סיפור מוקדם משנת 1921 של הסופר הידוע ה.ג. וולס שמציג את המין האנושי הניאנדרטאלי באור מאוד לא סימפטי ובהחלט לא מדוייק לפי הידע שלנו כיום. אבל הייתה לו השפעה גדולה על קוראיו.
המערכת
לפניכם סיפור ידוע מאוד ומשפיע מאוד של סופר המדע הבדיוני המפורסם הרברט ג'ורג' וולס על האדם הקדמון ועל הניאנדרטאלים.
וולס מפורסם כאחד מאבות ספרות המדע הבדיוני, ומחבר ספרים קלאסיים כמו "מכונת הזמן", מלחמת העולמות", "האי של דוקטור מורו", "הרואה ואינו נראה", "האנשים הראשונים על הירח","מזון האלים", ואחרים.
כאשר כתב וולס את הסיפור הוא היה בשיא הצלחתו והשפעתו. הוא זה עתה פירסם ב-1920 ספר היסטוריה מפורסם ומשפיע שהפך לרב מכר ופורסם תחילה בחלקים כחוברות צבעוניות עבור הציבור הרחב והלא כל כך משכיל. החוברות האלו נמכרו במליוני עותקים.
הספר תורגם לימים בכמה כרכים גם לעברית תחת השם "דברי ימי עולם".
ואף פורסם שוב בכרך תקציר אחד "תולדות העולם", שגם הוא תורגם לעברית.
כעבור כמה שנים פירסם וולס עוד ספר ענק מסוג זה, שוב בכמה כרכים שאותו כתב עם המדען-סופר ג'וליאן הקסלי אחיו של הסופר אלדוס הכסלי, בשם "מדעי החיים" שגם הוא היה רב מכר ענק ותורגם לעברית.
שם עסק וולס רבות באדם הקדמון ובניאנדרטאלים, שאותם הציג, כפי שהיה מקובל אז במחקר, כגזע פרימיטיבי תת אנושי.
את התפיסה הזאת עוד הקצין בסיפור שלפניכם, שבו הניאנדרטאלים מוצגים כיצורים מפלצתיים, קניבאלים רוצחי ילדים.
לסיפור זה הייתה השפעה גדולה על סופרים אחרים, למשל על סופר ההרפתקאות הצעיר רוברט הווארד, שנודע לימים כיוצרו של קונאן הברבארי, שהסיפור הראשון שפירסם, Spear and Fang ("חנית וניב", כשם סיפור ישן וידוע של ג'ק לונדון מ-1909 על נושא דומה) ב-1925, היה חיקוי של סיפור זה שאותו קרא בגירסה האמריקנית שלו.
חתן פרס נובל ויליאם גולדינג כתב בהשראתו ספר בשם "היורשים" (1955), שבו תיאר את הניאנדרטאלים האחרונים במאבקם כנגד ההומו סאפיאנס העולים עליהם מכל בחינה.
אלא שהיום החוקרים לא חושבים שכך היו הניאנדרטאלים. הם היו הרבה יותר מתוחכמים ואנושיים ממה שמתואר בסיפור הזה, והולך ומתברר שיחסיהם עם הגרסה שלנו של האנושות היו טובים הרבה יותר ממה שמתואר בסיפור זה. למעשה כיום נראה שהניאנדרטאלים התמזגו עם ההומו סאפיאנס וכולנו נושאים גנים ניאנדרטאליים.
אבל עדיין יש בו עניין כדי לראות מה חשבו בדורות הקודמים על האדם הקדמון, ניאנדרטלים וגם הומו-ספיינס-ספיינס.
הסיפור פורסם תחילה בארה"ב (שם שילמו יותר) בשם:
The Grisly Folk and Their War With Men, Saturday Evening Post, March 12, 1921
וחודש לאחר מכן הסיפור פורסם גם באנגליה, בעיתון The Storyteller, April 1921
השבט המפלצתי.
"השבט המפלצתי "
האם העצמות הללו יכולות לחיות? אם יש משהו מת יותר, אילם יותר, וחסר הבעה יותר לעין הבלתי מיומנת מהשברים האוכרתיים של העצם ומהגושים השבורים של צור שמרכיבים את העקבות הראשונות של משהו אנושי בעולם? אנו רואים אותם במקררי המוזיאון, ממוינים בהתאם לעקרונות שאיננו מבינים, מתויגים בשמות מוזרים. "צליאן", "מוסטריאן", "סולוטריאן", וכדומה, רובם נקראים לפי המקומות צ'לס, לה מוסטייה, סולוטר, וכדומה, שבהם נמצאו הדגימות הראשונות. רובנו מביטים בהם דרך הזכוכית, תוהים במקצת לרגע על העבר חצי־ברברי, חצי־חייתי של גזענו, וממשיכים הלאה. "האדם הפרימיטיבי", אנו אומרים, "כלי צור. הממותה רדפה אחריו". מעטים מאיתנו מבינים עד כמה חקירה מדוקדקת וסבלנית של המדען הפיקה עדויות מהעדים המרותקים והעקשניים הללו בשנים האחרונות.
אחת התוצאות המדהימות של עבודת המחקר הזו היא ההבנה ההדרגתית שכמויות גדולות של כלי צור, אלו וכמה מהשברים הקדומים של העצמות שהיו מיוחסים לאנושות, הם שרידים של יצורים, דמויי אדם במובנים רבים, אך אינם, במובן הצר, שייכים למין האנושי. המדענים מכנים גזעים שאבדו בשם "אדם" (Homo), כפי שהם קוראים לאריות ונמרים "חתול" (Felis), אך קיימות סיבות מוצקות להאמין כי האנשים הקדומים הללו לא היו מדמנו, לא היו אבותינו, אלא חיה מוזרה ונעלמת, כמונו, קרובה לנו אך שונה, כפי שהממותה הייתה דומה, אך שונה, מהפיל. כלי צור ועצם נמצאים בשכבות קדומות מאוד, חלקם במוזיאונים שלנו עשויים להיות בני מיליון שנה או יותר. אך העקבות של יצורים אנושיים אמיתיים, מבחינה מנטלית ואנטומית כמו שלנו, אינם חוזרים הרבה מעבר ל־20–30 אלף שנה. אז הופיעו האנשים האמיתיים באירופה, ואיננו יודעים מהיכן הגיעו. היצורים האחרים, המשתמשים בכלים ומבעירים אש, הדברים שדמו לאנשים אך לא היו אנשים, נעלמו לפני הופעת האנשים האמיתיים.
הסמכויות המדעיות כבר מזהות ארבעה מינים של "אנשים-כוזבים" אלה, וסביר כי עם הזמן נגלה עוד מינים. גזע מוזר אחד ייצר את הכלים שנקראו צליאניים. אלו בעיקר להבות אבן בצורת סוליה שנמצאו בשכבות מ-300,000–400,000 שנה. ניתן לראות את הכלים הצליאניים בכל מוזיאון גדול. אלו כלים עצומים, ארבע או חמש פעמים גדולים יותר מכל כלי אדם אמיתי מוכר, והם אינם טבעיים. אין ספק כי יצור עם מוח אינטליגנטי יצר אותם. ידיים גדולות ומגושמות היו הכרחיות כדי לאחוז ולהשתמש בגושי הסלע הללו. אך עד כה נמצא רק שבר קטן של שלד מאותה תקופה, לסת תחתונה מסיבית ללא סנטר, עם שיניים קצת שונות מאלה של האדם כיום. אנו יכולים רק לשער איזו צורה מוזרה של אדם אכלה עם לסת זו, והיכתה את אויביה בלהבי צור גדולים אך לא בלתי שימושיים. ייתכן שהוא היה יצור עצום, כנראה גדול יותר בגוף מאדם. ייתכן שהוא היה מסוגל לתפוס דובים מהצוואר ולחסום את נמר השן-חרב. איננו יודעים. יש לנו רק את להבות האבן הגדולות ואת השבר של הלסת המסיבית – ואת החירות לתהות.
התעלומה המרתקת ביותר מכל התעלומות של עידן הקרח והקושי, לפני הגעת האנשים האמיתיים, היא התעלומה של בני המוסטריאן, כי הם אולי חיו בעולם כשבני האדם האמיתיים החלו לשוטט באירופה. הם חיו מאוחר יותר מהענקים הצליאניים האלמוניים. הם חיו לפני 30–40 אלף שנה – "אתמול" לעומת תקופת הצליאן. המוסטריאנים נקראים גם ניאנדרטלים. עד לא מזמן נחשבו לאנשים אמיתיים כמונו. אך כעת אנו מתחילים להבין שהם היו שונים, כה שונים שלא ייתכן שהם קרובים לנו. הם צעדו או חמקו בהליכה מוזרה, לא יכלו להפנות את ראשם אל השמים, ושיניהם היו שונות מאוד משל האדם האמיתי. פרט מוזר בהם הוא שבכמה נקודות הם היו פחות כמו קופים מאיתנו. שן כלב, השלישית מהאמצע, שהיא גדולה בגורילה, ואצל האדם חדה ונבדלת משאר השיניים, אינה נבדלת כלל אצל הניאנדרטלים. הייתה לו שורה אחידה של שיניים, ושיני הלחיים שלו גם היו שונות משלנו, ופחות כמו של קופים מאשר שלנו. היה לו יותר פנים ופחות מצח מאדם אמיתי, אך לא משום שהמוח שלו קטן יותר; מוחו היה בגודל של אדם מודרני אך שונה, גדול מאחור וקטן מלפנים, כך שכנראה חשב והתנהג אחרת מאיתנו. ייתכן שהיה לו זיכרון טוב יותר וכוח הסקה פחות מהאנשים האמיתיים, או אולי היה לו יותר אנרגיה עצבית ופחות אינטיליגנציה. לא היה לו סנטר, ואופן הצירוף של עצמות הלסת שלו מלמטה למעלה גורם לכך שספק אם יכול היה להשתמש בקולו בשיחה כמונו. כנראה שלא דיבר כלל. וגם לא יכל להחזיק סיכה בין אצבע לאגודל. ככל שלומדים עליו יותר, כך הוא הופך לזר לנו, ופחות דומה לאדם פרימיטיבי אוסטרלואידי שהיה נחשב פעם.
וכאשר אנו מבינים שאין קשר קרוב בין היצור דמוי האדם המכוער, החזק, והמגושם, הזה לבין המין האנושי, כך פחות סביר שהיה לו עור חשוף ושיער כמונו, ויותר סביר שהיה שונה, אולי קוצני, או פרוותי בצורה לא-אנושית, כמו הפיל הפרוותי או הקרנף הצמרי שהיו בני זמנו. כמוהם, הוא חי בארץ קודרת על שפת שלגים וקרחונים שכבר אז החלו לסגת צפונה. פרוותי, מפלצתי, עם פנים גדולות כמו מסכה, קשתות מצח גדולות, וללא מצח, אוחז בצור ענק ורץ כמו בבון עם ראש קדימה, ולא כמו אדם עם ראש מורם, הוא חייב היה להיות יצור מפחיד לאבותינו.
כמעט בוודאות הם נפגשו, האנשים ה"מפלצתיים" והאנשים האמיתיים. האדם האמיתי חייב היה להיכנס לאזור המחיה של הניאנדרטלים, ושניהם היו חייבים להיפגש ולהילחם. אולי יום אחד נגלה עדויות למלחמה זו.
מערב יבשת אירופה, שהיא החלק היחיד בעולם שחקרו בו באופן יסודי את שרידי האדם הקדום, התחמם בהדרגה. הקרחונים שכיסו פעם חצי מהיבשת נסוגו, ומרבדי מרעה וחורשות אורנים ודולביים התפשטו לאט על הארץ שהיתה קפואה. דרום אירופה אז היה כמו לברדור הצפונית היום. כמה חיות עמידות שרדו בין השלגים, כמו הדובים שחיו עם תרדמת חורף. עם דשא האביב והעלים הגיעו עדרים גדולים של איילים, סוסים פראיים, ממותות, פילים, וקרנפים, נודדים צפונה מהמורדות של העמק הגדול והחמים שהיום מלא במים – הים התיכון. באותם ימים, לפני שהמים האוקייניים חדרו לים התיכון, ציפורים רבות, כולל סנוניות, רכשו את ההרגל להגיע צפונה – הרגל שכיום דוחף אותן לעבור את הימים המסוכנים שמכסים את סודות העמקים העתיקים. האנשים המפלצתיים שמחו בחזרת החיים, יצאו מהמאגרים שבהם הסתתרו בחורף, ולכדו את חלקם מהחיות.
אנשים מפלצתיים אלו היו ככל הנראה כמעט יצורים בודדים. מזון חורפי היה דל מדי עבור קהילות. זכר אולי היה חי עם נקבה או שתיים; ייתכן שנפרדו בחורף והתקבצו בקיץ; כשהבנים גדלו מספיק להפריע, האדם המפלצתי הרג אותם או גירש אותם. אם הרגם, ייתכן שאכלם. אם ניצלו, ייתכן שחזרו להרגו. ייתכן שהמפלצתיים זכרו לאורך זמן, אך בצורה לא רציונלית, והיו בעלי מטרות ברורות מאוד.
האנשים האמיתיים הגיעו לאירופה, לא ידוע מאיפה, מדרום. כשהופיעו, ידיהם היו חכמות כמו שלנו; הם יכלו לצייר ציורים שאנו עדיין מעריצים, יכלו לצבוע ולפסל; הכלים שלהם היו קטנים יותר מהכלים המוסטריאניים, הרבה יותר קטנים מהצליאניים, אך טובים ומגוונים יותר. הם לא לבשו בגדים ראויים לציון, אך ציירו על עצמם ודיברו כנראה. הם הגיעו בקבוצות קטנות. הם היו יותר חברתיים מהניאנדרטלים; היו להם חוקים, מעצורים עצמיים; מוחם עבר דרך ארוכה של הסתגלות ודיכוי עצמי שהוביל למוח האנושי המורכב של ימינו, עם רצונות חבויים, בלבולים, צחוק, פנטזיות, וחלומות. הם כבר חיו יחד, הסדר נשמר על ידי מגבלות טאבואיות מוזרות.
הם עדיין ברברים, נוטים לאלימות, נענים לתשוקותיהם; אך במידה הטובה ביותר של יכולתם החלשה הם צייתו לחוקים ומסורות עתיקות, ופחדו מעונש על מעשים רעים. אנו יכולים להבין משהו ממה שהיה במוחותיהם, אנחנו שמזכירים את הפחדים, הרצונות, הדמיונות, והאמונות של ילדותנו. המאבקים המוסריים שלהם היו שלנו – בצורות גסות יותר. הם היו מאותו סוג שלנו. אך את ה"מפלצתיים" איננו יכולים להבין. איננו יכולים לדמיין במוחותינו את הרעיונות המוזרים שחלפו אחד אחרי השני במוחותיהם המוזרים. עדיף לנסות לחלום ולהרגיש כמו גורילה.
אנו יכולים להבין כיצד האנשים האמיתיים נדדו צפונה מהאדמות האבודות של עמק הים התיכון אל העמקים הגבוהים של ספרד ודרום ומרכז צרפת, כך גם לאנגליה – שכן לא היתה תעלה בין אנגליה לצרפת – ומזרחה לריינלנד, ולמדבר הגדול כיום של ים הצפוני והערבה הגרמנית. הם נטו צפונה משום שהמינים שלהם התרבו והמזון פחת. הם סבלו מעימותים ומלחמות. לא היו להם בתים קבועים; היו רגילים לנוע עם העונות, מדי פעם קבוצה נדחפה מעט צפונה בעקבות רעב ופחד.
אפשר לדמיין קבוצת ציידים זו, אבותינו, מגיעה מעל גבעה מדושאת אל ארצות הצפון. היה זמן מאוחר באביב או קיץ מוקדם, והם כנראה עקבו אחרי עדרי חיות, איילים או סוסים.
באמצעים שונים שוחזרו אצלנו פרטים על הופעתם והרגליהם של אבות הקדומים של המין האנושי.
הקבוצה לא הייתה גדולה, שכן אם כן לא היה סיבה שהם ינדדו צפונה. שניים או שלושה גברים מבוגרים סביב גיל 30, שמונה עד עשר נשים וילדות, כמה ילדים קטנים, כמה נערים בגיל 14–20, יכלו להרכיב את כל הקהילה. הם היו עם חום-עיניים ובעל שיער כהה גלילי; יופיו של האירופאי ושיערו הכחול-שחור הישר של הסיני עוד לא התפתחו. הגברים המבוגרים הובילו את הקבוצה, הנשים והילדים שמרו מרחק מהנערים והגברים, מופרדים על ידי טאבואים מסובכים ומדויקים. המנהיגים עקבו אחרי העדר.
הסוסים היו מעט לפניהם – כך קראו העוקבים את הסימנים – הם רבים ולא נבהלו. הם רועים ונעים לאט. לא היו עקבות של כלבים פראיים או חיות אחרות להבהילם. כמה פילים גם נדדו צפונה, ופעמיים חצה שבט האדם את עקבות הקרנף הצמרי הנודד מערבה.
השבט נסע קל. רובם היו עירומים, אך כולם צבועים בחומרים לבנים, שחורים, אדומים, וצהובים. קשה לדעת האם היו קעקועים. סביר שלא. תינוקות וילדים נישאו על גב הנשים בכריות או שקי עור, ואולי חלקם לבש גלימות ורצועות עור, עם כיסים וחגורות. לגברים היו חניתות עם ראשי אבן, והם נשאו אבנים מחודדות בידיהם.
לא היה זקן אחד ששלט על הקבוצה. שבועות לפני כן, הזקן נדרס למוות על ידי שור גדול בביצה רחוקה, ואז שתי נשים נחטפו על ידי גברים צעירים משבט אחר גדול יותר. בשל ההפסדים הללו, השארית יצאה לחפש מקומות ציד חדשים.
הנוף שלפני עיניהם היה מדברי, עז ומוזנח, גרסה של אירופה המערבית של ימינו. סביבם מרבדי דשא, ציפור קראה קריאה מלנכולית. לפניהם עמק גדול, גבעות סגולות, יערות אורן, ושיחים שחורים. בתחתית העמקים זרמו ביצות חומות ובריכות מים עשירות בצמחייה. בעמקים הסתתרו חיות רבות. בערוצי הנחלים היו מצוקים ומערות. במרחק, על מדרונות הצפון, רכבו סוסים פראיים רועים.
בהוראת המנהיגים נעצרו הגברים, ואישה שדיברה בלחש לבת קטנה השתתקה. האחים הסתכלו בעיון על הנוף הרחב.
"אך!", אמר אחד והצביע.
"אך!", קרא אחיו.
עיני כל השבט נדדו לאצבע המצביעה.
הקבוצה הפכה למבט קפדני אחד.נשימת כולם נעצרה, ההשתאות הפכה אותם לפסלים מתוחים.
רחוק למטה במדרון, דמות אפורה, גיבנת, גדולה אך נמוכה מהאדם, עמדה קפואה מהשתאות שווה. הוא הזדקר מאחורי גבעה כדי להציץ על הסוסים, ואז הבחין בשבט. ראשו בלט כמו בבון. בידו נשא אבן גדולה.
לרגע, המבט החייתי החזיק את המגלים והמגלה דוממים. אז נשים וילדים התחילו לזוז כדי לראות את היצור המוזר טוב יותר. "אדם!", קראה זקנה בת ארבעים. האדם המפלצתי הסתובב, רץ מגושם לעבר שיחי הדולב והקוץ, עצר רגע להביט בחדשים, נופף ביד באופן מוזר, ואז נעלם במסתור.
צילו של השיח בלע אותו, הסתיר אותו, והגביר את מימדיו. המין שלו נדמה כאילו היה כעץ, והעץ בחן אותם.
עדיין מוקדם בבוקר, והמנהיגים קיוו להגיע לסוסים הפראיים ולצוד אחד מהם, ואז הם היו עורכים סעודה, מוצאים מים ומקום יבש ללינת לילה. אך הדמות האפורה גרמה לבוקר שנעשה פתאום נורא ומבלבל.
המשלחת כולה עמדה ובהתה, ואז המנהיגים החליפו כמה מילים. וואו הצביע, קליק הנהן. הם ימשיכו, אך ימנעו מללכת על המדרונות אל השיחים וישמרו על הקו של הרכס.
"קדימה", אמר וואו, והקבוצה החלה לזוז שוב. אך כעת הם צעדו בדממה. כשהחל ילד קטן לשאול שאלה, אמו השתיקה אותו באיומים. כולם הביטו לשיחים למטה.
לאחר זמן, ילדה קראה והצביעה. כולם עצרו. שוב הופיע היצור המפלצתי, רץ כמעט על ארבע, בקפיצות מגושמות. הוא גיבן, גדול, אפור, פרוותי, דמוי זאב. לעתים זרועותיו כמעט נגעו בקרקע. קרוב יותר מבעבר. נעלם שוב בשיחים. נראה שהוא נופל בין שיחי הברקן האדום.
רגע קצר עמדו החיה והחוקרים – המגלים והנגלים – קפואים במקומם. ואז החלו כמה מן הנשים והילדים לזוז, להתקדם ולנסות לראות טוב יותר את היצור המוזר.
"אדם!" אמרה זקנה כבת ארבעים. "אדם!"
בתנועת הנשים פנה איש־האימה, רץ בכבדות כמה עשרות צעדים אל עבר סבך של לבנים וקוצים מלבלבים. ואז עצר שוב לרגע, הביט בחדשים, הניף זרועו בתנועה מוזרה – ונעלם לתוך המסתור.
צללי הסבך בלעו אותו, ובכך כאילו העצימו אותו לממדים ענקיים. הם התאחדו עמו, ועקבו אחר בני האדם במבטו. גזעי העצים נדמו לגפיים ארוכות וכסופות, וגזע עץ שנפל נראה כמתכופף ומביט בהם.
עוד היה זה בוקר מוקדם, ומנהיגי השבט קיוו לעלות על עדר סוסי־פרא בהמשך היום, אולי לנתק אחד מהם, לדחוק אותו אל בין השיחים והמקומות הביצתיים, לפצוע אותו, לעקוב אחריו ולהורגו. אז היו עורכים סעודה, ובמורד העמק מצאו מים, שרכים יבשים למצעים ועצי הסקה למדורה עד הלילה. הבוקר נראה להם נעים ומלא תקווה – עד לרגע זה. עכשיו הוטלו למבוכה. הדמות האפורה הייתה כאילו שחר השמש הפך לפתע לעווית מחרידה ובלתי מובנת.
כל המשלחת עמדה והתבוננה זמן־מה, ואז החליפו שני המנהיגים מילים קצרות. וואו, הבכור, הצביע. קליק, אחיו, הנהן בראשו. הם ימשיכו – אך לא יירדו במדרון לעבר הסבכים, אלא יעקפו לאורך הרכס.
"בואו," אמר וואו, והקבוצה הקטנה החלה לנוע שוב.
אבל הפעם צעדה בדממה. כעבור זמן קצר, כשילד קטן החל לשאול שאלה, אמו השתיקה אותו באיום. כולם המשיכו להביט שוב ושוב לעבר הסבכים שלמטה.
לפתע ילדה צעקה בחדות והצביעה. כולם קפצו בבהלה ועצרו במקום.
היצור המחריד היה שם שוב. הוא רץ במרחב פתוח, כמעט על ארבע, בקפיצות מגושמות. גיבנתו בלטה, והוא היה גדול, נמוך, אפור ושעיר – מפלצת זאבית. לעיתים נגעו כמעט זרועותיו הארוכות בקרקע. הפעם היה קרוב יותר מקודם. הוא נעלם שוב בין השיחים, כאילו השליך עצמו לתוך ערימת שרכים אדומים־מתים.
וואו וקליק נועצו ביניהם.
וואו וקליק התייעצו.
מרחק מיל היה ראש העמק, מקום תחילת השיחים. מעבר לו התפרשו גבעות חשופות. הסוסים רועים לכיוון השמש, והקרנפים הצמריים נראו על רכס.
אם השבט יחלוף על הדשא, היצור יצטרך להישאר מאחור או להיחשף. אם ייחשף, צעירי השבט יידעו להתמודד איתו.
כך חצו את הדשא. הקבוצה הקטנה סגרה על ראש העמק, שם הגברים נשארו על הרכס והנשים והילדים המשיכו קדימה.
הצופים נשארו דוממים.
אהה," אמרו אנשי השבט. "יאהה! בּזזז. יאהה! יאה!"
הם שכחו כליל כמה פחדו קודם לכן.
וכשחשב וואו (Waugh) שהנשים והילדים התרחקו כבר די הצורך, נתן את האות לגברים ללכת בעקבותיהם.
בדרך זו, בערך, זכו אבותינו לראשונה לראות את אנשי הקדם־אדם של מדבריות מערב אירופה.
שני הגזעים הללו עתידים היו בקרוב להתקרב הרבה יותר.
החדשים דחקו דרכם אל תוך ארצותיהם של "שבט האימה". במהרה נראו שוב דמויות חצי־אנושיות מתחבאות, צורות אפורות רצות באפלולית הדמדומים. בבוקר מצא קליק (Click) עקבות ארוכות וצרות מסביב למחנה.
ואז, יום אחד, אחד הילדים שאכל ניצני קוצים ירקרקים – מה שילדי כפר אנגלים קוראים לו "לחם וגבינה" – התרחק יותר מדי. נשמעה צווחה, חבטה ורעש מהומה, ומשהו שעיר ואפור פרץ אל תוך הסבך כשהוא נושא את טרפו. וואו ושלושה מן הצעירים דלקו אחריו בלהט. הם רדפו אחר האויב אל ערוץ חשוך ומכוסה צמחייה עבותה. הפעם לא עמד מולם איש ניאנדרתלי בודד – מתוך השיחים זינק זכר גדול להגן על נסיגת בת זוגו, והשליך מוט עץ שפגע באחד הצעירים והפילו כמו קֵיגל, ומאז צלע כל ימיו. אבל וואו, בחנית שהטיל, פגע במפלצת האפורה בכתפה, והיא נעצרה ושאגה בזעם.
לא נשמע עוד כל קול מהילד החטוף.
הנקבה נראתה לרגע במעלה הערוץ – שואגת, מגואלת בדם ומחרידה – והגברים נעצרו, יראים מלהמשיך במרדף, אך גם לא מוכנים לחדול. אחד מהם כבר דדה לאחור, ידו על ברכו הפצועה.
כיצד הסתיים הקרב הראשון ההוא?
אולי הוא הסתיים לרעת בני גזענו. אולי הזכר הניאנדרתלי הגדול, רעמתו וזקנו מזדקרים באימה, ירד במורד הערוץ בשאגה רועמת, אוחז שתי אבנים כבדות, אחת בכל יד. איננו יודעים אם השליך אותן או הכה בהן. אולי אז נהרג וואו בעת שניסה לברוח. אולי אז נחל השבט הקטן אסון כבד. חסרים שניים מאנשיו, הוא נמלט כל עוד רוחו בו על פני הגבעות, דבוק יחד לשם ביטחון, ומותיר את הצעיר הפצוע מאחור לצלוע בעקבותיו בפחד נורא. נניח כי לבסוף הצליח לשוב אל השבט – לאחר שעות סיוטיות.
כעת, משהלך וואו לעולמו, נעשה קליק ל"זקן השבט". הוא הורה לבני השבט לחנות באותו לילה ולהדליק את מדורתם על הרמות הגבוהות, בין האחלים, הרחק מן הסבכים שבהם עלולים להתגנב אנשי האימה.
מה חשבו אנשי האימה על בני האדם – איננו יודעים. אך אנו יודעים מה חשבו בני האדם עליהם. הם שיערו כיצד יפעלו אויביהם ותחבלו תחבולות כיצד להערים עליהם. ייתכן שקליק הוא שעלה לראשונה ברעיון הערמומי לרדת על ערוץ המסתור של הניאנדרתלים מלמעלה – שהרי, כפי שאמרנו, הניאנדרתלי לא הביט לשמיים. אז יכלו להשליך עליו אבן ענק או לקלוע בו גזעי עץ בוערים ולהצית את השרכים היבשים.
נעים להאמין כי ניצחון היה לצד האדם. קליק, שנס בפחד מהמכתו הראשונה של הזכר האפור, ישב בלילה ליד האש ושב ושמע בדמיונו את זעקת הילדה האבודה, והזעם הציף אותו. בחלומו נלחם שוב במפלצת, והתעורר רועד מזעם.
משהו בערוץ שבו נהרג וואו הִפְתָּה אותו שוב ושוב. הוא נמשך לחזור לשם, לארוב לאנשי האימה בדרכם, ולעקוב אחריהם ממסתור. הוא הבחין כי הניאנדרתלים אינם מיטיבים לטפס כמותם, אינם שומעים במהירות, ואינם זריזים להתחמק. בהם היה צורך להילחם כשם שנלחמו בדובים: לרוץ ולפזר, ואז להכות מן העורף.
ואולם ספק אם הקבוצה הראשונה של בני האדם שהגיעה לארץ אנשי האימה הייתה חכמה די הצורך כדי לפתור את בעיות הלוחמה החדשה. ייתכן שפנו דרומה, חזרה לארצות המוכרות, ונטמעו בבני עמם או נכחדו. ייתכן שכולם נספו בארץ החדשה שאליה פלשו. אך ייתכן גם שנשארו והתרבו. ואם לא – באו אחרים במקומם והשיגו גורל טוב יותר.
כך או כך, החל עידן של אימה לילדי השבטים האנושיים. הם ידעו שעוקבים אחריהם. שהפסיעות שלהם נרדפות. אולי אגדות הענקים והעוגים האוכלי־אדם, השוכנות עד היום באגדות ילדות, יורדות מאותם ימים עתיקים של פחד. ולניאנדרתלים זה היה ראשיתו של מאבק נצחי שיכול להסתיים רק בהכחדתם.
הניאנדרתלים – אף כי היו נמוכים וגוצים יותר מבני האדם – היו כבדים וחזקים מהם, אך טיפשים ופזורים בזוגות ובבודדים. ואילו בני האדם היו מהירים, פקחים וחברתיים; נלחמו כקבוצה, הקיפו, הטרידו והמטירו על אויביהם מכל עבר. הם נלחמו באנשי האימה כפי שכלבים נלחמים בדוב. הם קראו זה לזה מה לעשות, ולניאנדרתל לא הייתה שפה להבין. הם נעו מהר מדי ונלחמו בערמה רבה מדי עבורו.
אין ספור קרבות ודוקרבים התחוללו באותה תקופה קודרת של ערבות קפואות, לפני שלושים או ארבעים אלף שנה. שני המינים לא יכלו לשאת זה את זה. שניהם חמדו את המערות ואת גדות הנהרות שבהם מצאו צור גדול. הם רבו על גופות ממותות שטבעו בביצות ועל איילי הצפון שניצודו בעונת הייחום. כשבני אדם גילו סימנים לאנשי האימה ליד מערותיהם, נאלצו לעקוב אחריהם ולהשמידם – למען ביטחונם ולמען ילדיהם. בעיני הניאנדרתלים, ילדי האדם היו שלל חביב ומעד טעים.
כמה זמן עוד שרדו אנשי האימה בארץ העצים הקודרת, בין הערבות לקרחונים, לאחר בוא בני האדם – איננו יודעים. אולי דורות רבים. אך ככל שמעטו נעשו מתוחכמים ומסוכנים יותר. בני האדם צדו אותם לפי עקבותיהם, עקבו אחר עשן מדורותיהם, דחקו בהם רעב.
גיבורים עלומים קמו אז, אנשים שניצבו פנים אל פנים מול החיה־האדם והפילו אותה. הם הכינו חניתות ארוכות, חיזקו את קצותיהן באש, עשו להם מגנים כנגד מכותיה הכבדות. הם קלעו אבנים בחבלים והשליכו אותן מקלעים.
ולא רק הגברים עמדו מול אנשי האימה – גם הנשים. הן הגנו על ילדיהן, עמדו לצד בעליהן, כנגד היצור המבעית הזה, הדומה לאדם אך שונה ממנו. לפי החוקרים, כבר אז צמחו המשפחות לשבטים גדולים יותר, והאישה, בתבונתה האוהבת, לימדה את בניה להישמר מקנאת "הזקן", לשכך את חמתו ולזכות בסיועו כנגד האויב המשותף. היא הייתה יוזמת החוקים הראשוניים, זו שהפרידה בין אחים מסוכסכים, זו שהביאה שלום בתוך המשפחה. החברות האנושיות הראשונות – מעשה ידיה היו.
בזכותה למדו הגברים את שיתוף הפעולה הראשוני של בנים ואחים. אנשי האימה מעולם לא למדו אפילו את יסודות השותפות, ואילו בני האדם כבר פיענחו את האל"ף־בי"ת של אחדות שעשויה ביום מן הימים לכלול את העולם כולו. לכן נלחמו בקבוצות – תריסרים ועשרות – ואילו אנשי האימה, כשהיו באחדים או בשלושה, הוכחדו בזה אחר זה עד שנעלמו לגמרי מן העולם.
דור אחר דור, עידן אחר עידן, נמשך המאבק ההוא על קיום, בין אותם בני־אדם שעדיין לא היו בני־אדם לגמרי ובין אבותינו שבאו מדרום למערב אירופה. אלפי קרבות, מרדפים, רציחות פתע ומנוסות נואשות התחוללו במערות ובסבכים של העולם הקר והסוער ההוא, בין עידן הקרח האחרון לבין זמננו החמים. עד שלבסוף ניצב הניאנדרתלי האחרון בפני חניתות רודפיו בזעם ובייאוש.
איזו התרגשות רטטה בלבבות במהלך אותה מלחמה ארוכה! אילו רגעי פחד וניצחון! מעשי גבורה נואשים ומעשי מסירות מופלאים! והזוכים במאבק ההוא הם אבותינו הישירים. דמם זורם בעורקינו. פחדיהם התקררו בנו, גבורתם לוהטת בנו. אבל הכול נשכח. למעט פחדים עמומים בחלומות, ולמעט הד של מסורת באגדות הילדים – נשכח הכול מזיכרון הגזע.
אך דבר אינו הולך לאיבוד לגמרי. לפני שבעים או שמונים שנה החלו חוקרים סקרנים לחשוד כי זיכרונות חבויים מסתתרים בכלי צור ובשברי עצמות קדומות. לאחרונה אף החלו אחרים למצוא רמזים לניסיון עתיק־יומין בחלומות ובפינות משונות של נפש האדם. מעט־מעט מתעוררות העצמות היבשות הללו לחיים.
השבת העבר הזה היא מן ההרפתקאות המופלאות ביותר של רוח האדם. כשהאנושות עוקבת אחרי חקירות המדענים בין שרידים עתיקים, הרי היא כמו דבר אינו הולך לאיבוד לגמרי. לפני שבעים או שמונים שנה החלו חוקרים סקרנים לחשוד כי זיכרונות חבויים מסתתרים בכלי צור ובשברי עצמות קדומות. לאחרונה אף החלו אחרים למצוא רמזים לניסיון עתיק־יומין בחלומות ובפינות משונות של נפש האדם. מעט־מעט מתעוררות העצמות היבשות הללו לחיים.
השבת העבר הזה היא מן ההרפתקאות המופלאות ביותר של רוח האדם. כשהאנושות עוקבת אחרי חקירות המדענים בין שרידים עתיקים, הרי היא כמי שהופך דפי יומן נשכח מימי נעוריו. נעוריו המתים חוזרים לחיות. ההתלהבות הישנה מתעוררת, שמחת העבר שבה אליו. אבל התשוקות הישנות אינן שורפות עוד, אלא רק מחממות, והפחדים והמצוקות – אין להם עוד כוח, כי חלפו לבלי שוב.
יום עשוי לבוא שבו הזיכרונות המשוחזרים הללו ייעשו חיים וּפעימים כאילו אנו עצמנו היינו שם. יום יבוא שבו יקומו החיות הגדולות של העבר לחיים בדמיוננו, ונשוב ללכת בנופים שנעלמו, נמתח שוב את הגפיים הצבועות שחשבנו לעפר, ונחוש שוב בשמש מלפני מיליון שנה.
האזינו להקראה של הסיפור:
קראו גם
אלי אשד על השינוי בתפיסת הניאנדרטלים (יפורסם לאחר המאמר הנוכחי, יש לחכות שהקישור יהיה פעיל)
