ד"ר ניסים כץ, עורך מדור אקטואליה ופוליטיקה, ממליץ
על הסידרה "יוסמיטי" במקור Untamed
סיימתי לצפות בסידרה החדשה והמדוברת בנטפליקס, "יוסמיטי" (במקור "Untamed"), בשבוע שעבר. לדידי, הסידרה היא הרבה יותר מסדרת מתח רגילה. על רקע הנופים עוצרי הנשימה של הפארק הלאומי יוסמיטי, נפרשת דרמה אנושית סוחפת, המשלבת תעלומת רצח מורכבת עם סיפורים אישיים נוגעים ללב. התוצאה היא יצירה טלוויזיונית מהודקת, מרתקת, ובעיקר כזו שתישאר איתכם הרבה אחרי הצפייה.
על מה מדובר פה? במרכז העלילה עומד קייל טרנר, פקח ותיק בפארק, בגילומו המופתי של אריק באנה. טרנר הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא אדם שבור, רדוף צללים מעברו, שמתמודד עם טרגדיה אישית שהותירה אותו מרוחק וזועף. כאשר גופה מתגלה במעמקי הפארק, הוא נשאב לחקירה שמאלצת אותו להתעמת לא רק עם הפשע האלים, אלא גם עם השדים הפנימיים שלו. באנה מגיש הופעה מגנטית, ומצליח להעביר במבט אחד עולם שלם של כאב, אובדן, ונחישות. דמותו היא הלב הפועם של הסדרה, והמסע שלו הוא עמוד השדרה הרגשי שלה.
לצדו, בולטות דמויות משנה משמעותיות שמעשירות את הסיפור. נאיה ואסקז, הפקחית החדשה שמגיעה מהעיר הגדולה, מביאה איתה פרספקטיבה רעננה ותמימה. היא משמשת כקונטרסט מושלם לטרנר הציני והמחוספס, והדינמיקה המורכבת הנבנית ביניהם מוסיפה עומק ונשמה לעלילה. גם פול סוטר, המנהל הוותיק והמנטור של טרנר, הוא דמות מפתח שמערכת היחסים שלו עם טרנר שופכת אור על עברו ועל המניעים שלו.
אך "יוסמיטי" היא לא רק דרמת דמויות. היא בראש ובראשונה מותחן משובח. התעלומה נבנית בהדרגה ובאופן מחושב, כאשר כל פרק חושף פיסת מידע חדשה ומטלטלת שמותירה את הצופה במתח תמידי. הסידרה נמנעת מקלישאות ומהלכים צפויים, ובמקום זאת בונה סיפור מורכב ומפתיע ששיאו בסיום מספק ומטלטל.
מעל לכל זה, מרחף הגיבור האמיתי של הסדרה – הפארק הלאומי יוסמיטי עצמו. הצילום המרהיב הופך את הטבע הפראי והבלתי מתפשר לדמות פעילה בסיפור. הנופים העצומים, היערות הצפופים, הצוקים האימתניים, הם לא רק תפאורה יפה, אלא זירה שמשקפת את הסערות הפנימיות של הדמויות ומעצימה את תחושת הסכנה והמסתורין. האווירה שהסדרה יוצרת היא ייחודית, כזו שמצליחה להיות יפהפייה ומאיימת בו זמנית.
"יוסמיטי" היא סדרה למבוגרים, במובן הטוב של המילה. היא לא מתפשרת על מורכבות, לא חוששת לגעת בנושאים קשים כמו אובדן, אשמה וגאולה, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה. אם אתם מחפשים סדרה איכותית שתספק לכם גם מתח שישאיר אתכם על קצה הכיסא וגם דרמה אנושית עמוקה ומרגשת, אל תפספסו את היהלום הזה. זוהי טלוויזיה במיטבה.
ד"ר כץ ממליץ גם
על הספר "במחילה מכבודה של אשת המערות" של אופיר טושה גפלה
ישנם ספרים שחולפים בחיינו כמו אורחים לרגע; אנו קוראים, נהנים ואולי ממליצים, אך זיכרונם מתפוגג. וישנם ספרים נדירים, כאלה שחודרים מתחת לעור, שמהדהדים בתוכנו זמן רב לאחר שהמילה האחרונה נקראה. "במחילה מכבודה של אשת המערות" מאת אופיר טושה גפלה הוא בדיוק ספר כזה. זו אינה רק יצירה ספרותית יפהפייה, אלא מסמך אנושי מטלטל, כתב אישום נוקב אך עדין נגד המכבש של החברה המודרנית, ומעל לכל – שיר הלל נוגע ללב לאלו המעזים למרוד, גם אם מרדם הוא זעקה שקטה הנשמעת רק בתוך נפשם.
מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נמשך לדמויות של מורדים, לאותם גיבורים ספרותיים ותרבותיים המסרבים לקבל את המציאות כגזירת גורל ובוחרים בנתיב אחר, לעיתים עלום ובלתי נסבל. יש משהו טהור וטרגי באדם שמחליט פשוט… לעצור. לא להילחם, לא להפגין, אלא להיעלם. לסגת מהעולם כדי לחיות על פי אמת פנימית צלולה. דמותו של אוריאל פארן, גיבור הרומן, היא התגלמות מושלמת של המורד השקט הזה, וסיפורו נגע בי בעוצמה שקשה לתאר.
אוריאל אינו מהפכן כריזמטי. הוא מורה לאנגלית, איש ספר שכל תשוקתו האמיתית בחיים היא לצלול אל תוך עולמותיהם של אחרים דרך המילה הכתובה. אך מקצועו, שאמור היה להיות גשר לעולם הרוח הזה, הופך עבורו לכלוב. כאן טמונה גאונותו של גפלה, בבחירה המדויקת של הגיבור כמורה. מי יותר מאנשי החינוך מכיר את התהום הפעורה בין השליחות והאידיאל ובין המציאות היומיומית הכותשת? אוריאל חי את הפער הזה בכל רגע. הוא כמה להצית בתלמידיו את אהבת הספרות, אך מוצא את עצמו טובע בבירוקרטיה, בבדיקת מבחנים אינסופית, ובהתמודדות עם אדישות ושעמום. העבודה, כפי שהוא חש, "אינה שוחקת אותו, אלא פשוט כותשת אותו". זוהי תחושה שכל מורה חווה ברגעים של משבר: ההבנה שהאהבה הגדולה שהובילה אותך למקצוע, נשחקת תחת הנטל המכני של המערכת.
המרד של אוריאל, אם כן, אינו נולד מתוך ציניות או שנאה, אלא דווקא מתוך עודף רגישות ואהבה. הוא אוהב ספרים עד כדי כך, שהמציאות האפורה והמתפשרת של חייו הופכת לבלתי נסבלת. החלטתו הקיצונית לקום יום אחד, לנטוש את משפחתו, את עבודתו, ואת כל מחויבויותיו, היא אקט של שימור עצמי רוחני. זוהי פנטזיה שכל אדם שחש אי פעם לכוד חולם עליה: האומץ להיעלם אל תוך הדבר היחיד שמעניק משמעות לחייך. עבור אוריאל, המפלט הוא קריאה אינסופית, התמזגות מוחלטת עם הספרים שהם ביתו האמיתי.
הסיפור נמסר לנו דרך מחברתו של אוריאל, אותה מוצא בנו דני שנים רבות לאחר היעלמותו. הבחירה הנרטיבית הזו הופכת את הקריאה לחוויה אינטימית וכואבת. אנו לא שומעים על אוריאל, אנו שומעים אותו. אנו קוראים את יומנו, חווים את קריסתו האיטית והבלתי נמנעת, ומבינים את ההיגיון הפנימי שהוביל אותו למעשהו הדרסטי. הכתיבה של גפלה לירית, מדויקת, ורבת חמלה. הוא אינו שופט את גיבורו, אלא פורש בפנינו את מורכבות נפשו ברגישות אין קץ, ומצליח לזקק את הטרגדיה האנושית שבשחיקה ואת היופי הכואב שבבחירה לחיות אחרת.
"במחילה מכבודה של אשת המערות" הוא ספר קטן שמכיל עולמות שלמים. הוא מעורר מחשבות עמוקות על הבחירות שאנו עושים, על החלומות שאנו קוברים תחת הררי הפשרות, ועל המחיר, שלעיתים הוא הכרחי, של נאמנות לעצמנו. זוהי יצירת חובה לכל מי שאי פעם הרגיש שהחיים הם יותר מסתם הישרדות, ובמיוחד לאנשי החינוך שבינינו, שימצאו בין דפיו מראה מדויקת לנפשם. זהו סיפור על גיבור שקט, שנעלם מעיני העולם כדי שיוכל סוף סוף למצוא את עצמו.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים ממליצה
על הסרט "נאנדאורי"
"נאנדאורי" הוא סרט הביכורים של אתי ציקו, שזכה השנה בחמישה פרסי אופיר, וביניהם על הבימוי לאתי ציקו, פרס השחקנית הראשית לנטע ריסקין, ועל הצילום לשי גולדמן, צלם קולנוע מוערך, שזהו פרס אופיר הרביעי שלו מאז 2006. זכיתי לראות את הסרט בהקרנת טרום בכורה בקולנוע לב, בנוכחות הבמאית והצלם, שסיפרו על העבודה על הסרט לאחר ההקרנה.
עלילת הסרט מתרחשת בגיאורגיה, אליה מגיעה מרינה, עורכת דין ישראלית, ילידת המקום, בגילומה של נטע ריסקין, כדי להביא ילד בן 11 לאימו בארץ. הילד מתגורר עם בני משפחת אימו בכפר נידח בהרים. לטבע, לאקלים ההררי הקשה, השפעה מכרעת על האנשים. מרשימה מאוד סצינת הפתיחה, בה לאחר עימות קצר בין ילדה לאביה במחסן סגור חשוך, המצלמה יוצאת החוצה ומשתהה ארוכות על שדה פתוח עם רוח המשחקת בעשבים על רקע הרים מושלגים.
למעט נטע ריסקין הישראלית כל השחקנים הם גיאורגיים, וכולם דוברים את שפת המקום, כולל נטע, שלמדה גיאורגית במסגרת התפקיד.
אתי ציקו, הבמאית, נתנה מקום נרחב לדמות הראשית שלה, ונטע ריסקין, השחקנית, נשאבה במלואה לדמות, ושתיהן זכו להכרה העליונה של פרס אופיר.
הדמות הגברית הראשית הוא דטו, דודו של הילד, אשר מגדל אותו. מערכת היחסים בין מרינה לדטו טעונה, ברוח קשיחות ההרים המושלגים, אך היא מתפתחת ומתרככת. תחילה דטו מתנגד להיפרד מבן חסותו, אך לבסוף מרינה מצליחה במשימתה.
שם הסרט, "נאנדאורי", הוא מילה בגיאורגית שמסמנת מצב נפשי מורכב של כמיהה עמוקה למשהו טוב יותר. כולנו בישראל מרגישים "נאנדאורי" עכשיו. מה העתיד, שמצפה לילד במקום נידח עם אקלים הררי נוקשה, לעומת ישראל המערבית, הפתוחה, החופשייה, שואלת מרינה בביטחון משכנע.
על ישראל אכן להתמיד בהיותה כזאת ולא להתדרדר למשטח רודני חשוך, נוקשה מכל הר מושלג.
