דת ומדע – סתירה או השלמה?

רשימה על היחסים בין דת ומדע, שאלה שהטרידה מדענים דגולים במהלך ההיסטוריה, שבה מנסה הכותבת להראות שספציפית בין היהדות והמדע המודרני אין סתירה.

המערכת

1) המהפכה המדעית, שהתרחשה במאות ה-16 וה-17 והרקע הדתי של זמנה

המהפכה המדעית, שהתרחשה במאות ה-16-17 על רקע דתי, מהוה רקע לכך, שכיום יש מקום לעובדת העיסוק של מדע ודת בשאלה כמו שאלת ראשית ובריאת העולם מן ההיבט המדעי והדתי. תנועת הרפורמציה במאה ה-16 יצרה משבר, מבחינת הכנסייה, שכתוצאה ממנו סמכותו של הממסד הכנסייתי הקתולי נחלשה והיה מקום לעיסוק מדעי, שלא תלוי בכנסייה. בתחילה, בימי הביניים- רוב הפילוסופים של הטבע היו כמרים, או שעבדו במוסדות, אשר הכנסייה שלטה בהם, או שהיו קשורים בה באופן כלשהו, כמו האוניברסיטאות עצמן. לימודי התיאולוגיה מילאו בעיקר את תוכנית הלימודים באוניברסיטאות. (שייפין, 2009). מבין הפילוסופים של הטבע, אשר לא נקשרו רשמית במוסדות דתיים- היו כאלה שנהנו מפטרונות הכנסייה, ורק מעטים רצו או יכלו להפריד בין עבודתם המדעית לבין ענייני הכנסייה. (שייפין,2009). לקראת סוף המאה ה-16 וביתר שאת במאה ה-17-ייצור הידע עבר לנחלת חוקרים ופילוסופים, שלא נתמכו על ידי הממסד הכנסייתי, ובמקום זאת תמכו בהם פטרונים כגון מלכים ונסיכים. לדוגמא: גלילאו גליליי- היה מדען, שפעל בחסות משפחת מדיצ'י הנודעת. (שייפין, 2009). לאחר מכן, במהלך ראשית העת החדשה- התפתחו מקורות אחרים של תמיכה ועניין בידע על אודות הטבע, במוקדים שהיו מנותקים מעיסוק דתי. (שייפין, 2009). בנוסף לכך, באמצע המאה ה-17 החלו להופיע החברות המדעיות והאקדמיות, כדוגמת: האקדמיה של צ'ימנטו של פירנצה; החברה המלכותית של לונדון; והאקדמיה המלכותית למדעים של פריז. חברות שכאלה ייצגו בדרך כלל צורה ארגונית חלופית לזו של האוניברסיטאות. המגמה הופיעה בעקבות העובדה, שרבים ראו בסמכות של האוניברסיטאות מכשול בפני התקדמות הידע האמיתי. במסגרת היחס שבין מדע לדת- הרי שהחברות החדשות ביקשו, בדרגות שונות של הצלחה, לקשר את התקדמות המדע לדאגות ציבוריות, ולא רק לענייני הדת והמלומדים. (שייפין, 2009). לדוגמא: חוקת החברה המלכותית של לונדון אסרה על חבריה במפורש את הדיון בנושאים דתיים במהלך ישיבותיה המדעיות. הנימוק היה- שנושאים אלה הם שנויים במחלוקת, ומהווים איום על הסדר הטוב. (שייפין, 2009). כאן יש התייחסות לכך, שדת ומדע אינם משלימים זה את זה ואף סותרים ועוינים האחד את האחר.

2) חוסר סתירה מהותית בין המדע לבין הדת בתקופת המהפכה המדעית

כחלק מהיחס בין מדע לדת, ובהמשך הדיון במדע ודת בתקופת המהפכה המדעית, הרי שיש להדגיש, כי על אף שהידע על אודות הטבע הופקע מהסמכות של הכנסייה בתקופת המהפכה המדעית- הרי שבתקופה זו לא הייתה סתירה מהותית בין המדע לבין הדת. הגילויים החדשים של חוקרי הטבע נתפסו כביטוי לתבונתו האין-סופית של האל ולטובו. גישה זו מהווה רקע לעניין חוסר הסתירה שהיה קיים בין המדע לדת (יש לציין כי היו גם גישות אחרות ליחס בין מדע לדת). בהמשך לכך, יש לתקן את הסברה, שהשינויים בפילוסופיית הטבע בראשית העת החדשה "איימו" על הדת או הושפעו מדחפים אנטי-דתיים. (שייפין, 2009). במסגרת ראשית העת החדשה, הרי שבמאה ה-17 לא היה כל סכסוך הכרחי בין המדע לדת. הכנסייה הקתולית התרגלה לא רק לחיות עם הפילוסופיה של יוון ורומי העתיקות, אלא גם לשלבן באמונה דתית, המותאמת לכתבי הקודש. (שייפין, 2009).

3) השקפת העולם המכניסטית

במסגרת המהפכה המדעית, הרי שבתקופה שלקראת סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 היו חוקרים, שתמכו בהשקפת העולם המכניסטית. בין אלה היה לדוגמה בויל. השקפת העולם הזו תיארה את העולם כמעין מכונה, שחלקיה פועלים בהתאמה מושלמת, וזאת, בהתאם לסדר הקבוע, שקבע בהם האל. (שייפין, 2009). בנקודה זו ניתן למצוא התאמה בין תפיסה מדעית על העולם לבין האמונה הדתית באל, אשר קבע את סדר הפעילות של חלקיו של העולם. הפילוסופים המכניסטים חשבו, לדוגמא, אם הטבע הוא מכונה גדולה- כיצד ניתן להסביר את הופעתם של דברים מורכבים, של חיוניות ושל תכליתיות הקיימים בעולם? הטבע- הם טענו- מראה סימנים של עיצוב ותכנון מכוונים. ואם לא ניתן להסביר את אלה האחרונים באמצעות תבונתו הפנימית של הטבע החומרי- הרי שהמתכנן חייב להימצא מחוץ לטבע עצמו. מכאן הפילוסופים המכניסטים הסיקו את קיומו ותבונתו של האל. (שייפין, 2009). טיעון זה קישר בין הפרקטיקה המדעית לבין ערכים דתיים, מראשית העת החדשה ועד המאה ה-19. דוגמא נוספת להגיגים שבתחום הפילוסופיה המכניסטית היא שבויל כתב על חלקיו החומריים של גוף האדם, כעל מכשירים מכניים ומתוכננים. דוגמא נוספת, ב-1691 הציע הנטורליסט והתיאולוג האנגלי ג'ון ריי 1627-1705 את העין כדוגמא רבת עוצמה לתבונת האל ולטובו, ולכך שבני אדם יכולים להאמין בקיומו ובתכונותיו. עוד דוגמא, המיקרוסקופ והטלסקופ כאחד העידו לא רק על יפי תוכניותיו של האל, אלא גם על בריאתו העולה על כל דמיון. זאת ועוד, התפיסה המכניסטית של הטבע חיזקה את האמונה באלוהים ברמות הבסיסיות ביותר. (שייפין, 2009). כמו כן, היו פילוסופים מוניסטיים (=המאמינים באל אחד), שהסתפקו בהנחת קיומו של הבורא אשר סובב את הקפיץ של שעון-העולם ברגע בריאתו. מכאן והלאה- השעון פעל באופן מושלם, כתוצאה מבריאתו המושלמת של האל, ובצורה כזאת, שהאל לא היה צריך לטפח אחריה יותר. בניגוד לכך, היו פילוסופים מוניסטיים אחרים, אשר לא הסתפקו בהמשגה כזו של האל, וטענו שהאל אינו "בעל הבית הנעדר" של העולם. תפיסה שכזו איימה על כמה מיסודות הנצרות. הניסים המוזכרים בספרי הברית הישנה והחדשה נתפסו כהוכחות המרכזיות לאמיתות הדת הנוצרית. הנ"ל העידו על המעורבות הפעילה והנקודתית של האל בעולם. מעורבות זו נקראה "השגחה מדעית". לדוגמא, הפילוסופים המוניסטיים האנגלים, מבויל ועד ניוטון, ביקשו למצוא בטבע סדירויות ודפוסים, שיעידו על חוכמתו המתכננת של האל. הם הסיקו, כי האל מסדיר באופן פעיל ומתמשך את הדפוסים האלה. כך כתב כוביל: "האל יסד מרצונו את חוקי הטבע, והוא בוחר להמשיך ולשמרם. אך חקר הטבע, בתנאי שיובן באמצעות המושגים הנכונים, עשוי לשמש גם כמשאב, שיראה לבני אדם כיצד האל שומר על העולם, מפקח עליו, ומתערב בו תמידית". לדוגמא, עלינו להבין שאבנים נופלות מטה בתאוצה של עשרה מטרים בשנייה בריבוע, על פי רצון האל. כמה מבין הפילוסופים המכניסטיים ביקשו לאמת עדויות אודות רוחות, ולבחור את אלה, הניתנות להסבר טבעי מהאחרות, וזאת בכדי לבסס מחדש את ידיעתנו על אודות העל-טבעי על יסודות מוצקים יותר. (שייפין, 2009). כך כתב בויל: "ההכרה בקיומן של ישויות תבוניות, שאינן נראות לעין, בדרך כלל מסייעת מאוד להחזרתם בתשובה…של אתיאיסטים". כאן ניתן למצוא את חוסר הסתירה שבין מדע לדת ואת היותן משלימות זו את זו. יש לציין שרבים מהחוקרים בני המאה ה-17, הכירו בגבולותיה של הפילוסופיה המכניסטית, ובכך שאי אפשר להסביר את תופעות העולם במונחים מוניסטיים. לדוגמא, בשלהי המאה ה-17, אייזק ניוטון- פילוסוף, שזכה לזרי תהילה כמי שהביא את הפילוסופיה המכניסטית לכדי שלמות- כבר הביע את קוצר רוחו כלפי ניסיונות פילוסופיים להציג הסברים מכניסטיים גורפים. ניוטון היסס להצביע על גורם מכני לכוח הכבידה, ומגבלות דומות חדרו גם למחקריו בתחומים כמו: מגנטיות; חשמל; ותופעות החיים. ניוטון הביע את נכונותו להשלים עם העובדה, שבחשבון אחרון- הטבע הוא מסתורי.

4) גלילאו, תורתו המדעית והכנסייה הנוצרית

גלילאו גליליי נודע כאחד מהדגולים שבאנשי המדע מאז ומעולם, ומעמודי התווך של המהפכה המדעית. גלילאו מוצג לרוב כנציג המובהק של הקידמה המדעית, שהתבטאה בהשקפה הקופרניקאית. בשל דעותיו הרציונליות, גליליאו היווה איום לכנסייה, אשר דגלה בדת ובאל, שלא ניתנים להוכחה אובייקטיבית. ((Feldhay, 1995. כאן ניתן לראות יחס בין מדע לדת אשר במסגרתו המדע והדת סותרים האחד את האחר. זאת ועוד, כאשר גלילאו שלל את שיטתו הגיאוצנטרית והגיאוסטטית של תלמי, נתפס גלילאו כמי שדוחה את אמיתותם של כתבי הקודש, שבהם ניתן למצוא התייחסויות חוזרות לכך שהארץ נחה והשמש נעה. גלילאו הכריז, כי "הביבליה הקדושה אינה מכילה כל דבר שקר", ועל כן יש לקבל את אמיתותו של הסיפור שבספר יהושע על השמש, שעמדה דום בגבעון. אך כאן- גלילאו התעקש להעניק מעמד שווה לפחות לספר הטבע של האל, כמקור לידיעת האמת. אפשר לומר, כי גלילאו רצה הרבה יותר מאשר שוויון תרבותי לפילוסוף הטבע. לפרקים גלילאו הנגיד בין עמימותם של כתבי הקודש לבין בהירותו הפרשנית של ספר הטבע. (שייפין, 2009). האסטרטגיה הזאת לא נחלה הצלחה, ובסוף משפטו המפורסם של גלילאו בידי הכנסייה הקתולית ב-1633, הוא נדרש לחזור בו מתמיכתו באמינותה הפיזיקלית של תורת קופרניקוס. על פי תורה זו, כדור הארץ הוא אשר נע סביב השמש, והשמש עומדת, נחה, וזאת בניגוד לדעה הדתית, שהארץ היא במרכז העולם והשמש- היא אשר נעה (כאן יש לציין, כי הסיפור שבספר יהושע על השמש, שעמדה דום בגבעון- אינו מהווה דוגמא מייצגת לאמונה הדתית). כאן יש קשר ליחס בין מדע לדת, אשר במסגרתו יש סתירה בין מדע לדת. אולם, חוקרים אגרסיביים טענו במפורש שהמדע יכול לספק משאבים ייחודיים ורבי עוצמה לתמיכה באמונה הנוצרית. באנגליה הפרוטסטנטית טענו חסידיה של הרפורמה בידע על אודות הטבע, שקריאה נכונה בספר הטבע תוכל לתמוך בדת הנוצרית, בכך שתטהרה. לאורך המאות התווספו אל הדת, במיוחד בגלגולה ה"אפיפיורי", אמונות טפלות ואגדות. ניתן היה להשתמש בבקרת האיכות האינטלקטואלית של היסטוריית הטבע המחודשת, כמו זו של גלילאו, בכדי "לנקות" את הנצרות מיסודות של עבודת אלילים, ולהשיבה לטוהרה הראשוני. בייקון הסכים עם גלילאו, שנדרשת מומחיות על מנת לפענח נכונה את כתבי הקודש. אבל אם יצליח פילוסוף הטבע לקרוא כראוי בספר הטבע המקביל- הוא יוכל לתרום לא פחות מהתיאולוג, אם לא יותר, להבהרת האמת הדתית, ולהבטחת האמונה הנכונה. (הייפין, 2009). כאן מופיעה התייחסות לחוסר הסתירה שבין מדע לדת, ולהיותם משלימים זה את זה. לדוגמא, בייקון טען: "פילוסופיית הטבע היא, אחרי דבר אלוהים, בה בעת התרופה הטובה ביותר כנגד אמונות טפלות, והמזון המצוין ביותר לאמונה, ומשום כך- ניתנת לדת כשפחתה נאמנה ביותר". רבקה פלדחי, פרופסור להיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, כתבה את ספרה "גלילאו והכנסייה", מתוך התנגדות למיתולוגיזציה של גלילאו בידי היסטוריונים של המדע. פלדחי טענה, כי המיתוס של גלילאו עבר שינויים וכיום אין עוד רבים בעולם האקדמי המקבלים את הטענה, שבעימות בין גלילאו לכנסייה היה הצדק לצידו של גלילאו בלבד. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 התקבלה דווקא ההשקפה, שנציגיה של הכנסייה לא היו בהכרח לא רציונליים, או לא הוגנים, ביחס לגלילאו ולהשקפה הקופרניקאית. אולם, פלדחי טענה, כי מכאן לא עולה, שהמיתוס על אודות העימות בין גלילאו לכנסייה חדל מלהתקיים בקרב היסטוריונים של המדע. פלדחי טענה, כי סיפורים מסוג הסיפור על מאבקו של גלילאו בכנסייה מונעים הבנה טובה יותר של היחסים בין דת למדע.( Feldhay, 1995).

5) תפיסת המדע בתקופת הנאורות

המדע בתקופת הנאורות במאה ה-18 הוא נושא חשוב, שהיה מעורב בהתפתחות הדתית של התקופה. יש לציין, כי המילים "מדע" ו"מדען"- לא הומצאו עד לשנות ה-30 של המאה ה-19 באנגליה. לפני כן, "פילוסופיה טבעית" היתה כנראה המונח שהיה בשימוש נפוץ. המחקר של מה שאנו מכנים "מדע"- עדיין התרחש במאה ה-18 בתוך דיסציפלינות אחרות, הקשורות תחת הכותרת "פילוסופיה טבעית". כפי שכתב היסטוריון מאוחר: "כל העניין של ‘פילוסופיה טבעית’ היה להתבונן בטבע ובעולם, כפי שהוא נוצר על ידי אלוהים, וכך ככזה שניתן להבינו כמגלם את כוחותיו ומטרותיו של אלוהים". Cunningham and Williams, 1993)). הצהרה זו נכונה במיוחד לגבי ה"פילוסופיה הטבעית", שבה עסקו בתקופת ההארה במדינות דוברות אנגלית, אך היא הייתה גם גורם חזק בחלק מה"פילוסופיה הטבעית" באירופה. יש כאן התייחסות ליחס בין מדע לדת, אשר במסגרתו המדע והדת משלימים האחד את השני. בנוסף לכך, בעידן שבו היה עיסוק בבניית "נצרות סבירה הגיונית", אשר יכלה להציע מידע על אלוהים ומטרותיו, ללא קשר למקורות "לא רציונליים" כגון אמונה והתגלות- המדע, עם פנייתו להוכחות הניתנות לתפיסה באמצעות החושים, היה נקודת התייחסות מהותית בוויכוח התיאולוגי. הדאיסטים חשבו על אלוהים כעל מעט יותר מהכוח המקורי, שמאחורי חוקי הטבע, כך שהאלוהות וחוקי הטבע לרוב נתפסו כמעט כמילים נרדפות. החיפוש אחר "נצרות סבירה הגיונית" דחף את ה"פילוסופיה הטבעית" למקום בעל חשיבות הולכת וגדלה בתקופת ההארה. לגבי "פילוסופיה טבעית"- "טבע" נתפס כביטוי של היד המכוונת של אלוהים. בניגוד לכך, בעוד שרבים המשיכו לקבל את הרעיון, ש"פילוסופיה טבעית" ותאולוגיה צריכות לפעול בשיתוף פעולה- הרי שפילוסופיה בפועל שמה דגש רב יותר על מגבלות האפשרות של השגת ידע עמוק יותר לגבי הסדר הטבעי. זה היה הצעד הראשון בדרך להפיכתו של המדע לצורה מובחנת של המאמץ האינטלקטואלי, מובחנת מהדת. ואכן בנקודות רבות אנו יכולים לראות ש"פילוסופיה טבעית" הפרידה עצמה בהדרגה ממטרות תיאולוגיות. לדוגמא זו פרשנות אחת של העבודה של הדמות המדעית המפורסמת ביותר של התקופה- אייזיק ניוטון (1643-1727). ניתן לראות, שההארה החלה לא רק בנסיונות של ג'ון לוק להבין את המוח האנושי, ואת החברה האנושית, אלא גם בניסיון של ניוטון ב- Mathematical Principles of Natural Philosophy, החיבור שכתב בשנת 1687, ליצור תיאורים מתמטיים של הסדר הקוסמי, של תנועת הפלנטות, של החוק המפורסם של הכבידה, וברעיון של המרחב הפלנטרי כאינסופי. כאן ניתן לראות את ההפרדה שבין מדע התלוי במתמטיקה לבין הדת. בנוסף לכך, התפיסות של ניוטון היו הרבה יותר מורכבות למעשה. אנרגיה, כך חשב, יכולה להיות משוחזרת במערכת הקוסמית על ידי ההתערבות הישירה התקופתית של הבורא שלה. רעיונותיו של ניוטון הראו את הצורך ב"גורם ראשון", שגרם לקוסמוס לתפקד, אך למרות ההצהרות של חלק מההוגים, הוא לא סיפק ערובה לכך שהגורם הראשון דומה לאלוהים של הברית הישנה או החדשה, או שהיה בסיס מדעי לאמונות הנצרות. זאת ועוד, ההשפעה של ניוטון הייתה מעורבת. כך, בשנות ה-90 של המאה ה-17, התיאולוג ריצ'ארד בוטלי נשא דרשות, שגייסו את ניוטון להגנת הדת. אבל ב-1734, הפילוסוף ג'ורג' ברקלי (1685-1753) ראה דווקא בתיאוריה של ניוטון כתורה המוליכה לכפירה ולאתיאיזם. בנוסף לכך, הייתה חוסר הסכמה לגבי האופן שבו ניוטון השיג למעשה את הממצאים שלו. ג'ורג' קומטה דה בופון, חוקר טבע שחי בשנים 1708-1788 התעניין ברעיון שלטבע הייתה היסטוריה, טבע שהמצב הנוכחי שלו לא היה המצב, שבו אלוהים יצר אותו. בופון השתמש בהוכחה של מאובן, ובניסויים פיסיים, כדי לטעון שהעולם והחיים עצמם היו עתיקים יותר ממה שצוין על ידי היצמדות לכרונולוגיה של הסבר הבריאה שבספר בראשית. כאן ניתן לראות יחס בין מדע לדת, שבמסגרתו קיימת סתירה בין המדע לדת. זאת ועוד, ככל שהמאה ה-18 התקדמה, במיוחד ביבשת אירופה- נוצרים פערים בין המטרות וההנחות של התיאולוגיה, לבין אלה של ה"פילוסופיה הטבעית". בעוד שהגישה התיאולוגית של הטבע, המשקפת את המאפיינים החיוביים של האלוהות – עדיין הייתה מקובלת על רבים, במיוחד בבריטניה, הרי שאנשים התחילו להחזיק בדעות לגבי הטבע, שהיו מופרדות מהמטרות התיאולוגיות. לדוגמא היו כאלה שטענו כי יש להתייחס לידע על הטבע כקשור בחילון וכי יש לרדוף את הידע על הטבע כאחד שהחל להחליף באיטיות את הדת.

6) היחס בין מדע לדת – הגישות השונות

לשאלת היחס בין אמת מדעית לאמת דתית- תורנית קיימות כאמור שלוש גישות עיקריות: יחס אנטיתטי; יחס אינדיפרנטי; ויחס סינטתי. (מלכה, תש"ע). הנחת הגישה הראשונה היא, שהתורה והמדע היום, מעצם טבעם, הם שני תחומים סותרים, ואפילו עוינים זה לזה. ניתן להניח, שבעיני המצדדים בהשקפה זו- במיוחד אנשי מדע ואנשי הגות- אתאיסטים או רציונליסטיים, שעבורם הקריטריון הבלעדי לאמת ולהכרת המציאות הוא החקירה המדעית או החקירה הלוגית-תבונית- המדע הוא אמפירי, ומסקנותיו מבוססות והחלטיות וכפויות על כל בר דעת, ואילו טיעונים דתיים הם חסרי ביסוס. אלה האחרונים בנויים על ספקולציות ואינטרפרטציות, ולכן הם אינם עומדים במבחן הביקורת. ובעוד שהמדע מתקדם ומשתכלל עם הזמן, התורה היא יצירה אנושית-ארכאית, וקפואה על שמריה. כל זה מחייב, שתתגלינה סתירות מהותיות בין שני התחומים, שלא ניתן ליישב ביניהן. בין הדתיים ישנם גורמים קיצוניים במיוחד, השוללים את סמכות המדע, ורואים בחקירה השכלית חתירה תחת יסודות האמונה, אך בימינו- קולות קנאים שכאלה הולכים ודוממים. (מלכה, תש"ע). לפי הגישה השנייה- כל ניסיון לעמת בין אמונה למדע הוא רעיון אבסורדי. דעה זו הובעה בכל חריפותה על ידי פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. מדובר בשני תחומים מקבילים, שאינם נחתכים, וממילא אין מקום לקונפליקט ביניהם. בתוך כך, עולם האמונה ועולם המדע מובדלים בשפתם ובשיטתם, בתחום עיסוקם, ובתכליתם. המדע- עוסק במצוי, בהכרחי, ובסיבתי, בעוד שהתורה- עוסקת ברצוי, באפשרי, ובתכליתי. עולם המדע- עניינו באובייקטיבי, בקטגוריות של אמת ושקר, בעולם חולין, ובאדם כייצור תבוני מול המציאות הטבעית. לעומת זאת, עולם התורה הוא עולם הערכים, עניינו בסובייקטיבי, בקטגוריות של טוב ורע. כל עימות בין תורה למדע הוא ריק מתוכן. (מלכה, ש"ע). לדוגמא: תיאור ההתגלות של ה' בתנ"ך, כאשר הוא איפשר למשה להוציא מים מן הסלע- לא הוכח בצורה אובייקטיבית. ביסוד הגישה השלישית, המקובלת לדעתו של ישראל מלכה על רוב הציבור הדתי, ועל ישראל מלכה בתוכם- עומדת ההנחה, שדת ומדע הן שתי חוכמות משלימות, ותומכות אחת בשנייה. המדע מספק ידע אובייקטיבי, והדת מציבה מטרה. חוקי הטבע הם השגחתו הכללית של הבורא בעולמו, ועל כן אין מקום לסתירה ביניהם. כמו שהחקירה המדעית היא חיפוש מתמיד אחר היסודות של המציאות, כך החקירה בין כתליו של בית המדרש היא חתירה מתמדת להכרת האמת, לגילוי. כך, שאלת ראשית היקום, שהייתה במשך דורות סלע מחלוקת בין דת למדע, הפכה להיות בימינו לנקודת מפגש.

7) הקביעה כי העולם נברא יש מאין, על פי היהדות

הקביעה שלעולם יש ראשית, שהיקום נתהווה ברצון הבורא- מן ההיעדר המוחלט, מהווה את אחד העקרונות היסודיים והמכוננים של היהדות. (מלכה, תש"ע). בניגוד לכך, פרופסור ישעהו לייבוביץ' ז"ל טען, כי עניינם של התורה ושל כתבי הקודש הוא התביעה המוצגת לאדם לעבוד את ה', ולא הצורך להקנות לו אינפורמציה על העולם. לפיו, הפסוק הראשון בתורה לא בא בכדי למסור לאדם ידע כלשהו על תולדות העולם, אלא להפריד בין אלוהים לעולם. (מלכה, תש"ע). דווקא במאה ה-20, ובמיוחד לאור הגילויים של ראשית היקום, ובתוכם תיאוריית ה"מפץ הגדול" (ראה להלן) יש מקום להתפעלות מן העובדה, שמכל המיתולוגיות והקוסמולוגיות של העולם העתיק (סיפורי הבריאה השומריים, הבבליים, היווניים, ואף הפיניים, ההודים והאינדיאניים)- דווקא הסיפור המקראי עומד יפה במבחן ההשקפה המדעית המודרנית. שני האחרונים- תומכים בכך, שהעולם נברא יש מאין. על פי היהדות- העולם נוצר בהתאם לקביעה הזו.

8) ה"מפץ הגדול"

את תיאוריית ה"מפץ הגדול" הגה ג'ורג' גאמוב בשנת 1946. בתקופה זו נתחולל מפנה בתחום המדע. התיאוריה המקובלת על רוב המדענים היא כי לידתו של היקום התחוללה לפני כ-15 מיליארד שנה, עם פיצוץ אדיר, המכונה "המפץ הגדול". לאחר הפיצוץ לא היה עדיין חומר, במובן של החומר של היום, אלא חלקיקים בעלי מטען שלילי או חיובי, שנקראו בשם "פלאסמה". כאשר הטמפרטורה התקררה- הופיע החומר כפי שהוא במובן של היום, והאור הוחזר מהחומר ולא נבלע בו כפי שהוא נבלע קודם לכן. באופן הדרגתי, החומר הממלא את היקום החל להתפתח מן הפשוט אל המורכב, עד שהגיע אל הצורה הנוכחית שלו. סטיבן הוקינג טען, כי רגע הבריאה עצמו נמצא מחוץ לתחום חוקי הפיזיקה הידועים היום. (אביעזר, תש"ן). העובדה כי הזמן, החלל, והחומר צמודים זה לזה, נהגתה על ידי פילון האלכסנדרוני ועל ידי איינשטיין (וולפזון, תשנ"ג), משמעותה היא שלמושג "זמן" לא היה מהות לפני היווצרותו של החומר. לכן אין משמעות לשאלה "מה היה לפני ה"מפץ הגדול", מאחר ולא היה קיים בכלל מושג הזמן לפני ה"מפץ הגדול".

9) התורה והמדע נפגשים לפחות בשלוש נקודות, בשאלת בריאת העולם

הנקודות בהן נפגשים התורה והמדע בשאלת בריאת העולם הן: שהיקום מחודש;שהיקום מתחיל ממצב של חושך וממצב של כאוס (כתוב בתורה "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום"; לאחר הופעת האור היקום החל להתפתח באופן הדרגתי, מן הפשוט אל המורכב (מלכה, תש"ע). פרופסור אהרון קציר ז"ל ( 1913-1972), היה פרופסור במכון וייצמן למדע. הוא עסק בסוגיית ההתאמה שבין המדע והדת בשאלת בריאת העולם בספרו האחרון, "בכור המהפיכה המדעית" (1971), לאחר שעיין במשנותיהם של פילוסופים ידועים בכל הדורות, מתאלס איש מילטוס במאה ה-9 לפני הספירה ועד לפילוסופים בני המאה ה-20, כסארטר, ראסל, וייטהד, ועוד. פרופ׳ קציר ציין רק שני פילוסופים בכל הדורות, שכל אחד מהם השיב תשובה "מודרנית" לאחת משתי השאלות של הפיזיקה בת ימינו: מהותו של הזמן; והגודל הקטן ביותר בקוסמוס. (וולפנזון, תשנ"ג). פרופסור אהרון קציר כתב: "מהו הזמן? כאמור, טוענת ההיפותזה של פילון האלכסנדרוני (זו שנתמכת על ידי תורתו של איינשטיין)- שהזמן הוא חלק בלתי נפרד מהמבנה המטריאלי של העולם". פילון האלכסנדרוני היה בקיא גם בפיזיקה ובפילוסופיה של ימיו, וגם ביהדות- ובראש ובראשונה בתנ"ך. (וולפנזון, תשנ"ג). הפתרונות שנתן פילון לבעיות המדע נשענו על הבנתו גם את המדע וגם את התנ"ך. (וולפנזון, תשנ"ג). סטיבן הוקינג מתייחס להתאמה שבין התנ"ך לתיאוריית ה"מפץ הגדול". וכך הוא אמר "מדוע אלוהים בחר להניח ליקום להתפתח לפי חוקים, שאנו מסוגלים להבין? הזמן אינו אלא תכונה של היקום, שאלוהים ברא. יש לשער, שהוא ידע מה כוונתו, כשהתקין אותו".

סיכום

אין ניגוד בין סיפור פרשת "בראשית" לבין המסקנות, הנובעות מהישגי המדע המודרני, בתחומי מחקר הקוסמוס. רבה התפעלותנו מהעובדה, שהפירוש הפשוט ביותר והברור ביותר לסיפור "בראשית" תואם את התפיסה המעודכנת ביותר של המדע המודרני לגבי התהוות היקום- היא תיאוריית ה"מפץ הגדול". בתרבויות קדומות שונות הופיעו נצנוצי הרעיון של התפתחות היקום, אולם אך ורק בסיפור הבריאה התנ"כי מצוירת תמונה שלמה וברורה, וסיפור הבריאה מתאים שם במושגיו, בתוכנו, ובסמליו הרעיוניים, לתפיסת העולם המדעית של ימינו. תובנה זו מבשרת טוב ליהודי המאמין, המתייחס ברצינות לטקסט המקראי. יש תקווה, שעם התפתחות הידע, וצבירת ידע נוסף, אשר יכול לתרום לצמצום הפער שבין הידע על היווצרו העולם על ידי המדע לידע על בריאת היקום כפי שהוא מופיע בספר "בראשית"- תובן שאלת בריאת העולם בצורה מעמיקה עוד יותר מכפי שהסוגייה מובנת בימינו אנו. עדיין רווחת הסברה בקרב אנשים רבים כי המדע הוא תחום הסותר את הדת. שהמדע הוא אובייקטיבי ומבוסס, ואילו הדת- היא סובייקטיבית, בלתי ניתנת להוכחה. העבודה שבצעתי מראה את הצדדים האחרים בהקשר לטענה הנ"ל: שיש הוגים רציניים מאוד, ביניהם מדענים דתיים חשובים- החושבים דווקא שהמדע והדת מהווים שני תחומים המשלימים זה את זה, והדבר מודגם בעבודה לגבי "בריאת העולם" על פי תיאורית ה"מפץ הגדול" אשר תואמת את המסופר בספר "בראשית".

ביבליוגרפיה

1) אביעזר, נ' (תש"ן). על סתירות בין תורה למדע. ניב המדרשיה, כב-כג, 1-6.
2) דומב, י' (תשס"ט). איש המדע היהודי החרדי. המעין, 11-4.
3) וולפנזון, א' (תשנ"ג). פרשת בראשית בפרספקטיבה אבולוציונית. בית מקרא, לח,
164-97.
4) מלכה, י' (תש"ע). לשאלת התהוות היקום- בין דת למדע. דעת, 349-365.
5) שייפין, ס' (2012). המהפכה המדעית. בתוך י' מנשנפרוינד (עורך), מדע ותרבות מקראה
235-184.
6) Feldhay, R. (1995). Galileo and the church: political inquisition or chritical dialogue? Cambridge university press, 1-25.
7) Lindberg, D. (2007) . The beginnings of western science: The European scientific tradition in philosophical, religious, and institutional context, prehistory to a.d. 1450. University of Chicago press, 14, 357-368 .
8) Outram, D. (1995). The enlightenment, Cambridge and New York. Cambridge university press, 93-108.