משה גרנות בביקורת קטלנית על ספרו המפורסם של הסופר הגרמני גינטר גראס על גרמניה של ולאחר מלחמת העולם השנייה, וגם על המפרשים אותו.
המערכת
אני מקווה שהקורא לא ידון אותי לכף חובה בהצהירי שאינני מחסידיו של זרם האבסורד בספרות, והטעם הוא שדרך זאת של כתיבה מאפשרת ליוצר להתנשא על הקורא בבקשו ללמדו דעת באמצעות מעין משל, אלא שכותבי המשלים איזופוס, לפונטיין, קרילוב, מרגיעים את הקורא, ומספרים לו מהו הנמשל, ואילו באבסורד הקורא צריך לנחש אותו.
לעיתים אני שואל ביני ובין עצמי – האם צריך את כל הטירחה הזאת כדי להביא מסר שהוא על הרוב שחוק. ניקח לדוגמה את "מחכים לגודו" של בקט – מי לא מבין אחרי חמש דקות של צפייה במחזה הזה "למה התכוון המשורר", אבל העלילה נמשכת ונמשכת בשינויים קטנים, והקורא חייב לפרש כל תג ותג, כאילו כבשונו של עולם מצוי שם.
ובכן, אני מתייג גם את "תוף הפח" (זמורה-ביתן-מודן, 1975, 527 עמ') בקטגוריה הזאת של האבסורד – שום דבר בספר הזה אינו מסתדר עם המציאות ועם ההיגיון. הגיבור הראשי הוא אוסקר, שבגיל שלוש קיבל תוף פח, ועל תופי פח הוא מתופף כמעט כל חייו. אימו, אגנס, קאשובית (הקאשובים הם עדה פולנית בפומרניה שסביבות דנציג), נישאת למאצאראט הגרמני, אבל ייתכן שאוסקר, בנה, הוא בעצם בנו של המאהב שלה יאן ברונסקי.
האם לוקחת את הפעוט אוסקר לפגישות הקבועות שלה עם המאהב מדי יום חמישי, והוא שוהה בזמן הזה אצל יהודי בעל חנות צעצועים בשם מרכוס זיגיזמונד. אוסקר מפגר בדיבור, אבל קורא כפעוט (!) את גיתה. הוא מפיל את עצמו במדרגות המובילות למרתף מתוך כוונה להישאר גמד. מי שרוצה לקחת ממנו את התוף, הוא צורח עליו, והצריחה הזאת מנפצת זכוכיות (חלונות ראווה, ויטראז'ים בכנסייה).
אימו של אוסקר נתקפת בבולמוס של אכילת דגים, עד שהיא מתנפחת, ומתה.
מאצאראת נעשה נאצי, ואילו המאהב יאן מגן על פולין, ונהרג.
מאצאראט שוכב עם מאריה, צעירה בת 17, ובזמן המשגל אוסקר עולה על גבו של אביו, ומחליט כי משום כך הבן שנולד, שמו קורט, הוא בעצם בנו, לכן הוא קונה לו תוף בהגיעו לגיל שלוש.
אוסקר מצטרף לתיאטרון גמדים כדי לשעשע גרמנים בפאריס הכבושה. הוא גורם לכך שפסל ישו בכנסייה יתופף בתוף שלו וידבר. הוא שובר את זגוגיות הכנסייה, וזה עבורו עדות לכך שהוא קיים (!).
הוא נעשה ראש כנופיה, ומכנה את עצמו ישו, והכנופיה שלו שמה במקום פסל ישו – את אוסקר (עמ' 325, 338-335). אוסקר גם שונא את ישו, וגם מחשיב את עצמו לישו.
במוזיאון יש פסל "החתולה הירוקה" שכל גבר המביט בה מתאבד.
הרוסים פולשים לדנציג, ומאצאראט מבקש לבלוע את סמל המפלגה הנאצית, ונחנק למוות. אוסקר זורק את התוף הבלתי נפרד אל קבר מאצאראט.
הוא החליט על עצמו כפעוט שלא יגדל, והוא גם מחליט בגיל 28 לגבוה ב-27 סנטימטרים (עמ' 360 ואילך).
צייר בשם רסקולניקוב (!) מצייר את אוסקר בעירום, ואחר כך בסצינה שבה הוא התינוק ישו בחיק מאריה.
אוסקר מצטרף לתזמורת ג'אז, ומתוודה על אהבתו לאישה בשם דורותיה, שהיא למעשה השטן (עמ' 361). תזמורת הג'אז מנגנת ב"מרתף הבצל", מקום אליו באים לבכות מהבצל החתוך. המשתתפים במקום עורכים אורגיה, ואחר-כך נהפכים לתינוקות.
להקת אנקורים מתנפלת על מכונית וגורמת לתאונה (עמ' 481).
הסופר לא טורח להסביר איך אוסקר נעשה עשיר, שמעניק למאריה חנות במתנה משום שנטשה את המאהב שלה.
אוסקר מואשם שקיבל מכלב אצבע קטועה ועליה טבעת, שנשמרה בצנצנת שימורים. האצבע אמורה להיות של דורותיה, שנרצחה על ידי אחות קולגה בבית חולים, היות ששתיהן היו מאוהבות בד"ר וינר (עמ' 510, 518).
הוא בורח מערבה, ומכריז על עצמו שהוא ישו (עמ' 526).
בין שאר המוזרויות – הווידוי של אוסקר בבית החולים לחולי נפש אמור להיות בגוף ראשון, אבל הכתוב עובר לגוף שלישי, ובחזרה, בלי שום עוגן הגיוני.
יסלח לי הקורא על הסיכום המייגע של מרבית המוזרויות שמצאתי, אבל באמת אין דרך אחרת כדי להוכיח כי לא יכול להיות בספר גדול זה (527 עמודים!) מסר פציפיסטי כפי שמבקריו רוצים שנאמין – אדרבה, המלחמה מתוארת כאן כמעין אנקדוטה. שורפים את חנותו של מרכוס היהודי, כי כך נהוג במלחמות! באמת?! נהוג במלחמות להקים אינספור מחנות השמדה ליהודים במיתות מזוויעות?! אנקדוטה אחרת בספר מתארת כיצד הנאצים ירו בחבורת נזירות בצרפת, אבל הם ביקשו מהן קודם בנימוס סליחה! זה פחות או יותר מה שליקט גינטר גראס ממוראות המלחמה, שפציפיסט אמיתי היה אמור להוקיע.
המבקרים מצאו בתוף המתחדש של אוסקר סמל לאטימות החברה, ובצריחות שלו המנפצות זכוכיות – האמצעי היחיד לנהל דיאלוג בחברה האטומה. ובאוסקר הגמד, הצומח במספר מועט של סנטימטרים – סמל לאירופה בשקיעתה. באמת צריך טונות של דמיון כדי להאמין לניתוחים המלומדים האלה.
וזאת לדעת: במלחמת העולם השנייה גינטר גראס התגייס בגיל 17, לא לוורמאכט, אלא לוואפן אס אס, היחידה הידועה לשמצה תחת פיקוד היינריך הימלר. הוא נפצע בקרבות, ולמזלו נשבה על ידי האמריקאים, שאילו נפל בידי הרוסים היה נמק בקור וברעב.
את הכתם הזה בעברו הוא לא חשף עד שנת 2006 (כשהיה בן 79) בראיון ל"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג".
כ"פציפיסט" הוא ביקר בישראל שלוש פעמים (1967, 1971, 1973), אבל ב-2012 הוא מפרסם שיר בשם "מה שחייב להיאמר", ממנו משתמע שישראל בנתה יכולת אטומית כדי להשמיד את העם האיראני, ישראל מסכנת את שלום העולם, ואסור לגרמניה לצייד את ישראל בצוללות המסוגלות להתחמש בפצצות אטום.
כמו כל אנטישמי קלאסי, גם גינטר גראס הופך את היוצרות – במשך דורות הקיזו הגויים את דמם של היהודים באינספור פוגרומים, אבל המציאו אגדה מהופכת, כאילו היהודים מקיזים דם של נערים נוצרים כדי לאפות מצות.
דוגמה אחרת. ההלכה אוסרת על התקוממות נגד דיכוי הגויים – אסור ליהודים "לעלות בחומה", וכך נהגו היהודים לאורך מאות שנים. אבל האנטישמים המציאו אגדה שכביכול "זקני ציון" התכנסו בסוד כשמטרתם השתלטות על כל העולם.
גם גינטר גראס פועל באותה המתכונת – מי שמאיים להשמיד את ישראל הם האיראנים, המבקשים לייצר נשק אטומי למטרה זאת, מטרה המושמעת באינספור הפגנות המוניות בכיכרות איראן נגד "השטן הגדול", אמריקה, ונגד "השטן הקטן" – ישראל. והרי האטום במדינת ישראל הוא מעין ביטוח כנגד שונאינו הקרובים והרחוקים, המצהירים השכם והערב שאין לנו זכות קיום.
כבר ציינתי בפתיח שאינני מחסידי זרם האבסורד, אבל אני בהחלט מבין את המסר של יונסקו ב"קרנפים", של בקט ב"מחכים לגודו", ושל קפקא ב"המשפט" – אין לי מושג מה המסר של גינטר גראס ב"תוף הפח". מפרשיו המציאו מסר, וגם שיבחו את היצירה הזאת שזיכתה את מחברה בפרס נובל.
צפו במקדימון הסרט "תוף הפח":
תודה למשה גרנות. אפשר לא לאהוב את ״תוף הפח״ המפורסם ולא להבין מה הביג-דיל, ובפרט אפשר לא לאהוב את גינטר גראס, זוכה הנובל לספרות. יותר מכך התרשמותי היתה שמספיק להציץ בספרים שלו (לא סבלתי אותם ולכן לא ממש קראתי) כדי לגלות את החלק האפל והפרוורטי בנשמה הגרמנית. זאת אמנם הכללה, אבל הם שהכתירו אותו לסופר נערץ שמבטא את ״הרוח הגרמנית״, או משהו כזה. מענין לציין שאצל בכירי הנאצים היו נפוצות כל מיני פרוורסיות ואמונות מיסטיות ביזאריות. כנראה שגזענות, ממש תורת גזע, ואכזריות קיצונית, לא אנושית, בכל זאת לא כל כך ״הולכות״ עם שכל ישר ו״נקי״. אם הפרשנות הזאת נכונה מענין גם מה זה אומר על הגזענים שלנו, ואני נזכר בחברת כנסת ״נכבדה״ מהימין האולטרא-קיצוני ובטענות שהתפרסמו כלפיה.