ד"ר ניסים כץ, עורך מדור אקטואליה ופוליטיקה, ממליץ
על הסדרה "התנתקות"
עשרים שנה אחרי, הפצע של ההתנתקות עדיין פתוח ומדמם בלב החברה הישראלית, והסדרה "התנתקות" של כאן 11 צוללת היישר לתוכו. באופן אישי, הצפייה בסדרה הייתה חוויה מטלטלת, כזו שמאלצת אותך להביט אחורה אל אחד השסעים העמוקים והכואבים שידענו כמדינה, ולהבין עד כמה הצלקות שלו נוכחות בחיינו גם היום. זו אינה רק סדרת דרמה; זהו מסמך אנושי מרגש על קרע אידיאולוגי, משפחתי, ואישי, המעמיד לראשונה במרכזו את נקודת המבט של המתיישבים ואת הכאב העצום של העקירה.
הברקת הסדרה טמונה בעיצוב הדמויות, שכל אחת מהן מסמלת פן אחר של השבר הישראלי. במרכזה ניצב תת-אלוף שילה מזא"ה, בגילומו העוצמתי של עמוס תמם, קצין מצטיין חובש כיפה, שנדרש לפקד על המשימה הבלתי אפשרית – פינוי אחיו ובני קהילתו מבתיהם בגוש קטיף. דמותו של שילה היא הלב הקרוע של הסיפור כולו. הוא מייצג את הקונפליקט הפנימי של הציונות הדתית, שנקרעה בין שתי אהבותיה הגדולות: הנאמנות למדינה ולצה"ל, מול הנאמנות לארץ ישראל ולקהילה. דרכו נשאלת שאלה נוקבת שמהדהדת עד היום, היכן עובר הגבול בין מילוי פקודה לבין צו המצפון? מולו ניצבות דמויותיהן של אשתו נעמה ואחותו עידית, המסמלות את האמונה השלמה והבלתי מתפשרת בצדקת הדרך של ההתיישבות, ואת תחושת הבגידה הצורבת מצד המדינה, שהפנתה להן עורף. כקונטרסט, מופיעה דמותו של תא"ל אבינועם ברנר, סגנו הקיבוצניק והחילוני של שילה, המייצג את הקול הממלכתי והפרגמטי, שרואה בהתנתקות מהלך הכרחי שיש לבצע ביעילות. הקונפליקט ביניהם הוא התנגשות בין שני עולמות ערכיים שמנסים, ולעיתים נכשלים, למצוא שפה משותפת.
אין זה מקרי שגל של יצירות על ההתנתקות מגיע דווקא עכשיו, במלאת 20 שנה לאירועי קיץ 2005. העיתוי הסמלי מאפשר מבט מפוכח לאחור, אך הסיבה עמוקה יותר. המלחמה המתמשכת בעזה והאירועים הקשים של השנים האחרונות חידדו את הדיון הציבורי סביב תוצאות הנסיגה. טענות שנשמעו אז כקיצוניות, המקשרות בין הפינוי להתחזקות הטרור, נשמעות כיום בחללים רבים של החברה הישראלית כנבואה שהגשימה את עצמה. "התנתקות" נוגעת בעצב חשוף ומציפה מחדש את הטראומה הלאומית, מתוך הבנה שהסיפור ההוא עדיין לא נגמר והוא חלק בלתי נפרד מההווה שלנו.
לצד עוצמתה הרגשית, הסדרה אינה חפה מפגמים. ניתן לטעון, ובמידה מסוימת של צדק, שהיא נוטה באופן מובהק לנרטיב של המפונים. לעיתים, דמויות התומכות בפינוי מוצגות באופן שטחי, וההקשר ההיסטורי הרחב שהוביל להחלטה על ההתנתקות כמעט ואינו מקבל ביטוי. בנוסף, הכתיבה לעיתים נופלת לסיסמאות ולקלישאות, במקום לאפשר לדמויות לדבר בשפה אנושית ומורכבת יותר. למרות זאת, "התנתקות" היא סדרה חשובה, אמיצה, ונחוצה. היא מצליחה לגעת במרכז הנפש הישראלית ומעניקה קול כן ואמפתי לפצע שרבים העדיפו לשכוח. גם אם אינה מושלמת, היא מזכירה לנו שיש שברים שגם עשרים שנה אינן מספיקות כדי לאחות.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על המופע "לאונרד"
לאונרד הוא מופע חדש של תיאטרון תמונע בבימויה של נאוה צוקרמן, מייסדת התיאטרון והמנהלת האומנותית שלו, ובהכוונתו המוזיקלית של אייל שכטר.
לאונרד כהן היה יוצר ענק, אמן המילה והמנגינה, משורר הגותי מעמיק, מלחין, ופרפורמר מרתק. הוא השאיר אחריו גוף יצירה מפואר של אלבומים מוכרים ואהובים וספרי שירה רבים. לאונרד כהן שהה בישראל ב־1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים, וכתב שירים מרכזיים בהשפעת חוויותיו, דוגמת "Who by Fire" ("מי באש").
המופע "לאונרד" מחזיר את האמן לישראל בזמן המלחמה הנוכחית, הקשה, הטרגית, והמדכאת מכל קודמותיה.
גיל אלון, זמר, שחקן, ובמאי ישראלי ובינלאומי, נכנס היטב לתפקיד המוכר של אמן מיוסר, מתלבט בטקסטים שיריים מספריו של לאונרד כהן, אותם תרגם בעצמו, ובשירים המוכרים, בביצועים שמזכירים את אלה של האמן עצמו.
לצדו של גיל אלון, מופיעות 2 שחקניות-מוזיקאיות.
אנה בנימין בפסנתר:
וגל פאר בכינור:
שתיהן מגלמות את אהובותיו של לאונרד כהן.
השתיים מסעירות במיומנויות הבימתיות שלהן: מנגנות בפסנתר ובכינור; שרות; משחקות; רוקדות בשמלותיהן המרהיבות; מטפסות על סולמות.
תפאורה-תאורה עמומה עם עומק קטיפתי משלימה את האווירה הטעונה של המצב ללא מוצא.
נכחתי בהצגת הבכורה ב-28.8.2025, שבה קיבלו השחקנים זרים מההפקה.
אנה בנימין, שחקנית-פסנתרנית, קיבלה גם זר פרטי-משפחתי מהוריה – יבגניה דודינה השחקנית ואבי בנימין המוזיקאי.
המופעים הקרובים – בשישישבת 12-13 בספטמבר, ואחריהם בשישישבת 3-4 באוקטובר.
יום הולדתו של לאונרד כהן חל ב-21 בספטמבר.
