עופר חן סוקר את ספרו של דניס לאשו על התמודדותו של נער צעיר עם הגילוי שבני משפחתו ביצעו פשעי מלחמה.
המערכת
דניס לאשו, אני לומד גרמנית הוצאת זמורה-ביתן (2007)
הדיון בישראל בחוויות הדור השני לשואה, ובהמשך אף זו של הדור השלישי, הוא רב ומסועף, בעוד שהחוויות המקבילות של בני הדור השני והשלישי לפושעי המלחמה הנאציים, ובוודאי ללוחמי הוורמאכט, אינן ידועות לקורא העברית.
הספר אני לומד גרמנית (J'apprends l'allemand), שיצא לאור בצרפת בשנת 1998 והפך לרב-מכר עולמי הוא ספר הביכורים של הסופר דניס לאשו (בעברית יצא הספר לאור בשנת 2007, בהוצאת זמורה-ביתן, בתרגומה הנפלא של רמה איילון), פותח צוהר להכרת התפתחות השיח הבן-דורי בחברה הגרמנית.
כדרכן של יצירות ספרותיות רבות הרי שגם את המסד הראשוני לספרו של דניס לאשו יש לחפש בביוגראפיה האישית והרעיונית של הסופר עצמו. לאשו, אשר נולד בפריס בשנת 1964, בחר בעת לימודיו בחטיבת הביניים במסלול לימודי שפות. בעקבות כך השתלב בטיולים ובמסעות בית-ספריים לגרמניה. הכרתו בחשיבות השפה, לא רק כאמצעי לתקשורת בין-אישית אלא בראש ובראשונה כאמצעי להבנת התרבות האחרת, משתקפת לא רק מספרו אני לומד גרמנית אלא גם מספרו המאוחר יותר, אני לומד עברית (J'apprends l'hébreu, 2012), אשר בדומה לקודמו, אף הוא מתאר נער צעיר הטרוד בשאלות של זהות תרבותית, משפחתית, ולאומית.
אני לומד גרמנית הוא מעין אוטוביוגרפיה של נער צרפתי ממוצא גרמני, בשם ארנסט וומל, אשר בדומה לסופר גם הוא מתואר כיליד 1964. תחושת זרותו החברתית והתרבותית של הגיבור, המלווה בשתיקתם ובהתנכרותם של הוריו למוצאם, מחדדת בו את הרצון להכיר את ההיסטוריה המשפחתית. ראשית מסעו של ארנסט בעקבות זהותו מתחיל בבחירתו בלימודי גרמנית כשפה שנייה בעת היותו תלמיד חטיבת הביניים. הצטיינותו בלימודי השפה מובילה אותו להשתתף בתוכנית לחילופי תלמידים אשר בעקבותיה מתפתחת מערכת יחסים קרובה בינו לבין נער גרמני בשם רולף באואר. מסעם של שני הנערים, בני הדור השלישי, לחשיפת ההיסטוריה המשפחתית בתקופת מלחמת העולם השנייה מחייבת את כל בני המשפחה להתמודד עם הגילויים השונים ומאירה על מורכבות השיח הבן-דורי ועל מנעד התגובות, המייצגות, במידה רבה, את אופני התמודדותה של החברה הגרמנית כולה עם עברהּ.
מורכבות התמודדותם של גיבורי הסיפור עם זהותם הגרמנית באה לביטוי לא רק באופן ישיר אלא גם באמצעים ספרותיים עקיפים. למשל בדמותו של הורסט וומל, אביו של ארנסט. אביו של הורסט, המתואר כאדם סמכותי ואלים, אשר מתברר גם כנאצי נלהב, גורם לבנו להתנכר למשפחתו ולארצו. סלידתו של הורסט מכל דבר גרמני ביטאה תגובה רווחת של בני הדור השני: "אבא שלי קופץ כנשוך נחש. הוא שמע את המילה 'גרמניה' יוצאת מפי, השד יצא מן הבקבוק".
סלידתו של הורסט היא חסרת פשרות ומשתקפת לא רק מהעובדה שהוא מנע את השפה מילדיו, מסירובו לנהוג ברכב גרמני או מלארח גרמני בביתו, אלא גם מטענתו כי הוריו מתו ולא נותרה לו משפחה בגרמניה. יחד עם זאת, שמו, "הורסט וומל" (Wommel) הדומה מבחינה פונטית ל"הורסט ווסל" (Wessel), המרטיר הנאצי ומחבר הימנון המפלגה, משמש, מחד גיסא, עדות חקוקה לתמיכת משפחתו בנציונאל-סוציאליזם, ומאידך גיסא הוא משמש לו דמות אנלוגית – בדומה לווסל שראה בחיוב את השבר הבן-דורי, כאשר דור הבנים נראה בעיניו כנושא בשורה חדשה ומהפכנית, הרי שגם וומל מתנכר להוריו. בחירתו להעתיק את מגוריו לצרפת מלווה בהחלטה להתנתק מהעם הגרמני: "לא הרגשתי בבית [בגרמניה], אדרבה, הרגשתי מבוכה להיות חלק ממה שהעולם כינה 'העם הגרמני המפלצתי'".
יחד עם זאת, נראה כי למרות מאמציו הורסט מתקשה להכריע בין זהותו המקורית לזהותו המאומצת. את מורכבות זהותו מעביר הורסט בירושה לבניו באמצעות השמות שבחר להם – מקס וארנסט:
"למה קראתם לנו מקס וארנסט? למה לא? […] הכוונה שלי היא למה לא פייר, פול, לורן או טיירי, ברחתם מגרמניה, נולדנו בצרפת, לא לימדתם אותנו גרמנית, יכולתם לקרוא לנו לורן או טיירי, לא? […] זה היה הרעיון של אבא שלך כשנולדת. קראנו לאחיך מקס, כי השם נשמע לנו עליז, וכשנולדת, היה לנו רק שם לבת, אתה מבין, […] לא היה לנו שם של בן, אז אבא הציע את השם ארנסט, מקס וארנסט, בהוקרה למקס ארנסט. את זה אני יודע, אבא, אבל למה? ככה".
נהיר, אפוא, כי שמות הבנים מתכתבים עם שמו של מקס ארנסט, אמן הסוריאליזם הגרמני, שרדיפתו על-ידי המשטר הנאצי הובילה אותו לצרפת. מורכבות יחסו של ארנסט לגרמניה משתקפת לא רק בקורותיו אלא גם ביצירתו האמנותית (למשל, "אירופה אחרי הגשם", 1942-1941) ובספרו האוטוביוגראפי.
דוגמה אחרת להתמודדות עקיפה עם "נטל הדורות" נמצא בדמותו של ארנסט, המתואר כמי שסבל בצעירותו מ"עין עצלה", אשר גרמה לו לעיוורון בעין שמאל. דומני כי העיוורון החלקי הוא ביטוי סמלי לראיית חלקית של המציאות, או לחילופין לזהותו החסרה, כאשר הטיפול בעינו אנלוגי לנחישותו להכיר את שורשי משפחתו ולראות תמונה מלאה של זהותו.
כדרכה של כל אוטוביוגרפיה הרי שגם במקרה זה נוכל לזהות שלבים בהתפתחות הגיבור, אשר עומדים ביחס ישר להתפתחות תודעתו ונחישותו לצרף להכיר את פרטי זהותו שנעלמו ממנו. למרות התאקלמות הוריו בארצם החדשה הרי שכבר בצעירותו מודע ארנסט היטב לא רק לזרותו ולזהותו הגרמנית אלא גם ל"נטל הדורות":
"אנחנו גרמנים. אבא ואמא הגיעו לצרפת מיד אחרי שהכירו. הם נפגשו בגרמניה, אבא מצא חן בעיני אמא, אמא בעיני אבא, והם החליטו לחיות בפריז. הם נישאו, קצת לפני או קצת אחרי. אין להם מבטא בכלל. מקס ואני נולדנו כאן. בבית הספר קוראים לנו 'גרמנים מסריחים' או 'רומל' או 'רומל הייל היטלר' או 'היטלר' כמעט מאז גן הילדים. שם המשפחה האמיתי שלנו הוא וומל, והמלחמה נגמרה לפני שלושים שנה, אבל הגרמנים השאירו זיכרונות רעים אצל המשפחות הצרפתיות".
לעומת אחיו, הרי שארנסט מצטייר כמי שמבקש להכיר את שורשי זהותו, כאשר רכישת השפה הגרמנית וחברותו המתפתחת עם נער גרמני הם שלבים הכרחיים בדרך לחיפוש שורשיו המשפחתיים. בין הנערים נמצא מחד, אנלוגיה, הן בחיפושם אחר זהותם המינית והן בתהייתם אחר קורות משפחתם בתקופת השלטון הנאצי, ומאידך, נמצא הבדל בין זהותם המינית המגובשת כמו גם בדמות השיח הבן-דורי שמתנהל בינם לבין הוריהם והורי הוריהם.
כבר במפגש הראשון של ארנסט עם משפחתו הגרמנית המארחת נרמז, בשתיקה, ההבדל בתגובתם של בני הדור השני לגרמניה:
"מרת באואר מדברת לאט-לאט כדי שאבין, 'ארנסט וומל זה שם גרמני, או שאתה אלזסי?' מר באואר הוא אדם ישיר. 'גרמני'. 'זה מה שחשבתי'. אני משתהה מעט כדי להכין את תשובתי. 'ההורים שלי גרמנים. אבל נולדתי בצרפת, ואני לומד גרמנית בבית הספר'. מר באואר אומר לי משהו שאני לא מבין, אני מסתובב אל רולף. 'אבא שלי אומר… זה משונה… ההורים שלך לא מדברים איתך גרמנית' […] 'כן… ההורים שלי לא רוצים לדבר גרמנית'". שדה מוקשים. דממה משתררת ברכב.
השלב השני נפתח בחשיפת פרט מפעילות סבו של רולף במלחמת העולם השנייה, אשר מוביל לחיפוש של ארנסט אחר סבו שלו וחשיפת פעילותו באותה תקופה. בשני המקרים מתגלה הסב כמי שנטל חלק פעיל במעשי הזוועות. המידע החדש מטלטל את הנערים מעורר קשת רחבה של תגובות מצד בני הדור השני והשלישי.
עד לגילוי שנחשף לבני הדור השלישי, התאפיין השיח בין שני הדורות הראשונים בשלושה אופנים מרכזיים. האחד, הגלוי והפחות שכיח, התבטא בחשיפה מוחלטת, לרוב מצד מי שהזדהו באופן מוחלט עם האידיאולוגיה הנאצית, כפי שמעיד הורסט וומל על אביו: "במשך כל הילדות שלי שמעתי אותו מתפאר איך התנדב להשמיד יהודים, מתאר את שורות היהודים העירומים על שפת הבור, הגברים, הנשים, הילדים, מטחי היריות, הכדורים בעורף, הוא קילל את הגורל, הוא לא הפסיק לדמיין איך הדברים היו נראים אילו הרייך היה מביס את בעלות הברית, הטינופת, הוא מעולם לא השלים עם נפילת הרייך". השני, והרווח יותר, התבטא בהסתרה ובהימנעות מדיון אמיתי, כפי שביטאה אימו של רולף: "גם אני לא יודעת הרבה! אמרתי לך מאה פעם שאבא שלי לא דיבר על כך מעולם, רק ברמזים, פה ושם, […] ניסיתי לשאול אותו שאלות, זה הרגיז אותו, הוא לא ענה לי, הוא נהג לומר שיש לו מספיק דאגות על הראש בלי שאוסיף לו משלי. בנוגע לאמא שלי, לא היה אפשר להוציא ממנה כלום". השלישי, אשר בא לביטוי בשתי המשפחות, בחר לראות את הסב כמי שלחם בשורות הוורמאכט. כך במשפחתו של רולף: "סבא שלך סיפר לי כרגע מה הוא עשה בזמן המלחמה. אה, כן, החזית הרוסית, הבולשביקים, הקור". וכך במשפחתו של ארנסט: "ההורים שלך היו נאצים, אמא? לא. […] וההורים של אבא…לא ברור. אבא שלו היה חייל בוורמאכט". דומה כי לא במקרה העדיפו שתי המשפחות לראות את הסב כמי ששירת כחייל בוורמאכט. כבר בסמוך לתום המלחמה התפתח בגרמניה מיתוס "הוורמאכט הטהור", אשר ניקה את הצבא הגרמני מכל מעורבות בפשעי מלחמה, שהיו, כביכול, נחלתו הבלעדית של האס-אס. אולם, בשני המקרים מתברר כי הסבים נטלו חלק פעיל במעשי רצח, האחד כשומר במחנה דכאו והאחר כמתנדב בביצוע מעשי רצח.
השלב השלישי, שהוא במידה רבה שיאו של הספר, משתקף בהסברים האפולוגטיים של בני הדור הראשון לתמיכתם במשטר הנאצי, לנסיבות פעילותם במסגרתו, לחובת הציות לפקודות, ובעיקר הטענות לסבל, למצוקה, ולתחושת הקורבנות שהם עצמם חוו, אשר שוללים מבניהם, ובוודאי מבני בניהם, את היכולת ואת הזכות לשפוט את מעשיהם. יש לציין כי ההסברים הללו שנתנו שני הסבים לנכדיהם מאפיינים את מנעד התשובות והתחושות שאפיינו את בני הדור הראשון בגרמניה.
הסבר אחד תלה את התמיכה בנציונאל-סוציאליזם בצדדים החיוביים המקוריים שלו, אשר עוותו במרוצת הזמן: "מאז לקתה בשבץ מוחי, סבתא של רולף חיה בבית חולים. 'בתחילת שנות… השלושים המצב היה נורא… היו מיליונים… של מובטלים בגרמניה… היינו עניים מרודים… הפיהרר נתן לנו שוב עבודה… הוא ייצג את התקווה…. הוא אמר שידאג… לנו, […] נראה שהיה רגע… שבו היה אפשר… להבין שהיטלר עומד… איך לומר….לסטות לדרך רעה […] לא יכולנו לצפות'". בהמשך ישיר להתעלמותה של הסבתא ממהות העיוות שאחז בנציונאל-סוציאליזם היא מתעלמת ממעשיו של בעלה: "שום מילה על בעלה, שום הערה על שנות דכאו, היא תיקח את כל זה איתה לקבר".
הסבר אחר של בני הדור הראשון מדגיש את חובת הציות של חייל במלחמה, ואת הסבל שהם עצמם חוו במלחמה ובעיקר לאחריה. דומני כי הסבר זה נועד בראש ובראשונה לא רק לשלול את הזכות לשפוט את מעשיהם אלא בעיקר להדגיש את כפיות הטובה של דור הבנים. "אתה עובר מלחמה איומה שבה אתה סובל מצוקות נוראות", טען סבו של רולף בפני ארנסט, "אתה מתאמץ למלא למרות הכול את חובתך, להגן על הארץ שלך, זרים דורכים עליך אחרי התבוסה, אומרים לך שהיית אמור לסרב לפקודות, אתה חי בחרדה שיעצרו אותך, אתה מחליט לשכוח הכול, אתה תורם לשיקום המדינה שלך, אתה יולד בן, אתה הורג את עצמך בעבודה קשה כדי לתת לו כל מה שאפשר לתת, ובתמורה אתה מקבל ילד הומוסקסואל שמעליב אותך מבוקר עד ערב וקורא לך מפלצת".
חוויית הדור השני היא הקשה ביותר. הצרימה בין דמות האב כאיש משפחה אוהב, לבין הידיעה על פעולותיו ומעשיו בתקופת המלחמה, הייתה לעיתים קשה לעיכול, ולמעשה ביטאה את הקושי בין ההכרה הקוגנטיבית לבין ההכרה הרגשית. דוגמה לכך נמצא בתגובתם של שני אחים. גישתה של אמו של רולף מבטאת את עדיפות ההכרה הרגשית על זו הקוגנטיבית: "מרת באואר פורצת בבכי. […] 'האיש שגידל אותי לא היה מפלצת, הוא היה אבא טוב, קשוב, מסור מאוד לחינוך של ילדיו, היינו משפחה מלוכדת. הוא ניסה למחוק את העבר שלו, הוא מעולם לא הלך לפגישות של החיילים המשוחררים'. 'אני מבין את מה שאת אומרת לי, הוא אבא שלך'". לעומתה תגובת אחיה, פטר, לא רק שמעניקה עדיפות להכרה הקוגניטיבית, אלא שהכרה רגשית, הממחישה את מושג "הבנאליות של הרוע", מעצימה שבעתיים את זו הקוגניטיבית: "אתה תופס? בעל חביב שחוזר מדי ערב אחרי שבילה את יומו במחנה, שמתיישב לשולחן הערוך לכבודו וגומע את המרק שלו… ואיך עבר עליך היום יקירי?… וכמה יהודים טרף הכלב שלך?… וכמה הומואים ריסקת עם הקת של האקדח שלך?…". ואכן, רבים מבני הדור השני ביטאו את הסתייגותם מהוריהם באופן נחרץ: "פטרה […] היא זו שסיפרה לי שפטר ירק יום אחד בפניו של רשינג הזקן, שהוא נשבע שכף רגלו לא תדרוך לעולם בבית הוריו".
בקרב בני הדור השלישי נמצא תגובות מורכבות יותר, יחד עם זאת נקל לחוש כי גם אלו שביטאו עוינות כלפי בני הדור הראשון, הרי הייתה זו עוינות שנפלה בעוצמתה מזו שביטאו הוריהם. למשל, רולף ביטא עוינות כלפי סבו, אשר נפלה בעוצמתה מזו שביטא דודו: "אני מבין את מה שאת אומרת לי, הוא אבא שלך, אבל עד כמה שזה נוגע לי, הוא פושע, איש אס-אס, אני לא רוצה לראות אותו שוב". בעוד תגובת אחיו, אשר הצביע על הקושי לשמש שופטים למעשי הסב, דומה במידה רבה לזו של אימו, אם כי ללא סערת הרגשות שהתלוותה לה: "קלאוס מנסה להרגיע את אחיו הקטנים […] 'אתה בסך הכל צוציק בגובה דשא, ואתה רוצה להסמיך את עצמך לשופט של ההיסטוריה?'". ולחילופין, אם מקס, אחיו של ארנסט, ביקש להתעלם משורשיו הגרמניים, הרי שזו נעשתה, בשונה מהדואליות של אביו, מתוך השתלבות מוחלטת בחברה הצרפתית:
"מקס מקבל את פני בדירת שני החדרים הקטנה שלו. […] 'מה אתה יודע על הסבים והסבתות שלנו?' 'למה אתה מעלה את כל זה?' […] 'אני לא מבין אותך. אף פעם לא רצית לדעת?' 'לא. אמרתי לך שלא. לא מעניין אותי. העבר שייך לעבר. כף רגלי לעולם לא תדרוך בגרמניה, זה הכול […] אם בא לך להישאר תקוע בהיסטוריה של ההורים, זאת הבעיה שלך. מבחינתי, כל זה מה וקבור. אני צרפתי עכשיו. אשתי צרפתייה, הילדים שלי יהיו צרפתים'".
מחקר של הראלד וולצר, שנערך בשנות התשעים, איפיין את תגובתם של בני הדור השלישי כסובלנית יותר ושיפוטית פחות מזו של הוריהם. ביטוי לתגובה זו, המשקפת יותר מכל את מורכבות השיח הבן-דורי ואת ההכרה שלא ניתן באמת להתעלם, למחוק, או להתנכר להיסטוריה המשפחתית והלאומית, אשר איננה נחלתם של בני הדור הראשון בלבד אלא תיוותר לעולם בהיסטוריה הגרמנית, מבטא ארנסט וומל: "סבא שלי יושב לשולחן המטבח שלו ומספר לי בגאון על המלחמה שלו […] סבא'לה מגולל באוזני את הרפתקאותיו, הרפתקאותיו של הרמן וומל בשנות הארבעים הסוערות, הוא הצליח להשתיק אותי, הזעם של הפגישה הראשונה חלף עבר לו, זיהיתי וומל בשפת הגוף שלו, בתנועות שלו, תווי פניו הם אלה שלי".
