אנחנו שמחים לחנוך את המדור החדש "אקטואליה ופוליטיקה" עם מאמר של ד"ר ניסים כץ, ממייסדי יקום תרבות ולשעבר חבר ועד.
המערכת
במשך חודשים ספורים לאחר השבעה באוקטובר, נדמה היה שהפוליטיקה הישראלית מצאה את נקודת האיזון שלה, ושמה היה בני גנץ. כניסתו המהירה לממשלת החירום, בעוד המדינה כולה באבל ובהלם, מיצבה אותו כ"מבוגר האחראי" – דמות ממלכתית שהתעלתה מעל הפוליטיקה הקטנה למען טובת הכלל. הסקרים הגיבו בהתאם והזניקו אותו לגבהים חסרי תקדים, הרחק מעל ראש הממשלה המכהן וכל יריב פוטנציאלי אחר.
זה היה "רגע גנץ", אך כעת, נראה כי הרגע הזה חלף, והמדינאי שנראה כראש הממשלה הבא ניצב בצומת דרכים קריטי, כשהתמיכה הציבורית בו הולכת ומתערערת.
הידרדרותו של גנץ אינה נובעת מאירוע דרמטי יחיד, אלא מתהליך איטי של שחיקה. הממלכתיות המחושבת והאמביוולנטיות הזהירה, שבתחילת הדרך נתפסו כיתרונות וכביטוי לאחריות, מתחילות להיתפס בציבור כהססנות וחוסר יכולת לקבל החלטות מכריעות. בעודו יושב בקבינט המלחמה, הוא הופך שותף, גם אם בעל כורחו, למדיניות שרבים בציבור רואים ככושלת או כמתנהלת ללא אסטרטגיה ברורה ל"יום שאחרי". מעמדת החוץ, היה קל לבקר; מתוך הקבינט, האחריות דבקה גם בו, והיכולת שלו להשפיע בפועל התגלתה כמוגבלת.
את הוואקום שנוצר ממלא באופן מפתיע שותפו למפלגה, שהספיק להיפרד ממנה, גדי איזנקוט. אם בתחילת דרכם המשותפת איזנקוט נחשב לתוספת איכותית אך לא לכזו שמשנה סדרי עולם, כעת הוא מתגלה כאלטרנטיבה לגנץ. איזנקוט, ששילם את המחיר האישי הכבד ביותר במלחמה, מדבר בקול נחרץ, ברור, וערכי. הוא אינו מהסס לדבר על הצורך בבחירות, על כשלים אסטרטגיים, ועל חובת המנהיגות. קולו הצלול מדגיש, כמעט בניגוד לרצונו, את קולו המגמגם של גנץ. התוצאה היא פרדוקס פוליטי: התמיכה הציבורית שזרמה לגנץ זלגה, גם למפלגות אחרות, אבל בעיקר אל מספר שתיים שלו, הנתפס כאותנטי ונחוש יותר.
על רקע זה, המהלכים הפוליטיים האחרונים של גנץ, כמו הצבת האולטימטום לנתניהו, הצעה לכניסה לממשלה בקריאה להחזרת חטופים, מול ליברמן ולפיד ששללו קריאה זו, והדרישה לקביעת תאריך מוסכם לבחירות, נתפסים לא כהפגנת כוח אלא כצעד של ייאוש. במקום להיראות כמנהיג שקובע את סדר היום, הוא נראה כמי שמגיב למצבו המידרדר בסקרים ומנסה להציל את מה שנותר מהמומנטום.
הניסיון לכפות מהלך פוליטי מתוך עמדת חולשה מהותית רק מחזק את תדמיתו כמי שאינו מצליח "לשבור את הכלים" באמת, וממשיך במשחק פוליטי שבו יריבו, בנימין נתניהו, שולט בכללים. בנוסף, הביקורת החריפה ביותר שנשמעה בספרה הציבורית נוגעת ל"ניצול הנורא והציני" של נושא החטופים כדי לחזור לסדר היום הציבורי. המהלך נתפס בעיני רבים כניסיון להשתמש בנושא הכואב ביותר במדינה כדי לצבור נקודות פוליטיות. מהלך כזה רק פגע באמינותו.
לצערו, בני גנץ לכוד כעת במלכוד: המרכז הפוליטי שהוא מבקש לייצג, זה שמדבר על "ביחד" ו"ממלכתיות", מתקשה לספק תשובות לציבור המקוטב והכואב, שמחפש הכרעות אידיאולוגיות ברורות.
בני גנץ היה כמעט התשובה הכמעט מובנת מאליה לשאלת "מי ינהיג את ישראל אחרי המלחמה". כרגע הוא תקוע בתדמית ה"מרכז שלא אומר כלום ולא משנה כלום". הדימוי עליו הוא תיאור מצבו של גנץ כ"קו ישר במוניטור", הזקוק ל"זריקה משמעותית" כדי להתאושש. נאומו האחרון לא היה הזריקה הזו; הוא היה, אולי, מהלך שהעמיק את הצלילה שלו. ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכו של גנץ עוד לא אבדה לחלוטין, אך חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. כדי לשוב ולהיות אלטרנטיבה שלטונית אמיתית, הוא יצטרך להמציא את עצמו מחדש. אחרת, הוא עלול לגלות שהציבור הישראלי, שחיבק אותו ברגע של שבר אמיתי, המשיך הלאה בחיפוש אחר מנהיגות אחרת.
ד"ר כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה
