יואב סיון מתאר את אחד ממוזיאוני האמנות החשובים בעולם, מוזיאון אוסף פריק בניו יורק.
המערכת
באוסף פריק (Frick) שבניו יורק פוגשים את האיכות המדהימה מייד. מהכניסה הצנועה על רחוב 70 ליד השדרה החמישית במנהטן, עוד לפני שמפקידים את התיק במלתחה, מבט באלכסון חושף שבריר של ורמיר – ברגיל, שלוש תמונות של המאסטר ההולנדי תלויות במסדרון הסמוך, מתוך 34 עד 37 הציורים של ורמיר ברחבי העולם (מינוס "הקונצרט" שנגנב בבוסטון).
במרחק של רבע שעה ברגל במעלה השדרה החמישית, במוזיאון המטרופוליטן אפשר לראות חמישה ורמירים נוספים – שיא עולמי – תופסים קיר במעמקי הגלרייה המשופצת של האולד מאסטרס בקומה השנייה של המוזיאון האנציקלופדי העצום. למט יש יותר, ומהכל. אבל אף מוזיאון לא יכול להתחרות ביחס של כמות לאיכות של הפריק. רבים מהשמות הגדולים של תולדות האמנות מיוצגים כאן, וביצירות מהמעלה הראשונה – עד למודרניזם, ויסלר ורנואר פחות או יותר סוגרים את הרשימה.
בין הוורמירים של המט, יש מצטיינים ויש בינוניים, כל אחד מהשלושה של הפריק הוא הכי ורמיר שאפשר. במט יש 18 ציורים של רמברנדט, כולם ראויים, אך אולי שניים או שלושה יחשבו כפסגת יצירתו. לפריק יש שלושה רמברנדטים, ושלושתם נהדרים.
הפריק אינו נמנה על אתרי החובה של התייר הבתולי בניו יורק, אבל הוא מושלם לאלה שכבר איבדו את בתוליהם במט ובמומה, ומחפשים את רשימת האתרים למתקדמים. באפריל השנה המוזיאון נפתח מחדש לאחר שיפוץ שנמשך כחמש שנים בעלות של כרבע מיליארד דולר. סיבה טובה לביקור ראשון, או למבט חדש ורענן.
ראשיתו של הפריק באוסף פרטי בבית פרטי. לאחר שהנרי פריק, שנולד ב-1849, עשה את הונו העצום בתעשיית הפלדה בפנסילבניה הוא החליט לעבור לניו יורק – ובסטייל. הוא רכש מגרש יוקרתי שנמתח לאורך בלוק שלם על השדרה החמישית מול סנטרל פארק, ושכר משרד ארכיטקטים נחשב לתכנון בית מידות הולם למשפחה, לצוות השירות והתחזוקה, ולאוסף האמנות המתגבש (על המגרש עמדה ספריית לנוקס, הבניין נהרס, ואוסף הספרים הגיע לבסוף לספרייה הציבורית של ניו יורק).
בינתיים התגורר פריק בבית ששכר מהוונדרבליטים, משועי העיר, כשהוא שולף את פנקס הצ'קים כדי לשכנע אריסטוקרטים אירופאים מרוששים להיפרד מהתמונות שקישטו את קירות הטירה המשפחתית במשך דורות. פריק הספיק להתגורר במשכן ההדור במשך חמש שנים, עד מותו ב-1919. הארכיטקט הניאו-קלאסי הדגול ג'ון ראסל פופ (שתכנן את הגלריה הלאומית ואת אנדרטת ג'פרסון בוושינגטון הבירה) ניצח על הסבת הבית הפרטי למוזיאון – לזכותו, עם הגן המקורה עם המזרקה כמרכז הכובד של המתחם – וב-1935 התממשה צוואתו של פריק והאוסף נפתח לציבור.
הגלריות משמרות אלמנטים מהעיצוב המקורי הדרמטי של פיתוחי שיש וחיטובי עץ, ריהוט אירופאי מהודר וצ'צקס יקרי ערך.
Jim.henderson
כשליש מהאוסף הצטרף אחרי מותו של פריק, שהוריש למוסד גם הון לא מבוטל, והאוסף ממשיך לגדול. לפני שנתיים נתרם דיוקן מופלא של אישה (בערך 1575) של אמן הרנסנס האיטלקי המאוחר ג'ובאני באטיסטה מורוני.
רמברנדט או קולה? קומת הכניסה הייתה ועודנה עיקר החוויה. כאן היו הסלון, חדר העבודה, הספרייה, חדר האוכל. המזווה הפך לחדר של פרגונאר. על הקירות: אל גרקו; טיציאן; טינטורטו; גיינסבורו; קונסטבל. משני צידי האח מביטים תומאס מור וקרומוול, בפורטרטים שצייר הולביין (יונתן הירשפלד קרא להם ב"הארץ", "שני הדיוקנאות המושלמים ביותר בתולדות הציור המערבי").
השטיח שלפני התמונה הדרמטית "פרנציסקוס הקדוש במדבר" של בליני מתבלה במהירות, אומרים במוזיאון, עדות לכך שהתמונה היא חביבת הקהל. זאת תמונה יוצאת דופן מבחינת נושאה – פריק נמנע לרוב מרכישת תמונות שנושאן דתי ומעירום.
האם זה הופך את מוזיאון הולם לילדים? האירוניה היא שהמוזיאון אינו מתיר כניסת ילדים, באישור מיוחד של מדינת ניו יורק, בגלל אופן ההצגה האינטימי של חפצי ערך.
"הגלריה המערבית" רחבת המידות היא הבארוק של המוזיאון. כאן תלויות התמונות הכי גדולות והכי פומביות. ורונזה, ולסקז, גויה, פרנץ הלס, ואן דייק. שתי תמונות נוף של נמל עמוס מאת טרנר מביטות אחת בשניה במחצית הדרך. וכאן שלושת הרמברנדטים, ביניהם דיוקן עצמי של המאסטר בפסגת הצלחתו (1658, לפני שפשט את הרגל) ו"הפרש הפולני" שכבש את ליבו של פרנק אוהרה (1926- 1966), שבשיר אהבה רווי האזכורים האמנותיים ונטול הפיסוק, כתב ש" לשתות איתך קולה זה אפילו יותר כיף מאשר לנסוע לסאן סבסטיאן…תערוכת הפורטרטים נראית חסרת פנים, יש רק צבע ופתאום אתה תוהה למה מישהו בכלל טרח ואני מביט בך ואני מעדיף להביט בך על פני כל הפורטרטים שבעולם מלבד אולי לפעמים 'הפרש הפולני' והוא בכלל בפריק שתודה לאל עוד לא היית בו אז הפעם הראשונה תהיה כשנלך ביחד" (כאן בתרגומי, אך מצאתי שני תרגומים טובים של ליאורה הרציג, ושל דותן ברום).
האוסף הגדל הביא למצוקת מקום, והפתרון שנמצא כעת הוא פתיחה לקהל של קומת חדרי השינה, ששימשה כמשרדי המוזיאון, והכשרתה כשורת גלריות המציגות ברווחה כמה מהלהיטים הגדולים של האוסף, לרבות תמונות של ואן אייק, פיטר ברויגל האב, הנס ממלינג, ופיירו דלה פרנצ'סקה, ואפילו ציור משובח של אדוארד מאנה. וכאן גם יצירת המופת של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר, הקלאסיציסט הצרפתי הגדול, שמציג את הרוזנת לואיז דה אוסונוויל (1845), כאן בת 27, ולימים סופרת שכתבה רומנים היסטוריים בין השאר על לורד ביירון. לואיז נשענת על אדן האח ומאחוריה מראה, היד החשופה שעונה על היד השניה, האצבעות נשלחות לסנטר – קריאת תיגר? – אך הפנים מלאות רוך ועדינות. שארל בודלר שיבח את "החושניות" כשהתמונה הוצגה בפריז שנה לאחר מכן יחד עם שתי יצירות נוספות של אנגר.
במסגרת השיפוץ פתח הפריק אולם קונצרטים במרתף, מסעדה חדשה, ולראשונה, אולם מיוחד לתערוכות מתחלפות.
כמה מהרכישות היקרות והמתוקשרות ביותר של הנרי פריק מהוות אתר אידיאלי להכיר את סגנון הרוקוקו. הנה קיצור הדרך שלי כיצד להבחין בין הבארוק והרוקוקו, שני סגנונות שמתאפיינים בפאר, לעתים מוגזם ומצועצע. הבארוק נוטה לסימטריה וכבדות – הדרמה הרצינית של המרחב הציבורי; בעוד הרוקוקו מצטיין באסימטריה משועשעת – המלודרמה המחוייכת של המרחב הפרטי.
סדרות הציורים של בושה ("ארבע העונות" ו-"האמנויות והמדעים") ותלמידו פרגונאר ("סיפור אהבה") הן רוקוקו פר אקסלנס. בושה מביא לנו את גרסת המאה ה-18 לאימג' של תינוק-עם-סיגר – הוא ממחיז את תחומי האמנות והמדע בהומור באמצעות פעוטות העוסקים בדברים-של-גדולים: הילד עם החליל הוא המוזיקאי; ויש הילד הפסל; הצייר; המדען; האסטרונום; הילדון עם הרובה הוא כמובן הצייד.
האוסף מונה 1,800 פריטים אבל צריך לזכור שלכל כוס פורצלן, שעון, מדליה, וצלחת אמייל, יש מספר סידורי נפרד. הפריק נותר מוזיאון קטן, במובן שהמבקר יכול לבקר בכל החדרים, ולהעיף מבט, גם אם חטוף, בכל התמונות – במט, לאחר עשרות ביקורים אני עדיין מגלה חללים חדשים – אבל הפריק הוא מוזיאון קטן גדול במיוחד.
יואב סיון הוא עיתונאי וחוקר, מתגורר בניו יורק. האתר שלו www.YoavSivan.com
