב"אשכול פיס", להרצאה בסינמטק "אוטופיה: אדם חדש לחברה חדשה" מפיה של ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, דוקטור להתנהגות בעלי חיים, חובבת מדע ומדע בדיוני, היה מסר קודר – טבע האדם אינו מאפשר קיום לאורך זמן של חברה אוטופית, בה כולם חופשיים ומאושרים. הספרים "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, "המנושל" של אורסולה לה-גווין, הסדרה "מסע בין כוכבים", ויצירות נוספות, הציגו מציאות שהתחילה כאוטופית והדרדרה לדיסטופית.

לישראל בשלוש השנים האחרונות היו סממנים של פנטזיה מרושעת. ה"משאלות" הן לחזור למציאות של דמוקרטיה ליברלית, אשר לה מאפיינים מסוימים של חופש ושוויון.

ד"ר אלי אשד, העורך הראשי של יקום תרבות, ממליץ

על הספר "מדוע לא היו להן פנים?"

את הספר כתבו שני החוקרים גיא פרל ורון ברקאי, שכל אחד מהם עוסק בתחום אחר לגמרי: פרל חוקר שירה, משורר, ופסיכולוג יונגיאני; וברקאי הוא חוקר התקופה הפרהיסטורית.

השניים נפגשו הודות לפואמה שכתב פרל על התקופה הפרה-היסטורית ועל אדם קדמון שמצייר ציורים במערה.

בספר המחקרי המרתק הזה השניים מנסים להסביר מדוע הציירים הקדומים במערות, מלפני עשרות אלפי שנים, לא ציירו מעולם פנים שלהם (שהם יכלו לראות במים) או של אחרים, אלא רק חיות.

את ההסבר הם נותנים בהתאם לכללי הפסיכולוגיה היונגיאנית, ובאופן כללי טוענים כי דרך הציורים הציירים הקדומים ניסו ליצור קשר עם העולם שמעבר, כמו שמאנים קדומים. החיות שציירו היו עבורם נציגים של עולם הרוחות שעימו ניסו ליצור קשר והם/ן הקפידו לא לצייר בני אדם, שעבורם היו נציגי המציאות היום יומית שלהם.

אם כך ניתן לשאול מדוע שמאנים בתקופות מאוחרות יותר לא ניסו גם הם ליצור ציורים כאלו? ועל כך אין תשובה.

אבל הספר נותן תשובה מרשימה לתעלומה, אם כי לא נוכל לדעת האם הם צדקו או לא, אלא אם ניסע בזמן לאותה התקופה.

ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ

על הספר "בדידות"

כדי להבין את העוצמה הגלומה ברומן "בדידות", יש להכיר תחילה את סיפורה המרתק של האישה שכתבה אותו תחת מסווה גברי. קטרינה אלברט אי פרדיס (1869-1966), חיה חיים שקטים בעיירה קטנה, אך בתוכה בערה אש יצירה נועזת. כשהגישה מונולוג דרמטי בשם "רוצחת בנה" לתחרות ספרותית וזכתה, התעוררה שערורייה עם חשיפת זהותה כאישה. הממסד הספרותי השמרני של קטלוניה בתחילת המאה ה-20 לא ידע כיצד לעכל יצירה כה אלימה ונוקבת שנכתבה בידי אישה. בעקבות זאת, אימצה אלברט את שם העט הגברי, ויקטור קטלה. זה לא היה רק מחסה; זו הייתה הכרזת עצמאות, דרישה שיצירתה תישפט בזכות עצמה, ולא דרך עדשת הדעות הקדומות של התקופה. מתוך המאבק האישי הזה על קול וחירות אמנותית, נולדה יצירת המופת "בדידות".

הרומן הוא סיפורה של מילא, אישה צעירה הנישאת לגבר חלש אופי בשם מטיאס, ועוברת עמו להתגורר במנזר מבודד ונידח בהרי הפירנאים. הבדידות אינה רק מצב פיזי, אלא חוויה קיומית המטלטלת את עולמה. ההרים הגבוהים, הנוף הפראי, והשקט הרועם, מאיימים לבלוע אותה בתחילה. בדומה לקטרינה אלברט, שנאלצה לנווט את דרכה בעולם ספרותי גברי ומנוכר, כך גם מילא נזרקת לסביבה זרה ועוינת, שבה עליה למצוא את כוחה הפנימי כדי לשרוד.

העלילה עוקבת בדייקנות פסיכולוגית אחר התפתחותה של מילא. היא אינה נותרת קורבן פסיבי של נסיבות חייה. לאט לאט, היא לומדת את שפת ההרים, את סודות הטבע, ומגלה בעצמה חוסן ועוצמה שלא שיערה שקיימים בה. בעלה, מטיאס, מתגלה כדמות שולית וחסרת אונים, ובכך הוא מסמל את המבנים הפטריארכליים שקטלה עצמה התנגדה להם – מבנים שנראים חזקים כלפי חוץ, אך הם ריקים וחסרי תוחלת מבפנים. את הנחמה וההשראה מוצאת מילא דווקא בקשר עם גאייטה, רועה צאן זקן ובעל חוכמת חיים, שמלמד אותה לראות את היופי והקסם שבטבע הפראי דרך סיפורי אגדות. הוא מעניק לה את הכלים לפענח לא רק את הנוף החיצוני, אלא גם את נוף נפשה.

דמותה של מילא היא השתקפות ישירה של חייה של יוצרתה. המסע שלה מנערה תמימה לאישה עצמאית, שמבינה שעליה לקחת את גורלה בידיה, הוא מטאפורה למסעה של קטרינה אלברט עצמה. זוהי אישה שנאבקה על זכותה ליצור, לחשוב, ולהתבטא בעולם שלא היה מוכן לקבל אישה כמוה.

לשונה של קטלה פיוטית ועשירה, ותיאורי הטבע שלה אינם רק תפאורה, אלא דמות חיה ונושמת המשקפת את סערות נפשה של הגיבורה. "בדידות" הוא יותר מסיפור על אישה בהרים; זהו רומן על התפכחות, על גילוי עצמי, ועל ניצחון הרוח האנושית. זוהי יצירה יפהפייה ועל-זמנית, שהיא עדות נוגעת ללב לחייה של סופרת פורצת דרך, אשר מתוך בדידותה שלה, העניקה לקוראיה מתנה ספרותית נצחית.

ד״ר כץ ממליץ גם

על הסדרה בנטפליקס "ארנבת שחורה"

מדי פעם מגיעה סדרה שמזכירה לנו מדוע התאהבנו בטלוויזיה מלכתחילה. "ארנבת שחורה" של נטפליקס היא בדיוק כזו – יצירת מופת מתוזמרת היטב, המשלבת בין משחק ברמה הגבוהה ביותר, בימוי מדויק, ותסריט חד כתער שחודר מתחת לעור ולא מרפה.

במרכזה של הדרמה הקודרת והמסוגננת הזו ניצב מפגן כוח אדיר של שניים מהשחקנים מהטובים בדורנו: ג'וד לאו וג'ייסון בייטמן. לאו, בתפקיד ג'ייק פרידקין, הבעלים הכריזמטי והמיוסר של מסעדת יוקרה ניו-יורקית, מציג הופעה מהפנטת. הוא מצליח להעביר במבט אחד את כל משקל העולם הרובץ על כתפיו – השאיפה לשלמות, הפחד מהתמוטטות, והצורך הנואש לשלוט בכאוס המאיים לבלוע אותו. כל תנועה שלו מדודה, כל מילה טעונה במשמעות נסתרת.

מולו, ג'ייסון בייטמן, שגם מביים חלק מהפרקים ביד אמן, מגיש את תפקיד חייו כווינס, האח הגדול וההרסני. בייטמן, שהוכיח ב"אוזרק" שהוא אמן ביצירת דמויות הנעות על הגבול הדק שבין קורבן לנצלן, לוקח את היכולת הזו לשיא חדש. וינס שלו הוא כוח טבע – שרמנטי, שבור, ומסוכן באופן בלתי צפוי. הכימיה בין לאו ובייטמן היא לב הסדרה; זהו ריקוד טנגו קטלני של אהבה, קנאה, ותלות הדדית, שיוצר מתח חשמלי בכל סצינה משותפת. אי אפשר להסיר מהם את העיניים.

אך "ארנבת שחורה" היא הרבה יותר מסדרה על משחק משובח. זהו שיעור בבניית אווירה. הבימוי של בייטמן וחבריו יוצר עולם קלאוסטרופובי, אפלולי, ומפתה, שבו זוהר מסעדת היוקרה משמש רק כמסכה דקיקה לעולם תחתון רקוב של חובות, סודות, ואלימות. כל פריים בנוי בקפידה, והקצב האיטי והמכוון אינו מעיק, אלא משמש לבניית מתח פסיכולוגי עמוק. הצופה נשאב לתוך עולמם של האחים, מרגיש את הלחץ הגובר, וחווה את תחושת החנק שלהם כאילו הייתה שלו.

התסריט הוא פנינה של כתיבה מורכבת ובוגרת. הוא אינו מסתפק בסיפור פשע סטנדרטי, אלא משתמש בו כרקע לבחינה נוקבת של דינמיקה משפחתית, המחיר של שאפתנות, והאופן שבו עברנו תמיד ימצא דרך לרדוף אותנו. הדמויות, גם המשניות שבהן, כתובות בעומק ובאמינות, והדיאלוגים חדים, טבעיים, ולעיתים קרובות קורעי לב.

בשורה התחתונה, "ארנבת שחורה" היא טלוויזיה במיטבה. זו לא סדרת "בינג'" קלילה שתשכחו למחרת, אלא חוויה עוצמתית ואינטליגנטית שתישאר איתכם זמן רב לאחר שהפרק האחרון יסתיים. זוהי דרמה למבוגרים, מורכבת ומתגמלת, המציבה רף חדש של איכות.

יצירת אמנות טלוויזיונית שהיא צפיית חובה.