לעלות כמעט דימינו / בניהו טבילה
מִיהוּ הָעִבְרִי בָּעוֹלָם?
כְּלוּם בְּיַחַס לַכֹּל
הַכֹּל בְּיַחַס לִכְלוּם.
–
לַעֲלוֹת כִּמְעַט דִּמִּינוּ
לְרַחֵם דָּבָר
לִמְשֹׁךְ בַּלּוּלָאָה.
–
מָה וָמִי לְהִתְרַחֵם
כָּל כָּךְ כְּאֵבִים בָּאַגָּנִים.
יָשַׁנְתָּ דַּי אֲדֹנָי
–
עָצְבָה הָאָרֶץ: שִׁטָּה מַכְחִילָה
לְחָשִׁים וַחֲרָפוֹת
וּבְרַגְלֵיהֶם יְרַקְּעוּ.
–
אֵילַנְתוֹת בַּלוּטִיּוֹת בַּחוֹמוֹת
לְפוּתִים כָּל יְהוּדֶיךָ
וּבַמָּה אֲהַבְתָּנוּ מִן הָאָרִים
הָאֲרוּרִים?
–
הֵן פְּלוּגוֹת חֶסֶד שׁוּב בָּרַמְפּוֹת
כְּשֶׁעִנְבְּלֵי כְּנֵסִיּוֹת זְקֵנִים
לֹא מְדַנְדְּנִים
מִלְחָמוֹת חֲדָשׁוֹת.
–
כֵּלִים כְּבֵדִים.
רְמוּסִים עִנְבֵי הֲדַס יַלְדוּתֵנוּ.
חָלָב טָרִי לְקָפֶה
הַמָּחוֹג עוֹד מִסְתּוֹבֵב עַל הַזְּרוֹעַ הַשְּׁלוּכָה.
–
אֶצְעָדוֹת אֲרוּזוֹת הֵיטֵב. מִנְחָה עַכְשָׁו לְמַעְלָה. נָשִׁים וַאֲנָשִׁים
בַּמַּדָּפִים מִי רָאָה בַּשַּׂקִּיּוֹת, שָׁלוֹשׁ קְטַנּוֹת אוּלַי
לָמָּה תִּישַׁן אֲדֹנָי
מחנה שׁוּרָה תשפ"ד
תיכף ימלאו שנתיים למלחמת חרבות ברזל, שפרצה בעקבות טבח השבעה באוקטובר שביצעו מחבלי החמאס בתושבי עוטף עזה ובחוגגי מסיבת הטבע באזור.
תיכף היא גם המילה שפותחת את השיר הראשון בספר ביכוריו של הרב ד"ר בניהו טבילה (יליד 1977, צפת, ירושלים), "היינו בחורי ישיבה, היה קיץ" (2025, בית אורי צבי הוצאה לאור, עורך אלחי סלומון, 65 עמודים). הכוונה לשיר "תיכף אחר הגשם", המתחיל במילים "ליבנו גס בשמיים ועדיין / תיכף אחר הגשם / עולים דשאים / ועשבים / במקומותינו", וכולו בסימן התחדשות וצמיחה (עמ' 9).
השיר שבחרתי לטור של המדור הזה, לעומת זאת, "לעלות כמעט דימינו" (עמ' 59-58), הוא בסימן קינה ומחאה. השיר פורסם לראשונה בכתב העת האלקטרוני של "יהי", ושם הערת השוליים הייתה מפורטת קצת יותר מאשר בנוסח שהודפס בספר: "בעקבות שירות במחנה שורה, חורף תשפ"ד". מחנה שורה נודע במלחמה בעקבות זה שאליו פונו קורבנות הטבח לצורך זיהויים והמקום הפך למעין גיהנום עלי אדמות. המחנה נמצא דרומית לעיר רמלה ומשמש כבסיס האם של הרבנות הצבאית. שמו ניתן לו על שם רס"ן אלכסנדר שורה אשרוביץ, קצין בחטיבת קרייתי, שנפל במבצע דני ב-1948.
קינת המחאה של בניהו טבילה, המבקש מהאל להתעורר – "ישנת די אדוני", וגם "למה תישן אדוני", כנאמר בתחילת ובסוף השיר – משורגת הן בצער שנגלה לנגד עיניו באופן המזוויע ביותר האפשרי, אך גם בתפיסות ההיסטוריות של היהדות והעבריות דרך עולם המקרא ועד מלחמת העולם השנייה, וכן גם בעצב הארץ האקו-פואטי, שהוא ער לו.
תפיסתו ענווה ובכך כבר יש מן החידוש בימינו: "מיהו העברי בעולם? / כלום ביחס לכל / הכל ביחס לכלום". כך הוא כותב בפתח הקינה המרגשת הזו, ובהמשך הוא שואל את אלוהי העברים והיהודים במה הוא אוהב יותר אותם לעומת הארים הארורים לאמור – איך שוב קורה לנו כדבר הזה חרף מה שעברנו בשואה.
קראתי לא מעט שירים על אודות הטבח מן הצד הקרוב אל הגבול. חשוב לדעתי שנזכור גם את מצבם של תושבי עזה בעקבות המלחמה ולא נקל בזה ראש. גם לא נסב את מבטנו מכך, שחלילה לא נישן בעצמנו שוב כאותו אדוני מהשיר של טבילה.
קיראו גם
ראיון עם הרב ד"ר בניהו טבילה, ממייסדי זרם החינוך הממלכתי-חרדי ב ynet
הרב ד"ר בניהו טבילה,אתר קרן מנדל ישראל
