"בירח בלילה" של י.ל. גורדון – שיר המדע הבדיוני הראשון בעברית מודרנית לציון 133 שנים לפטירתו של גורדון

לציון יום פטירתו של המשורר הידוע "יל"ג", יהודה ליב גורדון, ב-16 בספטמבר 1892, הנה פואמה לא כל כך ידועה שלו, שהיא השיר המדעי הבדיוני הראשון בעברית מודרנית שמתאר מסע לירח.

המערכת

שירה מדעית-בדיונית של ממש בשפה העברית מתחילה עם המשורר העברי הידוע מהמאה ה-19  י. ל. גורדון או יל"ג.

גורדון ידוע היום בעיקר בזכות הפואמות הסאטיריות כמו "קוצו של יוד", ופואמות תנ"כיות-היסטוריות כמו "צדקיהו בבית הפקודות" שחיבר. אבל הוא כתב גם פואמה נדירה בשפה העברית של מד"ב טהור – על מסעות לירח.

הפואמה, שנקראה "בירח בלילה", נכתבה בשנים 1878-1882. היא מתארת שני מסעות מוצלחים של הדובר בשיר אל הירח, וניסיון שלישי לא מוצלח לעלות אליו בכדור פורח ("מגדל באוויר פורח") ממולא בקיטור.

המסע הראשון של המשורר לירח נעשה ב"רכב אש":

לו מלאך הייתי לו בית אל הייתי ובסולם יעקב אליך עליתי!
ובמחשבה זאת את נפשי שעשתי
עת לכתי בשדה בדד לשוח
חי קל שוט קול רעש אופן שמעתי
וארא רכב אש יורד ברוח
וברכב ארבעה סוסי להב
וכרוב נער קטון נוהג כמו
ובכוכב שבט ידפקם, ימחץ ברהב
ורפידת הרכב חשמל ונגה…
מרכבת כבוד זאת ירדה גם עתה
ותעלני מתחתיות הארץ…
הסוסים נתרו לשחקים ארקיע
הים נס, הארץ נחבאה הפעם
גלגל הרוח מסביבי יריע
תחתי חדרי ברק, סתר הרעם
פה גל גל האש –פה שער השמים
ויסוב על צירו ויפתח…
ואני הוצגתי על חוג הירח
נהטתי לדעת איפה הייתי
אך חושך מסביב – ומאום לא חזיתי
הבטתי וארא מרחוק מתחת
בדמות כדור מאיר מפיץ קרנים
הלא את היא ארצי את הזורחת
תאירי ללבנה פה בשמים!
אז אמצתי לבי רגלי נשאתי
ולאור הארץ בסהר הלכתי
ובכל המקום שמה לא מצאתי
כל נפש חיה אשר בו דרכתי
רק כוכבים ושרפים עפים ברמה…
צדקו האומרים – אל ליבי אמרתי
כי הירח ארץ לא נושבת
עד לגבול נגה הארץ עברתי
אין עקבות עיר מושב – רק שואת מות
אין בית אין שדה, אין עץ אין זרוע

לעומת המתחולל על הארץ, שבה בני האדם "על כל גוש עפר ישפכו דם כמים", הרי כאן על הירח:

שדות ומגרשים חמדת עיניים
הרי מחצב, הרי זהב ובדלח
מכרה אבני פחם נתר ומלח.

גורדון ממשיך:

לו שלטו בתבל זאת האובדת
אז חדל דל ורעבים נשאו עמר
גוי אובד מצא לו ארץ מולדת [זהו כנראה רמז לכך שאולי על היהודים להתיישב על הירח .א.א.]
וערמים הבינו מלבוש כחומר.

הדובר מתריס כנגד הבזבוז של היות הירח עולם מת:

יוצר כל שאלתי – מה זה עשית
מה עולם מלא לתהו הקדשת?
למה לאדם דרך לא גילית
או מדוע בשביעי לשבות חשת?
עוד יום לו עמלת, לו עוד יומים
גם פה תעשה אדם כדגי המים!

המשורר ממשיך ושומע מהמלאך זגזאל על תכלית הירח, וזה מדווח לו כי על הירח נמצא בית המלאכה של הצייר "צור העולמים", שבו הוא כותב את כל המעשים הנעשים בארץ.

הכותב מורד בחזרה אל הארץ אך אינו יכול לשכוח את מסעו לירח והוא נחוש בדעתו לחזור לשם. הוא בונה לעצמו "מגדל פורח באויר" – כדור פורח מלא קיטור – אך זה נופל והמספר כמעט טובע בים. לבסוף הוא חוזר לירח לאחר שהפך לעשיר גדול, ואז הוא מועלה לשמים בעזרת גל החנופה ו"הליקוקים" שסביבו. הוא פוגש שם שוב את המלאך וזה מראה לו בלוחות את הנעשה על הארץ וכל הסיאוב שבה, ומסתבר לו שהרקבון מגיע אפילו עד השמים ו-"מגודל הכאב מרב הקרץ, נפלתי רגע משמיים ארץ".

פואמת המד"ב של גורדון נועדה בראש ובראשונה ככלי לביקורת חברתית.

בכל אופן, במשך זמן רב היא נשארה כמעט יחידה במינה.

תיאור המסע לירח של גורדון יש בו עניין גם היום, גם לאחר שהמין האנושי היה על הירח, ושואף לחזור אליו.

והנה היא לפניכם.

הנה השיר "בירח בלילה "בטקסט מפרויקט בן יהודה

א.

הַיּוֹם רַד וַיְפַנֶּה מָקוֹם לַלָּיְלָה
וּתְשֻׁאוֹת הָאָרֶץ לִדְמָמָה קָמוּ;
הַסַּהַר הִתְיַצֵּב בִּמְרוֹמֵי מַעְלָה,
רוּחוֹ סָרָה, פָּנָיו כָּהוּ נִכְתָּמוּ.
יָרֵחַ יָקָר! מַה נָפְלוּ פָּנֶיךָ?
הַתְקַנֵּא בַשֶׁמֶשׁ כִּי תִקְטַן מֶנּוּ,
אוֹ אוּלַי יַעַן עֵד נֶאֱמָן הִנֶּךָ
בִּפְעֻלּוֹת הָאֲנָשִׁים שׁוֹכְנֵי אַרְצֵנוּ?
יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ, בֶּגֶד יִלְבָּשׁוּ,
בַּלֵילוֹת יִתְעָרוּ, לֹא יִתְבּוֹשָׁשׁוּ.
בַּלֵילוֹת יֵרָאוּ נִכְלֵי צָבוּעַ,
מִסְכְּנוּת מִתְעַשֵׁר, מַעְגְּלֵי הַבּוֹרֵחַ;
תֵּרֶא דִמְעוֹת אֻמְלָל יַמְסֶה הַיְצוּעַ,
מַחְתֶּרֶת הַגַּנָּב, מַחֲבֵא רוֹצֵחַ;
תֵּדַע סוֹד הָאוֹרֵב וּמְרַגְּלֵי חָרֶשׁ,
מַחְשְׁבוֹת מֶלֶךְ, תַּחְבֻּלוֹת שַׂר הָחָיִל,
תַּעֲלֻמוֹת הַהַרְמוֹן, רָזֵי הָעָרֵשׂ –
תֵּדַע סִתְרֵי כָל חָי, משֵׁל הַלָּיִל!
לוּ מַלְאָךְ אָנִי, לוּ בֵית אֵל הָיִיתִי
וּבְסֻלַּם יַעֲקֹב אֵלֶיךָ עָלִיתִי!
בַּמַּחֲשָׁבָה זֹאת אֶת נַפְשִׁי שִׁעֲשָׁעְתִּי
עֵת לֶכְתִּי בַשָׂדֶה בָּדָד לָשׂוּחַ,
חִישׁ קוֹל שׁוֹט קוֹל רַעַש אוֹפָן שָׁמָעְתִּי
וָאֵרֶא רֶכֶב אֵש יוֹרֵד בָּרוּחַ,
וּבָרֶכֶב אַרְבָּעָה סוּסֵי לַהַב
וּכְרוּב נַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּמוֹ
וּבְכוֹכַב-שֵׁבֶט יִדְפְּקֵם, יִמְחַץ רַהַב,
וּבְמוֹשְׁכוֹת הַקֶּשֶׁת יַטֶּה אוֹתָמוֹ,
וּרְפִידַת הָרֶכֶב חַשְׁמַל וָנֹגַהּ –
מֵרוֹמְמוּת הַמַּרְאֶה נַפְשִׁי נָמֹגָה!
וּכְבָר יָרְדָה אַרְצָה זֹאת הַמֶּרְכֶבֶת
עֵת אֵלִיָה וַחֲנוֹך עָלוּ שָׁמָיְמָה
וּמְלָכָת הַשָּׁמַיִם בָּהּ יוֹשֶׁבֶת
מֵחֹם יוֹם כִּי תֵּרֵד לִרְחוֹץ הַמָּיְמָה;
בָּהּ יוֹשֵׁב אֵל זֹעַם יוֹם יַחַת מָטָּה
לָבִיא עַל עֹזְבָיו כִּלָּיוֹן וָקָרֶץ.
מֶרְכֶּבֶת-כָּבוֹד זֹאת יָרְדָה גַּם עָתָּה
וַתַּעֲלֵנִי מִתַּחְתִּיוֹת הָאָרֶץ;
כִדְמוּת יָד יָצְאָה מִלֵּב הַלֶּהָבָה
וַתּוֹשִׁיבֵנִי אֶל תּוֹך הַמֶּרְכָּבָה.
הַסּוּסִים נִתְּרוּ – לִשְׁחָקִים אַרְקִיעַ,
הַיָּם נָס, הָאָרֶץ נֶחְבְּאָה הַפָּעַם,
גִּלְגַּל הָרוּחַ מִסָּבִיב יָרִיעַ,
תַּחְתַּי חַדְרֵי בָרָק, סֵתֶר הָרַעַם;
פֹּה גַּלְגַּל הָאֵשׁ – פֹּה שַׁעַר שָׁמָיִם –
וַיִּסֹּב עַל צִירוֹ וַיִּפָּתַח;
אָז סוּס וָרָכָב נָמַסּוּ כַּמָּיִם,
וַאֲנִי הֻצַּגְתִּי עַל חוּג הַיָּרֵחַ.
הִבַּטְתִּי לָדַעַת אֵיפֹה הָיִיתִי –
אַךְ חֹשֶׁךְ סָבִיב – וּמְאוּם לֹא חָזִיתִי.
הִבַּטְתִּי וָאֵרֶא מֵרָחוֹק מִתַּחַת
כִּדְמוּת כַדּוּר מֵאִיר מֵפִיץ קַרְנָיִם –
הֲלֹא אַתְּ הִיא, אַרְצִי, אַתְּ הַזּוֹרַחַת
תָּאִירִי לַלְּבָנָה פֹּה בַּשּׁמָיִם!
אָז אִמַּצְתִּי לִבִּי רַגְלַי נָשָׂאתִי
וּלְאוֹר הָאָרֶץ בַּסַּהַר הָלַכְתִּי,
וּבְכָל הַמָּקוֹם שָׁמָּה לֹא מָצָאתִי
כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בּוֹ דָּרַכְתִּי;
רַק כּוֹכָבִים וּשְׂרָפִים עָפִים בְּרָמָה
כַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַצִּפֳרִים בַּאֲדָמָה.
צָדְקוּ הָאוֹמְרִים – אֶל לִבִּי אָמָרְתִּי –
כִּי הַיָּרֵחַ אֶרֶץ לֹא נוֹשֶׁבֶת;
עַד לִגְבוּל נֹגַהּ הָאָרֶץ עָבָרְתִּי
אֵין עִקְּבוֹת עִיר מוֹשָׁב – רַק שׁוֹאַת מָוֶת
אֵין בַּית אֵין שָׂדֶה, אֵין עֵץ אֵין זַרוּעַ,
אֵין רֶכֶב בַּרְזֶל, אַין מֶכֶס הַיָּיִן,
אֵין חוּט בַּרְזֶל דָּק עַל עַמּוּד רָקוּעַ,
אֵין בֵּית-הַמִּדְרָש אָף בֵּית-מַשְׁקִים אָיִן;
אֵין שׁוֹטֵר אֵין נוֹטֵר לִשְׁאוֹל מִי אָנִי
אִם יֵשׁ מִכְתָּב-מַסָּע וּמִי אִסְּפָנִי.
שָמָּה בָּאָרֶץ הָאֲנָשִׁים עָצַמוּ,
אִיש אָחִיו יִדְחָקוּ מֵאַין יָדָיִם,
עַל כֵּן עַל כָּל הַבְלֵי שָׁוְא יִלָּחֵמוּ
עַל כָּל גּוּשׁ עָפָר יִשְׁפְּכוּ דָּם כַּמָּיִם;
פֹּה עשֶׁר וּנְכָסִים לֹא אָדוֹן לָמוֹ,
אוֹצְרוֹת חשֶׁךְ לֹא חָלוּ בָם יָדָיִם;
מַסָּע וּפְסִילִים כָּל הוֹן יָקָר בָּמוֹ
שָׂדוֹת וּמִגְרָשִׁים חֶמְדַּת עֵינָיִם;
הָרֵי מַחְצֵב, הָרֵי זָהָב וּבְדֹלַח,
מִכְרֵה אַבְנֵי פֶּחָם נֶתֶר וָמֶלַח.
לוּ שָׁלְטוּ בַתֵּבֵל זֹאת הָאוֹבֶדֶת
אָז חָדַל דַּל וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר,
גּוֹי אֹבֵד מָצָא לוֹ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת
וַעֲרֻמִים הֵכִינוּ מַלְבּוּש כַּחֹמֶר!
יוֹצֵר כֹּל! – שָׁאַלְתִּי –מַה-זֶּה עָשִׂיתָ,
מֶה עוֹלָם מָלֵא לַתֹּהוּ הִקְדַּשְׁתָּ?
לָמָּה לָאָדָם דֶּרֶךְ כֹּה לֹא גִלִּיתָ,
אוֹ מַדּוּעַ בַּשְׁבִיעִי לִשְׁבּוֹת חַשְׁתָּ?
עוֹד יוֹם לוּ עָמַלְתָּ, לוּ עוֹד יוֹמַיִם,
גַּם פֹּה תַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַמָּיִם!
עוֹדֶנִּי מַשְׁמִים וָאֵרֶא בָּרוּח
אַחַד הַשְּׂרָפִים הֶעָפִים מִמָּעַל
יָרַד עַל הַר נִשְׁפָּה עָמַד לָנוּחַ.
“וִיהִי מָה! אֶעֱלֶה-נָּא אֵלָיו” – וָאָעַל.
הִשְׁתַּחֲוֵיתֵי וָאֹמַר: "כִּי שָׂאַנִי
"כִּי לַעְפִּיל הֲלֹם לִבִּי הִשִּיאָנִי,
“גַּר פֹּה בָאָרֶץ – בַּסַּהַר הִנֵּנִי…”
– יָדַעְתִּי מִי אַתָּה, הוּא הִקְדִּימָנִי,
אַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר פַּלְמוֹנִי אַלְמוֹנִי! –
“אָמְנָם כֵּן הוּא, וּמִי אַתָּה אֲדֹנִי?”
– אֲנִי זַגְזְגִאֵל, – בִּנְדָבָה עָנָנִי.
“הָאִם הַמְּזַגֵּג לַאֲרֻבּוֹת שָׁמָיִם?”
– לֹא כִּי הַסּוֹפֵר לִבְנֵי מָרוֹם אָנִי.
"הַגֶּד-לִי אֵפוֹא, גַּלֵּה לִי אָזְנָיִם:
“מַה תַּכְלִית כַּדּוּר זֶה? מַה פֹּה תִּפְעָלוּ?”
– דָּבָר זֶה, עָנָנִי בִּשְׂחוֹק, הִנֵּהוּ
מִסִּתְרֵי הַבְּרִיאָה שֶׁלֹא יִגָּלוּ
אַךְ לָךְ הַמְּשׁוֹרֵר אֶגְלֶה רַק קָצֵהוּ,
כִּי לוּ לַאֲחֵרִים גַּלּוֹתוֹ אִוִּיתָ
לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, כִּי לִשְׁקֹר נִסִּיתָ.
לִמְלֶאכֶת הַצַּיָּר צוּר הָעוֹלָמִים
פֹּה הוּא בֵּית הַמְּלָאכָה, פֹּה הָאָבְנָיִם.
הָאָרֶץ תִּסֹּב עַל צִירָהּ יוֹם תָּמִים,
עִמָּהּ יָסֹב הַסַּהַר בַשָּמָיִם,
וּמִדֵּי עָבְרָהּ מַעֲשֶיהָ נִכְתָּבִים
בִּכְתָב-אוֹר-הַשֶּׁמֶשׁ נִכְחָהּ זוֹרֵחַ,
עַל לֻחוֹת הָעֵדוּת הֵם הַכּוֹכָבִים
הָעֲרוּכִים לָה בִּמְכוֹנַת הַיָּרֵחַ,
וַחֲצִי הַסַּהַר הַשּׁוֹכֵן בָּעֲרָפֶל
הוּא חֲדַר הָאִישׁוֹן1, לִשְׁכַּת הָאֹפֶל2.
עתָּה הִתְבּוֹנַנְתִּי לִתְמוּנַת הַלְּבָנָה
כִּי הִיא כִּמְכוֹנַת חוֹקְקֵי-אוֹר אֶצְלֵנוּ;
כּוֹכָב נֹגַהּ כַּעֲדָשָׁה יָצִיץ מִקָּנָהּ
וּפִיהָ עָרוּךְ אֶל נֹכַח אַרְצֵנוּ,
מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כּוֹכָבִים הוֹרִידוּ
יַשְׁקוּם מֵי-כֶסֶף כִּרְאִי צַח הִזַּכּוּ,
וּכְלֻחוֹת בַּמְּכוֹנָה אוֹתָם הֶעֱמִידוּ,
שָׁם צַלְמֵי אָדָם עָלֵימוֹ הֻחַקּוּ –
הוֹצִיאוּם וַיְרִיצוּם חִיש לִמְקוֹם סָתֶר,
וִיצֻרֵי הַצֵּל יַאֲחִיזוּ בַּנָּתֶר.
הִנֵּה דִּבְרֵי חַכְמֵיכֵם – הוֹסִיף – טֹבוּ,
כִּי כָל מַעֲשֵיכֶם נִכְתָּבִים בַּסֵּפֶר,
אַךְ לֹא בִּכְתָב-אֱנוֹש, כַּאֲשֶׁר תַחֲשׁוֹבוּ,
לֹא בִּדְיוֹ וָקֶסֶת וּבְאִמְרֵי שֶׁפֶר,
כִּי בִּכְתָב-הָאוֹר יֻחַקּוּ יֻצָּרוּ
כִּדְמוּתָם וּכְצַלְמָם פֹּה בָּרָקִיעַ,
כָּל מַעֲשֶׂה כָּל מִקְרֶה אֲשֶׁר יִקָּרוּ
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר אוֹר הַיּוֹם שָׁם מַגִּיעַ;
כִּי קֶרֶן הָאוֹר בּוֹ מוֹסְדוֹת כָּל חֹמֶר
הוּא חָרָט הָאֳמָן יוֹצֵר כֹּל בָּאֹמֶר.
וָאֶתְחַנֵּן אֵלָיו: "הַפְלֵה חַסְדֶּךָ,
הַרְאֵנִי חִקְקֵי הָאוֹר עַל הַלּוּחוֹת".
חֲדַל-לָךְ, גָּעַר בִּי, עֲזוֹב חֶפְצֶךָ
אִם אִיש אוֹהֵב אַתָּה שָׁלוֹם וּמְנוּחוֹת,
הֶן תָּוֵי שַׁדָּי רַמּוֹת לֹא יֵדָעוּ
וּבְעֶצֶם תָּאֳרוֹ יַרְאוּנוּ כָּל גָּבֶר.
אוֹי אוֹי לָךְ אִם צַלְמָם עֵינֶיךָ רָאוּ
חַיֶּיךָ יָרְעָלוּ עַד רִדְתָּךְ קָבֶר.
שׁוּר, שָׁם יָצָא שַׁחַר, יֵרֵד אַרְצֶךָ;
לֵךְ וֶאֱחוֹז בִּכְנָפוֹ, הוּא יוֹרִידֶךָ.

ב.

הוּא הוֹרִידָנִי – אַךְ מִן-הוּא וָהָלְאָה
אֶת חִקְקֵי-הָאוֹר רֶגַע לֹא שָׁכַחְתִּי.
לֹא יָדַעְתִּי שָׁלֵו וּשְׁנָתִי נִגְזָלָה
וּכְמֻכֵּה-יָרֵח שׁוֹלָל הִלָּכְתִּי
כִּלְיוֹתַי יִסְּרוּנִי, לִבִּי הִכָּנִי;
מַדּוּעַ לָרֶדֶת אַרְצָה מִהַרְתִּי
הֵן זַגְזְגִאֵל רֵיקָם לֹא הֱשִׁיבַנִי,
לוּ אֵלָיו הִקְשֵיתִי, לוּ בּוֹ פָּצַרְתִּי.
וּבְכֵן חָרַצְתִּי נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיְמָה –
לַעֲלוֹת, וִיהִי מָה, שֵׁנִית הַשָּמַיְמָה.
אַךְ אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ אֶעֱלֶה שָׁמַיְמָה?
אֲהָהּ, לֹא כָּל יוֹם יֵעָשׂוּ נִפְלָאוֹת!
לַיְלָה וָלַיְלָה יָצָאתִי הַמַּיְמָה,
שַׁטְתִּי בַּשָׂדֶה בֶּהָרִים וּבְקָעוֹת.
רָאִיתִי הַלְּבָנָה אַרְצָה נִבָּטָה,
רָאִיתִי כּוֹכָבִים עָפִים בָּרוּחַ,
יָדַעְתִּי כִּי זַגְזְגִאֵל יַחֲרוֹת עָתָּה
פָּנִים חֲדָשׁוֹת בִּכְתָב-אוֹר עַל לוּחַ.
אָכֵן קוֹל אוֹפָן אָזְנִי לֹא שָׁמָעָה
וּמֶרְכָּבָה לָשֵׂאת אוֹתִי לֹא בָאָה.
הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי תַּחְבֻּלוֹת הִרְבֵּיתִי;
בָּנִיתִי לִי מִגְדָּל בָּאַוִּיר פֹּרֵחַ,
עָשִׂיתִי לוֹ צִנָּה, קִיטֹר מִלֵּאתִי,
וָאֵשֵׁב בַּצִּנָּה לַעֲלוֹת יָרֵחַ,
אַרוֹמָם, אֶנָשֵׂא, הַס כָּל הָאָרֶץ…
עַל בָּמֳתֵי עָב אָנִי, חִישׁ אֶהְיֶה שָׁמָּה…
אַךְ חִישׁ גָּז הַקִּיטֹר גָּז וַיִּתְפָּרָץ,
נִבְקַע הַמִגְדָּל וָאֶפֹּל הַיָּמָה;
כִּמְעַט שֶׁטָּבַעְתִּי וְהַדָּגִים אֲכָלוּנִי
לוּלֵא הַדַּיָּגִים בָּאוּ וַיְדִיגוּנִי.
עָזַבְתִּי דֶּרֶךְ חֹל – דֶּרֶךְ הַתְּבוּנָה
הַטָּמוּן בַּחוֹל הָאַכְזָב כַּמָּיִם,
וָאֶבְחַר דֶּרֶךְ הַקֹּדֶש – דֶּרֶךְ אֱמוּנָה
אֹרַח לַצַּדִּיק הָעוֹלֶה שָׁמָיִם;
הָלַכְתִּי אֶל עִיר לִמְקוֹם צַדִּיק קָדוֹשׁ
וּבְיָדִי פִּדְיוֹנִי כִּיס מָלֵא וְגָדוֹשׁ,
גַּם אִשָׁה עֲקָרָה שָׁם עִמִּי נִקְרָתָה;
וַיְהִי בְּהִסְתַּכְּלוֹ בְצוּרוֹת הַמַטְבֵּעוֹת
וַיְבַלְבֵּל הַצַּדִּיק בְּטָעוּת הַקְּמֵעוֹת –
וָאוֹלִיד בָּנִים, וְהִיא שָׁמַיְמָה עָלָתָה.
עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וָאָצוּם הַפְסָקָה
וּבְמִקְוֶה כַּשֵׁר, חֶצְיוֹ מֵי-רַגְלַיִם
וָאֲכַוֵּן בַּתְּפִלַּה אֶת לִבִּי לַשָּמַיִם
וָאֶזְכֹּר בְּסִלּוּדִים אַת שֵׁם הַקְּדֻשּׁה…
אַךְ הַשֵּׁם כְּמוֹ הֶגֶה פָּשַׁט וַיָעֹף
וַאֲנִי – כִּכְלִי מָלֵא כְּלִמָּה וּבוּשָׁה
נִשְׁאָרְתִּי עַל עָמְדִי מַר-רוּחַ וְזָעַף.
אוֹ כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֵהוּ, לְעֶלְבּוֹנִי,
אוֹ כִּי נִלְאָה הוּא לָשֵׂאת כֶּבֶד עָוֹן כָּמוֹנִי.
נוֹאַשְׁתִּי, אָמַרְתִּי: אָבְדָה תִּקְוָתִי!
וָאֶתְהַלַּךְ מַשְׁמִים מַר וַהֲרוּג-כָּעָשׂ –
וּפִתְאֹם לָפֶתַע בָּאָה עֶזְרָתִי
מִמָּקוֹם לֹא קִוִּיתִי וּבְהֶסַּח הַדָּעַת:
מָאתַיִם אֶלֶף בַּגּוֹרָל זָכִיתִי
וַעֲדַת חֲנֵפִים וּמְלַקְקִים עִוְּדֻנִי,
לִגְבִיר וּלְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל הָיִיתִי
וּלְכֹל לָרֹאש נִטְּלוּנִי וַיְנַשְּאוּנִי,
שֶׁבַע בַּיוֹם אֶת תְּהִלָּתִי הִבִּיעוּ
עַד הַשּׁמַיִם אֶת שִׂיאִי הִגִּיעוּ.
עַל דַּבֶּשֶׁת הַחֲנֻפָּה עָלִיתִי שָׁמַיִם
וָאֶמְצָא זַגְזְגִאֵל פִּרְקוֹ אָז יָשִׁיר.
וָאֶגָש וָאֶסְפֹּק לוֹ עָל הַכְּתֵפָיִם
בְּרוּח נְגִידִים וּבְעַזּוֹת כֶּעָשִׁיר:
– הֲשָׁלוֹם, זַגְזְגִאֵל יְדִידִי!? – קָרָאתִי–
לֹא עוֹד מְשׁוֹרֵר אָנִי, לֹא כִּנּוֹר אָעִירָה;
עֲשַׁרְתִּי, מָצָאתִי הוֹן, וּלְבַקֶּרְךָ בָּאתִי. –
וַיִּפְסוֹק זַגְזְגִאֵל פֶּרֶק הַשִּׁירָה
וַיִּסֹּב אֵלַי עַל כַּף רֶגֶל עֵגֶל
וַיִּקְרָא: "שָׂמַח לָךְ לִבִּי וַיָּגֶל!
שָׁלוֹם בּוֹאֶךָ!" – וּבְדַבְּרוֹ עִמָּדִי
הוֹצִיא מִתַּחַת לִכְנָפָיו יַד אָדָם
וַיְחַבַּק וַיְנַשַּק לִי וַיְאַמַּץ יָדִי;
גַּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת פָּשְׁטוּ לִי יָדָם
וַיַּעַזְבוּ אִיש מְלַאכְתּוֹ אֲשֶר עָשׂוּ
וַיֶּחֶרְדוּ אֵלַי בִּתְעוּפַת עָיִן
בֶּגֶד בּוּץ כַּיְּרִיעָה אֶל רַגְלַי פָּרָשׂוּ
וַיִּצְלוּ לִי בָּשָׂר וַיְסַנְּנוּ יָיִן;
וָאָבִין כִּי גַּם בַּמָּרוֹם יְכַבְּדוּ עֲשִׁירִים
וְאַלְפֵי שִׁקָלִים טֹבוּ מֵרִבְבוֹת שִׁירִים.
וּבְאָכְלִי רִנַּת כּוֹכָבִים הִקְשַׁבְתִּי,
וּלְקוֹלָם בָּהָדָר בְּצֵל עֲצֵי-תֹמֶר
עַל חֹף מֵי-מְנוּחוֹת לָנוּחַ שָׁכַבְתִּי
אָז פָּנָה זַגְזְגִאֵל אֵלַי וַיֹאמֶר:
“מַה-חֶפְצְךָ אֵלַי עַתָּה נָא הַגִּידָה!”
– כָּל יִשְׁעִי כָּל חֶפְצִי לִרְאוֹת הַלּוּחוֹת. –
" הַלּוּחוֹת? הֶרֶף נָא! עוֹד בָּךְ אָעִידָה,
“הֵן עֲרֻמּוֹת תֵּלַכְנָה פֹּה הָרוּחוֹת…”
– יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי; וּכְבָר אָמַרְתִּי
כִּי לֹא אִירָא דָּבָר יַעַן… עָשַׁרְתִּי. –
"אִם לָךְ – עָנָנִי – צֵל הַכֶּסֶף יָסֶךְ
"וּבְאֶבְרָתוֹ תֶחֱסֶה מֵעֶבְרַת זָדוֹן,
"פַּחְדִּי אָנֹכִי בָּזֶה לֹא יֵחָשֶׂךְ
"וּבְעָרִיצֵי מַטָּה לֹא אֶתְגָּר מָדוֹן;
"הֶן הֵם גַּם שָׁמַיְמָה לַעֲלוֹת יָהִינוּ
"בִּרְאוֹתָם כִּי סוֹדָם לֶאֱנוֹשׁ גִּלִּיתִי,
"לִפְנֵי בֵּית-דִּין שֶׁל מַעֲלָה עָלַי יַלְשִׁינוּ
"וּמִי יֵדַע מַה-תִּהְיֶה אָז אַחֲרִיתִי,
"כִּי מִשּׁוּט לָשׁוֹן גַּם בָּזֶה נָגוּרה
"גַּם פֹּה יֵשׁ שָׂטָן וּפוּלְסֵי דְנוּרָא.
"הָבָה לֹא אֲכַחֵד הַלּוּחוֹת מִמֶּךָ
"עֲלֵיהֶם מַלְאֲכוֹת הַקָּהָל רְשׁוּמוֹת
"וִיחִידֵי הַדֹּר לֹא אוּכַל אַרְאֶךָ
"אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם הוֹלְכוֹת עֲרֻמּוֹת;
"אוֹתָם רָאֹה תִּרְאֶה בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית
“כִּי תָּבוֹא הֲלֹם לִבְלִי שׁוּב עוֹד בָאָדָם”…
וּבְדַבְּרוֹ נָשְׁבָה בִּי רוּח חֲרִישִׁית
וּשְׁמֻרוֹת עֵינַי נֶאֶחְזוּ וָאֵרָדֵם,
וָאָכֹף רֹאשִׁי וָאֶדֹּם כִּי עָרְבָה שְׁנָתִי
וַתְּהִי בְעֵינָיו כְּהוֹדָאָה שְׁתִיקָתִי.
וַיִּקָּחֵנִי זַגְזְגִאֵל יַרְכְּתֵי צָפוֹנָה
וַיַּעֲמִידֵנִי עַל רֹאשׁ אֶבֶן הַשְׁתִיָּה –
מִימִינִי הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר כַּמְּכוֹנָה,
מִשְּמֹאלִי עוֹלָם הַתֹּהוּ, אֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה;
עַל רֹאשִׁי רָקִיע הַקֶּרַח נוֹרָא מַרְאֵהוּ
וּתְהֹם רַבָּה רֹבֶצֶת אֶל רַגְלַי מָטָּה,
וּלְפָנַי הַרְאֵל וּדְמוּת זְבוּל עָלֵיהוּ
וִירִיעַת עֲרָפֶל אֶת פָּנָיו לָאָטָה.
וַיִּמְשֹׁךְ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל וַיְפַתֵּחַ
וַיְגַל הַמָּסָךְ מִזְּבוּל הַיָּרֵחַ.
וָאֵרָא בַּזְּבוּל אֲרוֹן-עֹז פָּתוּחַ
וּמִגְרָעוֹת לוֹ סָבִיב וּשְׂפַתָּיִם,
וּשְׂדֵרָה בַּשְּׂדֵרָה לוּחַ אֶל לוּחַ
אַלְפֵי אֲלָפִים רִבּוֹא רִבּוֹתָיִם
לוּחוֹת עֲנָקִים לָהֶם יִרְאָה וָגֹבַהּ.
וַעֲלֵיהֶם תַּבְנִיוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת:
לֹא מָלְאָה נַפְשִׁי לִרְאוֹת לָשׂבַע
אַף כִּי קָמוּ עֵינַי מֵרְאוֹת בַּתְּמוּנוֹת.
אָז אִסְפַּקְלַרְיָא מְאִירָה לִי יוֹשֶׁט
וַיֹּאמֶר: הָבֵן בַּמַּרְאָה וּדְעֵה קֹשֶׁט.
וָאֵרֶא בַּתְּמוּנָה הֵיכַל תִּפְאֶרֶת
וּבְקִיעִים בּוֹ רַבּוּ פֶּרֶץ עַל פֶּרֶץ
טִיחוֹ נוֹפֵל, קוֹרָתוֹ מִתְפּוֹרֶרֶת,
וּבְשִׁכְבַת אֲבָקוֹ יִרְמוֹשׂ כָּל שֶׁרֶץ,
וּזְקֵנִים עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בֶּטַח נִרְדָּמִים,
מִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת לֹא יִפְחֲדוּ פַּחַד,
וּבְעַד הַחַלּוֹנוֹת עוּלֵי הַיָּמִים
מִתְמַלְּטִים מִן הַהֲפֵכָה אַחַד אַחַד.
וָאֶשְׁאַל: “מַה-זֹּאת”? וָאֶשְׁמַע תְּשׁוּבָתוֹ:
זֶה בֵּית יִשְׂרָאֵל, זֶה הֵיכַל תּוֹרָתוֹ!
וָאָשׁוּב וָאֵרֶא בֹּר מָלֵא רֶפֶשׁ
וּמֹטוֹת אֲרוּכִים עַל פָּנָיו נְטוּיִם
וּשְׁחוּטִים בְּרֹב סִמָּנִים, שְׁחוּטִים עַד הַנֶּפֶשׁ.
תּוֹרִים וּבְנֵי-יוֹנָה בַּמֹּטוֹת תְּלוּיִם;
רֹאש הַמֹּט בָּעֶרֶשׂ, קִצּוֹ בַּקֶּבֶר,
וְהָאֶפְרוֹחִים תְּלוּיִם מַטָּה רֹאשָׁמוֹ
וִיעַלְעוּ דָּם וִיפַרְפְּרוּ וִינִדּוּ אֵבֶר
וִיפַרְפְּרוּ מֵעַרְשָׂם עַד פִּי קִבְרָמוֹ.
“בֵּית הַשּׁוֹחֵט הוּא עֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים?”
– לֹא, חֲדַר הַמְּלַמְּדִים, שֹחֲטֵי בְנֵי הַנְּעוּרִים!
וָאֵרֶא יָם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם,
בּוֹ יַלְדֵי הָעִבְרִים חַיִּים יֻטָּלוּ,
וָאֶרְאֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים עַל הַמָּיִם,
נֶאֱבָקִים עִם מוֹתָם טֶרֶם יִצְלָלוּ;
אַךְ מִסְפָּר אֲנָשִׁים מֵעֵיהֶם הָמוּ
לִבְנֵי בִטְנָם, וּבְתֵבוֹת עֲצֵי גֹּפֶר
בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיָּם אוֹתָם שָׂמוּ
הַמְּשׁוּחוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ בַכֹּפֶר,
וַיֹּאמֶר לִי: “הַיָּם הוּא יָם הַגֶּפֶ”ת
“וּשְׂפַת הַקֹּדֶש – הַתֵּבָה בַּזֶּפֶת”.
וָאֵרֶא אִישׁ זָקֵן מֻכֵּה סַנְוֵרִים
וּבְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו גַּרְגִּיר עֲדָשִׁים,
וּסְבִיבוֹ קָהָל רָב עִוְּרִים אֲחֵרִים
וּפְנֵיֶהם פְּנֵי גֶּבֶר, לִבָּם לֵב נָשִׁים;
וָיָרֶם הַזָּקֵן עַל רֹאשָׁם גַּרְגִּירוֹ,
וַיְהִי הַגַּרְגִּיר לָהָר וַיִּפְרָץ-פָּרֶץ.
וַיְּדַכֵּא תַּחְתָּיו אֶת כָּל אַנְשִׁי עִירוֹ
וַיִּגְדַּל יֶתֶר עַד כָּל אַפְסֵי אָרֶץ.
– מִי זֶה הוּא הָעִוֵּר וּמָה הָעֲדָשָׁה? –
“רָב מְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בְּחֻמְרָא חֲדָשָׁה!”
שָׁם אֲנָשִׁים נוֹפְלִים אַרְצָה אַפָּיִם,
פִּיהֶם הִכְפִּישׁוּ בֶּעָפָר וּפְנֵיהֶם,
וְאִישׁ מִדָּה, לוֹ שֵׁש וָשֵׁש אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם,
יָרֹעַ קָדְקֳדָם וִיחַפֵּשׂ בִּגְדֵיהֶם;
אֶת שיִמְצָא 3 יוֹצִיא אֶל חֵיקוֹ מֵחֵיקָם
וּכְבָר כִּיסוֹ הָרָחָב מָלֵא עַל גְּדוֹתָיו,
וּכְבָר כִּיסָם רָזָה וּכְלֵיהֶם רֵיקָם
וּנְטוּיָה עוֹד יָדוֹ וּשְׁלוּחוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.
– מִי אֵלֶּה הָרָאשִׁים? – “רָאשֵי עַם קֹדֶשׁ!”
– וּמִי אִישׁ הַמִּדָּה? – “פַּרְנַס הַחֹדֶשׁ!”
הִנֵה בִּקְעָה גְּדוֹלָה רַחֲבַת יָדַיִם
וּבָה הָמוֹן עָם דּוֹמִים בִּתְמוּנָתָם
בּוֹנִים לָהֶם מִגְדָּל רֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם,
אַךְ שׁוֹנָה וּבְלוּלָה רוּחָם וּשְׂפָתָם;
אִישׁ אִישׁ מֵהֶם שְׂפַת אָחִיו לֹא יָבֶן
וּבְיָדָם חֶפְצַם עַל כֵּן לֹא יַצְלִיחַ:
זֶה יִשְׁאַל חֵמָר, זֶה יוֹשִׁיט לוֹ אֶבֶן,
חוֹל בִּמְקוֹם גָּזִית, תָּפֵל תַּחַת טִיח.
– דּוֹר הַפְלָגָה הוּא וּשְׂפָתוֹ הַבְּלוּלָה?! –
“לֹא כִּי אַנְשֵׁי דּוֹרְךָ הַמְּחִישִׁים הַגְּאֻלָּה!”
וָאֵרֶא רֶפֶת צַר וּבְתוֹכוֹ עֵדֶר
שֶׁכֻּלָּן שַׁכֻּלּוֹת וּמַתְאִימוֹת אָיִן,
צַמְרָן נָגוֹז, אֵין אַלְיָה אֵין פֶּדֶר,
וּבְרֹאשָׁן עַתּוּדִים עִוְרֵי עָיִן;
אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן, לֹא יַעֲלֶה כָּל עֵשֶׂב
וּבְקִימוֹשׁ וָחוֹחַ מֵעֵיהֶם יְמַלֵּאוּ.
אִישׁ אִישׁ מֵהֶם, שׁוֹר אוֹ עֵז אוֹ כֶשֶׂב
יִרְעֶה קָדְקד אָחִיו וּבְשַׂר רֵעֵהוּ.
– הִכַּרְתִּיךְ, אֲחוֹתִי, בַּת צִיוֹן הָאֲמֻלָּה!
עֵדֶר אֲדנָי הוּא, הוּא עַם הַסְּגֻלָּה!!
הִנֵּה לוּח אַחֵר מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת
פֹּרְחוֹת נִבְקָעוֹת כַּקֶּצֶף עַל מָיִם…
–מָה הֵנָּה אֵלֶּה? – הֶן הֵנָּה הַיְּשׁוּעוֹת
“לָהֵן בִּנְעוּרֶיךָ נָשָׂאתָ עֵינָיִם!”
– אֲהָהּ, קָרָאתִי, וָאָלִיט אֶת פָּנַי,
מִכָּל חֲלֹמוֹתַי לֹא נִשְׁאַר מְאוּמָה:
“טָהֳרַת הַקֹּדֶש”, “הַשְׂכָּלַת רַבָּנַי”,
“יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּתְקוּמַת הָאוּמָה” –
וּמִגֹּדֶל הַכְּאֵב, מֵרֹב הַקָּרֶץ,
נָפַלְתִּי רֶגַע מִשָּׁמַיִם אָרֶץ.

1. אישון, מן אישון לילה  ↩
2. Camera Obscura  ↩
3. כאן יש שיבוש דפוס בטקסט.[  ↩