עיניים כחולות

מור נדיה לוריה-וינברגר בסיפור שלצערנו הוא אקטואלי מאוד, על ילד שהוא תוצר של שיבוט של לוחם שנהרג.

המערכת

ביום אחרי שנולד לזר בבית החולים הצבאי הביא אותו אביו הזורח מגאווה אל חדרו של גידי והציג אותו לפני אחיו. "זה", הוא אמר, מפלס את דרכו בין החפצים הרבים בחדר "אחיך הצעיר, לזר". הוא הושיט את ידיו קדימה, מגיש את הילד כמו מנחה לפניו. "נאלצנו להשתמש באם פונדקאית של משרד הביטחון", הוא המשיך, כמתנצל, "אבל בכל שאר המובנים הוא מושלם". הוא הציץ מטה אל בנו הישן וחייך "אל תדאג", הוא אמר, מטיב את השמיכה סביבו, "הוא ילך לגולני, כמוך".

למרות שהיה נקי, חדרו של גידי היה תמיד דחוס מאוד, האוויר לא נע בו. שנים שלא פתח בו איש את החלון, כדי לא לפגוע באוסף המרשים של ציוד גולני שכיסה כל משטח פנוי ואת כל הקירות. מדיו של גידי, מגוהצים היטב, היו תלויים על ידית הארון, הכומתה החומה מיושרת על קצה המתלה. דרגותיו, דרגות קצין, יושרו במגהץ. על הקיר נתלה דגל גולני, עם העץ הירוק הגדול שפורש את ענפיו לכל צד. מעל המיטה המסודרת נתלתה תמונת ענק של גידי, מחייך, לבוש מדים.
"אל תדאג, גידי", הוסיף האבא הגאה, "הוא ימשיך את דרכך". בעדינות הוא אחז את האגרוף הקטן בידו ואמר "גולני שלי! גולני שלי!", והחניק יפיחת בכי פתאומית שבקעה מעלה ללא שליטה.

"מזל טוב!", המתה הדודה מעל התינוק הורוד, "מזל טוב!". היא נשקה ברעש רב ללחיו של אחיה, אחר ללחי השניה. "איזו שמחה!", היא נדחקה דרך המסדרון החשוך אל הסלון, עמוסה בחבילות, "הכל עבר בשלום?".
"עבר בסדר גמור", ענה האב הגאה. לז עצמו, עטוף היטב בשמיכה ירוקה, המשיך לישון במהלך השיחה.
"כמה הוא דומה לגידי", המתה הדודה, מציצה מעבר לגבול השמיכה, "אבל השם לזר, הוא לא קצת מיושן?".
אביו משך בכתפיו, "רצינו שם תנ"כי, כמו של אחיו – גדליה".
הדודה נדה בראשה ברצינות, "אני מבינה". אך הבעתה המיוסרת התחלפה מהר בחיוך, "נו, תן קצת את הפשוש".
ידיו של האב נסגרו בכעווית על החבילה הקטנה, "תסלחי לי", הוא אמר, "עד שסוף סוף אחרי כל הזמן הזה יש לי שוב תינוק ביד, קשה לי לשחרר".
ברגע זה פתח לז את עיניו לראשונה והישיר מבט לדודתו. היא פרצה ברצף קולות שמחה, נופפה לעברו בצעצועים ושלחה נשיקות. "אבל איזה עיניים משונות יש לו!", היא אמרה, "כחולות לגמרי, לא חומות כמו של גידי".
"זה יעבור", ענה האב, "להרבה תינוקות יש עיניים כחולות כשהם נולדים. זה משתנה אחרי כמה חודשים".

אבל משום מה עיניו של לז לא החליפו את צבען אלא נותרו כחולות. כחול מוזר, בלי גוון מדויק, צבע שהדודה ניסתה להתאים לו שם אחר: כחול שמיים; כחול ים; כחול-תכלת; כחול כמו אבן חן. "מאיפה צצו העיניים האלו?", שאלה פעם הדודה, סביב בר המצווה, כשניסו להתאים לו חליפה, "לאף אחד במשפחה אין עיניים כאלו". ואביו הביט בו היטב, מבט ארוך ארוך, כבד, כאילו העיניים האלו היו עלבון, כישלון, אבל לא אמר דבר.
כל בוקר, כשהיה לז מתעורר, הוא היה פותח לאיטו את עיניו אלו וצבען המסתורי, ומפנה אותן ראשית כל אל החלון. חלונו השקיף אל גינת הבנים, ריבוע עטוף ירק סביב גינת משחקים מוזנחת. אחר כך היה מתיישב במיטתו, לנסות להתעורר, ומקשיב לקולות הציפורים מחוץ לחלונו. על העץ הצמוד לבית עמדו דרך קבע שלדגים, שאהבו לרחוץ במזרקה הקטנה תחת קיר הזיכרון, וכל בוקר היו מתאספים על הענף הגבוה ביותר ומפריעים את שלוות הבוקר בקריאותיהם. קל היה להבחין בהם, צבעם החום כעין חלודה, כנפיהם הכחולות והמקור הארוך, האדום, בלטו על רקע השמיים החיוורים.
את בואו של היום הם היו מקדמים בקריאות נכאים ארוכות, יבבניות, שנשמעו ללז כמו קול בכי ארוך, ארוך, שמסרב להיפסק.
כשהיה כושל לבסוף אל המטבח, לבוש ורחוץ, מוכן לבית הספר, היה מוצא את אביו יושב כבר אל השולחן, הטלוויזיה פתוחה על ערוץ חדשות. האב היה מביט בו משולי העיתון, מהנהן משהו ושב לעסוק בקריאה. לרוב הם היו אוכלים בשתיקה.
"מתי אתה חוזר?", היה מפטיר האב אל בנו כשהיה קם ללכת.
"אחרי בית ספר", היה הבן עונה בצייתנות.
"ישר הביתה", היה האב מצווה, "ותגיד שלום לגידי לפני שתלך". ולז היה מהנהן, אוסף את חפציו והולך להגיד שלום לגידי לפני שיצא.
"ביי גידי", היה אומר לתמונה שבסלון, בה גידי חייך ללא סוף תחת אלונקה.

"מה נשמע, גבר?", לז נד בראשו לחבריו בכניסה לבית ספר, "אתה בא היום לכושר קרבי?".
"כן, בטח", הוא אמר, וניסה לשוות לקולו גוון של התלהבות שלא חש.
"בשש בגן הבנים".
"סגור".
"תבוא מוכן, אל תשכח – גולני זה רובאי 05, זה לא משחק ילדים".
הוא הצמיד את ידו למצחו במעין הצדעה, ממשיך לעבר הבנין. בליבו נאנח, עוד ערב שלם שיעבור עליו בריצה במעגלים מסביב לשכונה ושכיבות סמיכה. הוא תפס את מקומו בכיתה, שורה אחרונה, פתח את ספר הלימוד ובתוכו החביא את הטלפון. באפליקציה היו לו עשרות ספרים, ארוכים וקצרים, שאותם קרא כמעט באקראי במהלך השיעורים, והוא קרא כל מה שהוצע לו. למה לא?
"לז", אמר לו יקיר, נשען מעליו, "אתה בא לאימון היום?". לז מיהר לסגור את הספר וסחט חצי חיוך, "בטח, בטח".
"אתה חושב שנרוץ היום?".
"אנחנו תמיד רצים", ענה לז.
יקיר צחק, "טוב לדעת לרוץ אתה יודע…", הוא לא סיים את המשפט, קורץ, "שלא תסיים כמו… אחיך". הוא אמר את המילה בטון מזלזל ולז האדים. יקיר ידע, כנראה. אבל איך? המידע אמור היה להיות חסוי.
יקיר נשען קדימה על השולחן, קולו ירד, "אל תדאג", הוא המשיך, "אני לא אגיד לאף אחד". ואז הוא הרצין, כשראה את עיניו המפוחדות של לז. "אל תיקח את זה ככה, באמת, אני יודע רק כי…", ואז בלחישה הוסיף, "פשוט ראיתי את אבא שלך יוצא, יוצא מהלשכה, מהלשכה לשיבוטי מלחמה".
"מה עשית שם בכלל?", דרש לז, מבוכתו מתחלפת בכעס. באותו רגע נכנסה המורה לכיתה ונעצה בכולם מבטים כועסים.
"אני אספר לך אחר כך", יקיר לחש, ממהר לתפוס את מקומו.

"קח", יקיר הציע לו להתכבד משקית הבייגלה שלו.
"לא תודה", גרונו של לז הרגיש יבש וליבו פעם בכוח.
הם הלכו ביחד לכיוון גן הבנים, תיק על כתף, הבייגלה ביניהם.
"איך ידעת שאני… שאני שיבוט?", לז שאל לבסוף.
"איזה סיבה אחרת יש לאבא שלך להסתובב בלשכה?", הוא ענה. לז היה חייב להודות שההיגיון של יקיר היה ללא פגם. אף אחד לא הסתובב בלשכת שיבוטי המלחמה, או בשמה המלא, הלשכה המרכזית לשיבוט חללי צה"ל שנפלו על משמרתם במלחמות ישראל, אלא אם היה איכשהו קשור לשיבוט. וכולם ידעו שגדליה נהרג בלבנון.
"מה אתה עשית שם?", הוא שאל, לוקח בכל זאת בייגלה אחד.
יקיר היסס, "נו, זה ברור, לא?", הוא שאל בחיוך נבוך.
"גם אתה?", לז עמד במקומו. "אבל…".
"הדוד שלי", הוא הסביר, מבטו נודד לצמרות העצים. "עוד בתקופה שלפני… לפני שכל חייל השאיר דגימת דנ"א לפני שיוצאים למלחמה. הסבתא שלי שמרה את המברשת שלו וכשהחוק לשיבוט יצא ופתאום היה חוקי לשבט חללים היא שיכנעה את אמא לשבט את אחיה". הוא החזיר את מבטו ללז, "והנה אני".
"ואין להם בעיה שתתגייס לצבא?", לז שאל, "בהתחשב…".
"הוא בכלל לא נהרג באיזו פעולה, סתם תאונת אימונים מטומטמת. אבל הם היו זכאים". הוא משך בכתפיו, דוחף עוד בייגלה לפה, "ואתה?".
לז לקח אוויר, "גדליה נהרג בלבנון. מטען צד של חיזבאללה. בקושי נשאר ממנו משהו, אבל כנראה היה מספיק. אבא לקח את זה ללשכה לשיבוט. והינה אני".
"ואמא שלך…".
"אמא של גדליה לא רצתה שום קשר לכל זה, היא חשבה שזה חולני". לז שיחק בבייגלה בידו, "אבל ללשכה יש פונדקאיות, אז אבא…", הוא נאנח "רק שזה לא עבד בדיוק כמו שחשבו".
"למה לא?", שאל יקיר, מופתע.
"העיניים", הוא הסביר, מצביע על עיניו הכחולות, "לגידי היו עיניים חומות".
"אולי זה מתרומת הביצית?", תהה יקיר.
לז נד בראשו, "זה לא אמור להיות ככה, יש להם פרוצדורה שלמה. הייתי אמור להיות אותו דבר, שכפול של גידי".
"מוזר", אמר יקיר. הוא השליך את השקית הריקה לפח.
"כן", הסכים לז, "זה באמת קצת מוזר".

לז טיפס לאט במדרגות המובילות לביתו. הוא היה עייף, ערב שלם של ריצות מסביב לעצמו, כפיפות בטן, משקולות. כל גופו כאב. הוא חשב בערגה על המקלחת שמחכה לו בקצה הדרך, המיטה החמה, השינה. כשנכנס הופתע למצוא את אבא שלו מחכה לו. הוא ישב כמו חייל, גב זקוף, ברכיים צמודות, מבטו תלוי ללא תזוזה בחלל, בסלון החשוך.
"אבא?", הוא שאל, מניח את התיק על הרצפה, "הכל בסדר?".
אביו הפנה אליו פנים נרגשות, עיניו החזירו את האור המועט, נוצצות באור החלקי.
"לזר", הוא אמר, "זה הגיע".
"מה הגיע?", הוא שאל, מהסס להתקרב.
אביו הרים את ידו בתנועה עוויתית. באגרופו היה חפון מכתב. "צו ראשון", הוא אמר, קולו נשבר מהתרגשות. "הוא הגיע סוף סוף".
לז בלע את רוקו, מביט בנייר המקומט."כבר?", הוא שאל.
"הגיע הזמן", ענה אביו ונעמד לראשונה. "בוא אליי, ילד שלי", הוא אמר, פורש זרועות. לז התקרב אליו, מהסס. הוא מעולם לא ראה את אביו נרגש כל כך. הוא הניח לאב לגרור אותו אליו ולאחוז בו בחיבוק דב, חובק כל וחזק. "סוף סוף", חזר האב, נרעד, "גולני. כמו אחיך. כמה חיכיתי לזה". ואז, מרחיק את לז ממנו ביד אדונית הוא אמר "אתה בטח כבר לא יכול לחכות, להיות מי שאתה אמור להיות", ולז, שלא ידע מה לחשוב, חייך והינהן.

באותו לילה הוא חלם אחד מהחלומות הללו, חלומות המלחמה. הם היו מופיעים ללא התרעה פעם בכמה חודשים מאז שהיה ילד. הנוף היה זה של מדבר, רחב ללא גבול, אך גם צחיח. האוויר החם נשא אליו ריח חריף, כימי, כשל דלק או נפט, שמילא את נחיריו ועורר בו בחילה. השביל עצמו בקושי נראה בחול שנדד על גבי האדמה הצהבהבה כערפל עוקצני.
חרדה כלשהי משכה את לז להמשיך לנוע לאורך השביל המופיע ונעלם. עיניו צרבו מהחול ונשימותיו היו כבדות. דברים הופיעו ונעלמו במרחק, צללים שחורים גדולים, הד מרוחק של רעש. הוא הביט ברגליו, העולות ויורדות בתוך החול, עוקב אחרי צילו בשמש העזה. לקח לו זמן מה להבחין בצל שלצידו.
הוא פנה הצידה ונחרד. לצידו הלך חייל, מדיו נקיים למרות האבק, קומתו מרשימה. דרגות קצונה התנופפו ברוח, והן תפסו את תשומת ליבו של לז לפני שהעז להציץ לתוך פניו של הקצין. מתוך זעזוע זיהה את גידי.
"גידי", הוא אמר, מזועזע.
גידי הנהנן, קצב הליכתו לא השתנה. הוא נראה בדיוק כמו בתמונה בסלון, אותה תסרוקת ואותו סוג של עיניים חומות מחייכות. "חייל", אמר לו גידי, ואז צחק וטפח על גבו, "מה קורה, גבר?".
"זה באמת אתה?", הוא שאל.
גידי הביט בו בחצי חיוך, "אתה לא מזהה אותי?". הוא באמת היה כמו בתמונות, בסרטונים שאבא היה מראה בטלפון, כולו כריזמה וחוש הומור.
הם עברו על פני דיונות שראשיהן זזו תחת המגפיים, הנוף הנפרד מתרחב ללא גבול לכל כיוון. במרחק הופיעו טנקים, הרוסים, שרופים, ריח הנפט התחזק ואיתו ריח של עשן. הם נחו על צידם כגוויותיהן של מפלצות פרהיסטוריות, מבוקעות וערומות, שלדים מושחרים.
"אז מה אתה רוצה?", שאל גידי, בלי להאט את קצב הליכתו.
"אני אמור ללכת לצבא", לז הסביר, "יש לי צו ראשון. מסלול מקוצר לגולני כי…".
"כי אח שלך היה בגולני".
"אבל אתה לא באמת אח שלי", העז לז להגיד, "אני השיבוט שלך".
גידי צחק. "אם אתה השיבוט שלי למישהו במחלקת נפגעים היה יום רע במעבדה, גבר. אתה לא דומה לי בכלל".
"אני השיבוט שלך", לז חזר, "יש לנו אותו דנ"א, אנחנו נראים אותו דבר. חוץ מהעיניים".
אבל גידי נד בראשו. "לא, גבר", הוא אמר לו. "אתה ואני, אנחנו לא אותו בן אדם. אתה מבין מה שאני אומר לך?".
"אבל…"
"בלי אבל, לזרוס", הוא השיב, מניח יד על כתפו. "אתה לא אני ואני לא אתה. אותו דנ"א, אולי, אבל אנחנו שני אנשים שונים. אני אהבתי פיצה עם זיתים ולשחק נינטנדו עם חברים ובירה ובנות עם קעקועים. חייתי עשרים שנה לפניך, בבית אחר עם הורים אחרים. אני לא אתה, אתה לא אני. למשל, איזה פיצה אתה אוהב?".
לז היסס, "אני לא ממש אוהב פיצה", הוא הודה, נע בחוסר נוחות. זו היתה הפעם הראשונה שהוא אמר את זה למישהו.
"אתה רואה?", גידי נד בראשו. "אנחנו שני אנשים שונים. מי אתה, לזרוס?".
לז הביט רגע מעבר לכתפו. הנוף המאובק התרחב והתרחב, גודלו בלתי נתפש. השמיים הכבידו עליו כמו יד גדולה, פרושה מעליו. "אני לא יודע", הוא אמר לבסוף, "מעולם לא… תמיד אמרו לי מי אני. כלומר, מי אתה, מי היית, ולכן מי אני אמור להיות. אני…".
"אולי כדאי שתברר?", שאל גידי.
הוא התעורר בבת אחת. בחוץ השמיעו השלדגים את קריאות הבוקר שלהם, קינות ארוכות ומרות. הוא הציץ בשעון, שעליו הודבקה מדבקה עם תמונה שלו, כלומר של גידי, במדים. בעוד שעה הוא אמור ללכת לצו ראשון, עם הכומתה של גידי והמסמכים והתעודה. בעוד שעה הוא אמור להיות עבור כולם מי שהוא אמור להיות.
הוא קם והלך לאמבטיה, להתארגן. הוא הציץ במראה מעל הכיור, הישיר מבט כחול אל דמותו המשתקפת. "אני לא גידי", הוא אמר לעצמו, בקול רם, "אני גם לא חייב להיות".