אלכס גורדון כותב על הטבח בבאבי-יאר ועל ההשתקה שלו, כמו גם של האסון שהתחולל בקייב בשנת 1961 שנבע גם הוא מהתנהגות השלטונות הסובייטים.
הרשימה פורסמה כבר באנגלית ובצרפתית:
Mass Execution at Babi Yar and Subsequent Flooding of Kurenevka Part of Ukraine’s Tragic History. San Diego Jewish World, September 18, 2025.
Le silence et la « vengeance » de Babi Yar d'Alex Gordon. Alliance, le 21 septembre, 2025.
המערכת
האדמה בקייב פורייה. היא עשירה ברקבובית, שבזכותה לקייב יש צמחייה שופעת וטבע יפהפה.
אבל אדמת קייב גם הייתה עדה לטרגדיה הגדולה ביותר של השואה באוקראינה: במהלך הכיבוש הנאצי יותר מ-50,000 יהודים הוצאו להורג בבאבי יאר. במהלך יומיים, 29-
30 בספטמבר 1941, נרצחו 33,771 יהודים. ב-1, 2, 8 ו-11 באוקטובר נורו למוות עוד 17,000יהודים.
האדמה בבתרון באבי יאר בקייב הייתה פורייה במיוחד. כל מה שהטבע חפץ בו גדל שם. מאז ימי רוס קייב, נשות קייב ליוו את בעליהן למלחמה שם. מכאן השם באבי יאר (בתרון הנשים, "באבא" ברוסית – אישה).
דמעות של צער התערבבו עם מי הדנייפר הגועשים. הייתה לחות רבה בבאבי יאר. גן עדן לכל מה שצמח, אבל צרה ליהודים שרצו לחיות. הנאצים בחרו את הבתרון הגדול ביותר בקייב כמקום ההוצאה להורג של היהודים.
הטרגדיה של באבי יאר רובצת על מצפונם של מנהיגי ברית המועצות: יהודים רבים של קייב נותרו בעיר הכבושה על ידי הנאצים מכיוון שהרשויות הסובייטיות הסתירו מהם את
רדיפת היהודים על ידי הנאצים בפולין הכבושה. השתקת השואה בברית המועצות התבטאה בהסתרת מידע מכוונת על רדיפת האוכלוסייה היהודית בשטחי ברית המועצות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה.
השתקה זו החלה בשנת 1939 במהלך ההתקרבות הפוליטית בין ברית המועצות לגרמניה לאחר שחתמו על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ונמשכה מהרגע שגרמניה תקפה את פולין ועד 22 ביוני 1941, כאשר הנאצים תקפו את ברית המועצות.
בשנת 1939 חיו בקייב 224,236 יהודים, שהיוו 26.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. כרבע מהם, כ-50,000, לא פונו אלא נשארו בעיר, בוטחים ברשויות הסובייטיות. היהודים של קייב, שלא עזבו והושמדו על ידי הנאצים, מתו בגלל המדיניות של השלטונות הסובייטיים, שטענו שהיהודים הם אנשים סובייטיים, שהם נהרגים כמו כל האנשים הסובייטיים, ולכן אין בעיה יהודית מיוחדת.
השתקת השואה במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה, והסירוב להקים אנדרטאות ליהודים שנרצחו, הם סוג של שותפות לה.
לאחר המלחמה, קייב נבנתה מחדש וגדלה. נבנו מפעלי לבנים. קייב הפכה לאתר בנייה גדול. מפעלי לבנים מקומיים השליכו את הפסולת שלהם, שדוללה במים, לתוך באבי יאר.
הואדי התמלא בהדרגה בבוצה, תערובת של חול, חימר, ומים.
אוכלוסיית קייב גדלה, ואזור המגורים של קורנייבקה הוקם ליד באבי יאר. באבי יאר היה 65 מטר מעל קורנייבקה. רשויות קייב בנו סכר אדמה כדי להפריד את מיליוני הטונות של הבוצה המצטברת בבתרון מאזורי המגורים.
ב-13 במרץ 1961, בשעה 8:30 בבוקר, פרצו ארבעה מיליון מטרים מעוקבים של בוצה, שנשפכו לתוך באבי יאר במשך יותר מ-10 שנים, את הסכר הקטן, והציפו את האזור הנמוך של קורנייבקה. מפולת של אדמה רטובה ברוחב של כעשרים מטרים התגלגלה במורד הרחוב הראשי של קורנייבקה, רחוב פרונזה, וסחפה את כל מה שבדרכה.
גלים של בוצה מלוכלכת בגובה של עד ארבעה עשר מטרים התרסקו על קורנייבקה במהירות של עד עשרים קילומטרים לשעה. אנשים נלכדו בבתיהם, בחשמליות, ובאוטובוסים. הם נקברו חיים תוך דקות ספורות תחת שכבת בוץ נוזלי בעומק עד שלושה מטרים. כ-30 דונם משטחה של קורנייבקה הוצפו בבוץ. מפולת הבוץ הרסה 68 מבני מגורים ו-13 מבני מנהלה, כ-300 דירות ובתים.
הטרגדיה טושטשה. הרשויות השמידו את כל מסמכי החקירה, אסרו על הלוויות המוניות, ולא ציינו את תאריך המוות המדויק על מצבות בבתי קברות כדי להסתיר את מקרי המוות
ההמוניים באותו יום. המתלוננים נעצרו. מצאו גופות במשך חודש שלם. על פי הערכות ההיסטוריונים, כ-1,500 אנשים מתו בקורנייבקה, מתוך כ-1.5 מליון שחיו באותה תקופה בקייב.
באחוזים, הטרגדיה בקייב הייתה גדולה בהרבה מהטרגדיה בניו יורק, שבה שני הבניינים הענקיים של מרכז הסחר נהרסו על ידי טרוריסטים בשנת 2001.
ב-12 באפריל 1961 שוגר האדם הראשון, יורי גגרין, לחלל. כל המדינה חגגה. רשויות קייב עשו כל שביכולתן כדי להסיח את דעת האוכלוסייה מהאסון על ידי הכרזה על ההצלחות יוצאות הדופן של האימפריה.
התפשטו שמועות שהיהודים שנרצחו נקמו בקייב. זו הייתה "נקמה" על מעורבותם של האוקראינים ברצח, על קשר ההשתקה סביב רצח היהודים ההמוני, על שלא קברו אותם ולא הקימו מצבה. היהודים שנרצחו באכזריות, שלא נקברו, שהטבח בהם הוסתר על ידי הנאצים והקומוניסטים, קמו נגד חילול זכרם.
לאחר אסון קורנייבקה והסתרתו מאזרחי ברית המועצות, נכתב בשנת 1962 שיר שבח המפאר את קייב וטבעה, שהפך להימנון קייב בשנת 2014. שיר זה, "איך לא אוכל לאהוב
אותך, קייב שלי!", נכתב למוזיקה של המלחין היהודי האוקראיני איגור (ישעיה נאומוביץ') שאמו, למילים של המשורר האוקראיני דמיטרי לוצ'נקו, ובוצע לראשונה ב-27 במאי 1962 על ידי הזמר הרוסי יורי גוליאייב, בליווי תזמורת תיאטרון האופרה של קייב בניצוחו של המנצח היהודי זכר קוז'רסקי, עם הכנר היהודי אברהם שטרן.
המלחין שאמו ובני שבטו קוז'ארסקי ושטרן, שקעו באהבה לקייב. הימנון קייב נוגן בעיר שבה הוצאו להורג עשרות אלפי יהודים, שנותרו ללא שם וללא קבורה. אולי הימנון זה היה אחד האמצעים להסתרת החילול.
בקייב, שבה הוצאו להורג יותר מ-50,000 יהודים והושארו ללא קבורה, בוצע שיר אהבה לעיר, "האודה לשמחה" החדשה, דומה לזו שנכתבה על ידי פרידריך שילר והולחנה בסימפוניה התשיעית של בטהובן. המלחין והמבצעים הראשונים של "האודה לשמחה" לקייב היו יהודים שבני שבטם הוצאו להורג ונותרו נשכחים על אדמת העיר אשר הם היללו.
