ירון אביטוב בסיפור המבוסס בחלקו על אירועים אמיתיים של פרשת רצח.
המערכת
פתח דבר
פרשת הרצח הטרגית של שריהאן משלב בת ה-35 ביישוב אבו סנאן, ששלושת אחיה נעצרו בחשד לרציחתה אך שוחררו מחוסר ראיות, הזכירה לי כיצד בתחילת שנת 1982 נשלחתי בתור כתב מתחיל לחקור פרשיית רצח של צעירה ערבייה בכפר ליד ירושלים.
הסיפור שרקחתי, המתאר את אותו טקס חניכה עיתונאי, שהפך למעין טקס זובור עיתונאי, מתרחש באותה שנה ומבוסס על אותה התנסות, אם כי הוא בדוי בחלקו וכך גם כל השמות בעלילה.
-1-
"נו, מצאת משהו?", שאל העורך צוריאלי את יריב, שחזר למערכת העיתון בידיים ריקות לאחר בירורים שערך במטה המשטרה בתחנת לב הבירה במגרש הרוסים. "לא, שום דבר", השיב. "במשטרה טוענים שאין להם עדיין קצה חוט. קיבלתי מהם רק את התמונה שלה". יריב שלף את הצילום והציגו בפני צוריאלי. "הפנים שלה מספרות את הסיפור", פסק העורך. "פנים מזרחיות קלאסיות. עיניים יוקדות ונחושות. זו לא אחת שתיכנע להם", אמר, "ובגלל זה היא מתה". "חבל על דאבדין", התנאה צוריאלי בבקיאותו במקורות. הוא היה מבית דתי אך התפקר, וחבש והסיר כיפה לפי הנסיבות, "אבל לפתגם הזה יש גם המשך, 'ולא משתכחין.' אנחנו נדאג שלא ישכחו אותה ולא ישכחו את הרצח". "יפה, הא?", שאל כמובן מאליו את יריב בעודו מצביע על תמונתה. "כן, יפה מאוד", השיב יריב, "אבל זה כבר לא יעזור לה עכשיו כשהיא מתה". "כנראה שהתאהבו בה", פירשן צוריאלי, "ואולי היא הלכה עם האהבה שלה עד הסוף ולא נכנעה. בטח האחים שלה הרגו אותה. בדרך כלל האחים הם אלה שעושים את זה. המשטרה פשוט צריכה לברר מי מהם הוא הרוצח".
-2-
"דונייה אבו זניימה", קרא לו באותו בוקר צוריאלי למשרדו. "שמעת את השם? בת שמונה-עשרה. מצאו את גופתה בבאר ליד כפר ערבי הסמוך לירושלים. הרוצח או הרוצחים בטח חשבו שלא ימצאו אותה לעולם, וככה לא יישארו עקבות להיעלמה. על הגופה לא נמצאו שום ראיות לאונס. המשטרה בטוחה שזה רצח על רקע כבוד המשפחה, אבל אין לה שום מידע מעבר לכך. אני צריך עיתונאי אמיץ שיחקור מה קרה שם. כתב המשטרה לא רוצה לצאת למשימה, ועכשיו אני בונה עליך. אתה מוכן לצאת לכפר? סיפרת לי שאתה דובר ערבית".
"כן, ככה-ככה". "אז קדימה", ניסה לדרבנו לקבל על עצמו את המשימה. "סע לשם ותרחרח. אתה בטח מכיר את הכפר הזה ואכלת שם פעם חומוס. יש להם את החומוס הכי טוב בארץ, ולחומוס שלהם יש ריח יותר טוב מהפרשה המסריחה הזאת. תכתוב כתבת עומק על החארות האלה שרצחו אותה", הציע, "שמי שיקרא אותה יזדעזע ויבין שרצח על כבוד המשפחה הוא פשע מוסרי חמור", הוסיף, "ואולי גם תצליח לפענח את הסוד".
יריב גיחך לעצמו, וחשב שכמו כל עורך מצוי גם צוריאלי, הגם שהוא מדבר גבוהה-גבוהה על עקרונות מוסריים, מחפש הפעם סנסציה ותו לא. הרי כל מה שמעניין אותו זה למכור עיתונים ולא לחנך את הציבור, כי אם מדובר בהסברה של חומרת העניין, חובה להסביר את זה לאו דווקא לקוראים היהודים אלא בעיקר לציבור הערבי, שמן הסתם לא יטרח לקרוא את המאמר.
"אני מקווה, שאחרי שהכתבה שלך תתפרסם ביום שישי הקרוב, נדע יותר מה קרה שם. זו תהיה כתבת-מבחן עבורך", הבהיר צוריאלי, ורמז שאם יריב יצליח במשימתו, הוא יזכה לקבל משרה קבועה בעיתון, כמו שהשתוקק. "תיכף אשיג לך מונית ותוכל לצאת לדרך", הזדרז צוריאלי לומר לפני שהמתין להסכמתו. "אבל כדאי שתהיה זהיר, כן? אל תסתכן יותר מדי", הציע.
יריב משך בכתפיו. בצבא לבטח היו קוראים לזה פקודה בלתי חוקית בעליל. מצד אחד צוריאלי מציע לו 'תיזהר', מצד שני הוא מורה לו 'צא לשטח' ולא מפרט מה בדיוק הוא מצפה ממנו לעשות, למרות שהוא יודע בוודאות שיציאה לשטח משמעותה עבורו להכניס את ראשו ללוע הארי, מבלי לדעת אם יצליח להוציאו משם. אך יריב היה רק עיתונאי בראשית דרכו, פרילאנס חובב הרפתקאות, וצוריאלי כנראה קלט בחושיו הדרוכים שהוא אינו חששן או מוג-לב כמו כמה מהעיתונאים האחרים המחפשים רק משימות קצפת, ולכן הטיל עליו את חקירת תיק הרצח. יש מי שיגיד "הפיל עליו את התיק". "אני רוצה ללמוד את הנושא", אמר יריב. "מה קרה? האם התחרטת ואתה חושש פתאום ממשהו?", נשמע צוריאלי מודאג מכך שאולי יריב נמלך בדעתו. "מה בדיוק אתה רוצה ללמוד? לא התפרסם שום דבר על הרצח חוץ מכמה שורות בכרוניקת הפלילים בעיתון", הוסיף, "ואתה תעשה לזה פולו-אפ".
"לא התחרטתי. פשוט אני מתכוון לקרוא על הכפר הזה ועל מקרי רצח על חילול כבוד המשפחה", הסביר יריב. "טוב, תקרא כמה שאתה רוצה," מלמל צוריאלי, "אבל אני לא רואה איך זה יעזור לך לכתוב את הכתבה."
-3-
יריב לא הסכים עם צוריאלי, שחיפש כותרות ולא תובנות. הגם שהיה עיתונאי מתחיל בלבד ביקש לסלול לעצמו דרך שונה בעיתונות, המתרחקת מהצהוב אך בד בבד מתקרבת לחקר האמת. הסגנון המגזיני הכמו-ספרותי, שלימים יכונה הניו-ז'ורנליזם, היה המודל שהעמיד לנגד עיניו. הוא החשיב לא רק את העובדות אלא גם את תיאור המעשה, אך חשש שצוריאלי, שדגל בעיתונות שטחית ומידית, המתמקדת בדיווח החדשותי, לא יאהב את תיאוריו המעמיקים ויקצץ את כנפיו.
יריב נמנע מלפצוח איתו בוויכוח ופנה לספרייה בבית העם, שהיתה בסמיכות מקום למערכת העיתון, וחיפש שם ספרים העוסקים במנהגי המשפחה הערבית. כשמצא אחד כזה, שלף אותו מהמדף והחל לקרוא. "רצח מסוג זה נפוץ בעיקר בחברות המוסלמיות במזרח התיכון", קרא בפרק על "רצח על חילול כבוד המשפחה". "רוב הקורבנות הן נשים… באמצעות הרצח מראה משפחת האב את שליטתה בבת ומשיבה את כבוד המשפחה האבוד".
עד כה הוא לא למד שום דבר חדש ואפילו התכעס. שאלת הכבוד שמתורגמת לרצח נראתה לו מקוממת. בשם כבוד המשפחה פוגעים בכבוד האישה ואף רוצחים אותה. מזל שאצלנו כמעט ואין דברים כאלה, חשב, ואולי בעצם יש? הוא נזכר בקזבלן ובשירו 'למי למי יש יותר כבוד?' הרי גם אצלנו אבות צורחים על בנותיהן: "את עושה בושות למשפחה". אך למרבה המזל בדרך כלל זה נגמר רק בצעקות, במכות, או בגירוש מהבית, ולא ברצח. "ההגדרה לרצח היא סוציולוגית", המשיך לקרוא, "לא משפטית, ולעיתים עצם השימוש במושג מעורר מחלוקת".
באיזו מחלוקת מדובר? תמה יריב. רצח הוא רצח הוא רצח. כמעט שרצה להפסיק לקרוא מרוב רוגז, ואז הגיע לפסקה העוסקת במידע לפיו ברחבי העולם נרצחות מדי שנה יותר מחמשת אלפים נשים על רקע "כבוד" המשפחה, ולפי אומדנים אחרים מדובר בעשרים אלף. בישראל מדובר בארבעים עד שישים ושלושה מקרים בשנה, ואילו מחקר שנערך בירדן מוכיח ששמונים אחוז מהנרצחות היו בכלל בתולות, כלומר שהן נרצחו על בסיס חשד בלבד. אולי גם דונייה אבו זניימה נרצחה לשווא, הרהר.
וזה גם מה שצוריאלי חשב. "אני משוכנע שזו הוצאה להורג בלי משפט. אבל תבדוק את זה בעצמך, בלי להיות מוטה לכאן או לכאן. מה הדעות שלך בעצם? אתה בעד או נגד?". "בעד מי ונגד מי?", היתמם יריב. הוא ידע שצוריאלי נוטה לימין, ליכודניק, ותומכו של מנחם בגין, והוא לא חיפש להיכנס איתו לעימות פוליטי. "אתה יודע, ימין, שמאל, ערבים". "אני בעד דיאלוג איתם", אמר יריב, "אבל אני לא בעד שהם ירצחו לא אותנו ולא את הנשים שלהם. זה מתועב בעיניי. ללא מעט נשים אצלם אין שום זכויות חוץ מאשר להביא ילדים לעולם ולגדל אותם. התנועה לשחרור האישה עוד לא הגיעה לכפר הזה". "בכפר הזה מאמינים כנראה בגישה של תנועה אחרת, לפיה משורה ישחרר רק המוות", גיחך צוריאלי.
-4-
מהספרייה חזר למערכת ואמר לצוריאלי "אוקיי, אני נוסע לכפר." צוריאלי חייג לתחנת המוניות והזמין, כהגדרתו, נהג "עם ביצים למשימה רגישה בכפר ערבי". "יש לנו מישהו מתאים", אמרו. למערכת העיתון הגיע נהג בשם רמי, צעיר גברתן שעשה רושם שיֵדע ללכת מכות במידת הצורך. צוריאלי הציג בפניו את המשימה, והנחה אותו: "אם הכתב שלי יצטרך עזרה, אתה תהיה שם, ותקבל בונוס שמן במקרה הצורך". "תסמוך עליי", אמר רמי. "הייתי בגולני. אני יודע איך לטפל בערבים". "איפה שֵׁירַתָּ בגולני?", התעניין צוריאלי, "גם אני הייתי בגולני".
יריב כבר חשב שבעוד רגע השניים יגלו שהם אכלו בעבר מאותו מסטינג, אך להפתעתו רמי החל לגמגם מעט וטען פתאום שעברו כמה שנים מאז, וצוריאלי לחש ליריב: "הוא שירת בגולני כמו שאני הגעתי לירח. אפילו בשקם הוא לא שירת. אני לא יודע עד כמה אתה יכול לסמוך עליו, אבל הוא נראה אבדאי אז נקווה לטוב. אנחנו כבר נשלם לו כל מה שצריך. אז יאללה, תצאו לדרך ושיהיה לכם בהצלחה".
-5-
המונית הצהובה פילסה את דרכה בכבישים הפקוקים בדרכה ליציאה מהעיר. כנראה שעוד נשיא, ראש ממשלה, או שר חוץ של מדינה זרה הגיעו לביקור בישראל על מנת לפגוש את מנחם בגין, חשב יריב, אך למשימות סיקור כאלו צוריאלי לא ישלח אותו אלא את הכתב המלוקק ההוא שצועד רק על שטיחים אדומים. לו כנראה מתאימות משימות של פועל שחור – לצאת לכפר ערבי ולהסתכן.
ברדיו התנגן בקולי קולות שירו של יהורם גאון: "דונייה דונייה חביבה שלי, את אוהבת רק אותי…" (מילים תלמה אליגון רוז). אולי מדובר רק בצירוף מקרים, חשב יריב תוך שהוא מזמזם לעצמו את המילים, ואולי הכול מחושב. "הערבים האלה רק כוח הם מבינים", פצח לפתע רמי בנאום מבלי שהתבקש, ומבלי שהנמיך את המקלט. כנראה שהג'וב כנהג מונית לא מספיק לו, והוא ביקש לעצמו גם את תפקיד הפרשן. "בבחירות הבאות אני מצביע כהנא", המשיך, "רק הוא יכול לטפל בהם. היום הם רוצחים את האחות שלהם, מחר הם ירצו לרצוח גם אותנו". "דונייה דונייה", הצטרף רמי ליהורם גאון בפזמון החוזר. "תגיד לי, איך קוראים לערבושית הזו שהרגו אותה?", שאל בלשון הווה, כאילו היא גם חיה וגם מתה בעת בעונה אחת. "אבל לא נורא", המשיך ללהג, "פחות ערבושית אחת. הרי אם לא היו הורגים אותה, היא בטח היתה מתחתנת ומביאה עשרה ילדים, אז אולי הרווחנו". יריב התקומם לשמע דבריו, אך לא רצה להתקוטט איתו כבר בקילומטר הראשון. "קוראים לה דונייה", השיב ככל האפשר באיפוק.
"וואלה, איזה קטע", גיחך רמי. "לפחות כתבו עליה שיר. צ'מע", החליף נושא, "אסור לך להראות לערבים האלה מהכפר שאתה שפן. שידעו שאתה לא משקשק מהם. זה בטח אחד האחים שלה הרג אותה". "זה גם מה שהעורך שלי חושב", אמר יריב, "אבל המשטרה אומרת שאין להם קצה חוט ואין להם הוכחות". "עם הערבים לא צריך הוכחות", אמר רמי, ובחן אותו בעיניו יותר מאשר הביט על הכביש. "תנו לכהנא לטפל בהם ותראו שתוך שעה יהיו לכם הוכחות. אם כהנא יהיה שר המשטרה, לא רק קצה חוט יהיה להם, אלא גם חבל ארוך שיהיה אפשר לתלות עוד היום את הרוצח!". רמי היה תקוע בפקק ברמזור של בנייני האומה, וגם בדעותיו החשוכות. הוא ניצל את ההזדמנות כדי לפנות אליו ולשאול: "תגיד לי, בעד מי אתה מצביע? עם המשקפיים העגולים האלה אתה בטח שמאלני, הא? אתם השמאלנים לא מכירים את הערבים האלה כמוני. כנראה שאתה לא מבין עם מי יש לך עסק", אמר. "אני הייתי בגולני ונלחמתי נגדם", חזר על הגרסה המפוקפקת, "ואני יודע בדיוק למה הבני זונות האלה מסוגלים. תדע לך שערבי טוב זה תמיד ערבי מת. אני לא מבין, איך השמאלנים רוצים לעשות שלום עם הפרימיטיביים האלה, שרוצחים ככה את הבנות והאחיות שלהם. אבל גם אתה תבין, ואולי בדרך הקשה, שזו טעות בגישה". יריב ביקש להשתיק אותו. הרדיו בפול ווליום עם דונייה החביבה, יחד עם הקשקשת של הנהג היו כבר יותר מדי עבורו. רמי שונא הערבים לא יצליח להזיזו מעמדותיו. גם לא הרצח הנקלה. צריך אולי לקרות משהו דרמטי יותר, כדי שאדם ישנה את עמדותיו. "רמי, בחייאת אללה, אולי תנמיך קצת את הרדיו, יש לי חור בראש ואני צריך כרגע להתרכז בתחקיר שלי".
-6-
הפקק השתחרר והמונית המשיכה בנסיעה. מצד ימין הבחין בבתי ליפתא מנקדים את צלע ההר כמו בשורות משיר ישן שאף אחד כבר לא קורא, והלאה משם במסגד של נבי סמואל, שהזדקר ממול כסימן קריאה בראש
ההר, ושנתפס כהתגרות בעיני רמי. "צריך להוריד אותו", סינן. "המסגד הזה הוא כמו שן רקובה שצריך לעקור. בכל פעם שאני נוסע לתל-אביב, הוא נראה לי כמו נא בעין כזה שהערבושים האלה ממשיכים לעשות לנו".
רוח ירושלמית קרירה חדרה דרך החלון הפתוח למחצה. הם חלפו על פני מוצא והתקרבו לכפר. "חומוס הם יודעים להכין הבני-אלף האלה", מלמל רמי, כשנראו כבר בתי הכפר מן הכביש המהיר. "החומוס שלהם אפילו יותר טעים מאשר בעיר העתיקה. מה אתה אומר, אולי ננגב ביחד אחרי זה איזו צלחת". כשהגיעו לרחוב הראשי של הכפר, רמי עצר את המונית. יריב סבר שהוא יֵרד יחד איתו וישמש לו כמעין שומר ראש, אך כל האומץ שהפגין רמי בדרך בנאומים חוצבי להבות – "אני יַראה להם מאיפה משתין הדג" – התפוגג פתאום. "אני יחכה לך כאן במונית, בכביש הראשי", אמר. "אני צריך להישאר לשמור עליה, כי אם הערבושים האלה יֵדעו שאני איתך, הם ישברו לי אותה והעיתון שלך בטוח לא ישלם לי פיצויים. אבל אני פה אם תצטרך עזרה".
אולי עדיף כבר שאסתדר בעצמי, הרהר יריב. יהיה עליו לרחרח קצת מסביב ולברר היכן מתגוררת משפחת אבו זניימה. אולי הוא יצליח תחילה לדובב את אחד מבני הכפר, שיספר לו מה באמת קרה שם.
יריב התהלך ברחוב הראשי, בין כמה שלוליות ביוב שפיכו שם כנחל ערוגות, מחפש את מי לשאול על המשפחה. "מחפש מסעדה יא זאלמה?", פנה אליו ח'טיאר אחד כמעט בלי שיניים, שישב על שרפרף בפתח מסעדה שהיתה בשעה זו עדיין ריקה מאדם, ועישן נרגילה שעשנה התאבך כשד היוצא מן הבקבוק. "אני מחפש את משפחת אבו זניימה", אמר יריב. "אבו זניימה? הבית שלהם למעלה", הצביע הזקן על בית שהתנשא כחד-קרן בראש הגבעה. "למה אתה מחפש אותם? אתה בוליס?", הסתקרן. "בזמן האחרון מהבוליס באו כמה בעמים לחפש אותם. שאלו על בת שלהם שנעלמה, עד שמצאו אותה, אללה ירחמה, בבאר. אבל זה היה מגיע לה מה שעשו לה", סתר מיד את צערו המזויף על מותה. "היתה עובדת מלצרית במסעדה שלהם ולבושה לא צנוע, והיאהוד מנגבים חומוס ומסתכלים עליה כאילו הם רוצים למרוח את החומוס גם עליה. הבנות של היום, ניסוואן (נשים), אינעאן אבוהון, אללה יוסתור איך שמתנהגות. אין ערכים, אין ערץ' (כבוד התלוי בהתנהגות המינית של בנות משפחה), אין כבוד למשפחה. לא השאירה להם ברירה. אבל בחייאת אללה ומוחמד נביאו שלא נשארו טביעות אצבע, ואף אחד לא יודע שום דבר. אני היחיד שידבר איתך כאן, כי אני ח'טיאר ולא נשארו לי כבר שיניים שאפשר לשבור. ואני, שתדע לך, שיתפתי איתכם פעולה גם בארבעים ושמונה", הוסיף בגאווה.
יריב נזכר כיצד קרא בספרי ההיסטוריה שערביי הכפר לא גורשו בזכות כך שנמנעו מלקחת חלק במאבק הלאומי הערבי המזוין, ואף שיתפו פעולה עם הלח"י ועם צה"ל במלחמת העצמאות. אך איש, כמובן, לא היה יכול לערוב לו, שהם ישתפו פעולה גם איתו. "אבל כשבוליס באו אליי ושאלו אותי: 'יא חוואג'ה איברהים, ספר לנו מה אתה יודע'", המשיך הח'טיאר בסיפורו, "שתקתי כמו דג ואמרתי: 'רק אללה יודע מה קרה שם. אולי נפלה לבאר מעצמה', ככה אמרתי להם. מרוב הבושה הפילה את עצמה, ככה אני חושב. ואחרי זה, הבוליס הלכו אליהם הביתה. הם היו רק שניים הבוליס, והמשפחה היו ארבעים, והם עשו לבוליס 'בהדלה' ( ביזיון, השפלה) , והבוליס, בחייאת אללה, ברחו מהבית שלהם. כמו עכברים הם ברחו. ואיסמאע מיני, ושמע ממני, יותר טוב שאתה לא תלך שמה. יותר טוב שתיכנס עכשיו במסעדה של בן שלי אחמד. בחייאת אללה אל עאזים, שזה החומוס הכי טעים בכפר". "שוכראן כתיר", הודה יריב, "יותר מאוחר אני אכנס במסעדה של בן שלך", ניסה לחקות את סגנון דיבורו.
-7-
המידע שסיפר לו הח'טיאר היה משמעותי יותר מכפי שציפה אפילו בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא העניק לו במה שמכונה בלשון משפטית 'תשתית ראייתית' לכתיבת המאמר. מוטב שלא יתחקר עכשיו תושבים נוספים בכפר, כדי שלא תופץ השמועה על היאהודי המרחרח שם בעקבות הרצח, כאילו הוא מרחרח צלחת של חומוס, שמועה העלולה להציב בפניו מכשולים בלתי עבירים.
מבלי לבזבז זמן יקר, החליט יריב לפנות ישירות לבית משפחת אבו זניימה. זו תהיה לא רק כתבת-מבחן אלא גם מבחן הבגרות שלו כעיתונאי. ברצונך להיות עיתונאי, אז תסתכן. יש כתבים צבאיים המסתכנים בחזית, בעיתות מלחמה, הוא בסך הכול מסתכן יחסית בקטן, חשב. אבל גם כאן, בכפר הזה, במשעול הצר הזה, אפשר למות. אולי הוא מסתכן יותר מדי ומוטב שיחזור על עקבותיו.
יריב הדחיק את ספקותיו והחל לטפס במשעול הצר, שהוליך אל הבית בראש ההר, מרחק של כמה מאות מטרים מהכביש הראשי. כשניתך גשם, חשב, השביל עלול להפוך בוצני ולא עביר, אבל בינתיים לא ירד גשם. כבר מרחוק ניתן היה להבחין בבית המרווח ורחב המידות שמשפחת אבו זניימה בנתה לעצמה, כנראה כדי להאדיר את כבודה בעיני השכנים. אולי גם לדונייה היה שם חדר משלה, או שהיא חלקה אותו עם אחותה. ואולי דווקא אחותה, שקינאה בה על יופייה, העלה יריב השערות בראשו, היא זו שהלשינה עליה, שאינה מתלבשת מספיק בצניעות והסועדים נועצים בה מבטים. ועבור משפחתה, אפילו מבט אחד היה עילה מספקת כדי לרצוח אותה. רק בת שמונה-עשרה היתה, ולא הספיקה לטעום מהחיים אפילו לא גרגר אחד של חומוס. ואולי מדובר בחשד שווא, והח'טיאר המציא הכול כמו עוד אגדת אלף לילה ולילה, שכולה בדיה כאגדות כולן.
יריב נשטף בצער עמוק על דונייה הצעירה שנרצחה בזדון, ושלאיש לא היה אכפת באמת מכך שמתה. עבור כולם היא הפכה למטרד, גופה שצריך לסלקה מהדרך ולמהר לקבור על מנת למנוע ממנה להעלות צחנה, ולא צעירה שהיתה זכאית לחיות חיים מלאים. משפחתה השליכה אותה לבאר ככלי אין חפץ בו, המשטרה מעדיפה כנראה לסגור את התיק ולתייקו בארכיב, עבור העורך צוריאלי היא כמובן לא יותר מאובייקט לייצר דרמה, נהג המונית שמח ללא ספק לאידה, ואולי גם עבורו התחקיר הזה הוא לא יותר מאשר קרדום לחפור בו על מנת לנסות להשיג משרה בעיתון, כך שאולי הוא לא באמת טוב ואנושי יותר מן האחרים.
תמונתה של דונייה היפה עלתה לנגד עיניו ועוררה שוב את רחמיו. הוא הסתקרן לדעת יותר על הצעירה שנרצחה. האם אופייה הנחוש גרם לה להסתכן ולהעז לצאת נגד בני משפחתה? ואולי האמינה לתומה, שהם לא יגלו את סוד אהבתה? ואם התאהבה, במי התאהבה? האם רצתה להתחתן בניגוד להסכמת משפחתה? ואולי היא רצתה לברוח עם אהובה הרחק מהכפר, כמו בסרטים הערביים של ימי שישי, שאמו אהבה לצפות בהם. בטרם יגבש את מסקנותיו ויחרוץ משפט, הציפו את ראשו כל השאלות הללו ושאלות נוספות, בשעה שטיפס בשביל אל הבית והבחין בו מרחוק כיעד מבוצר, שאת חומותיו ברצונו להפיל.
-8-
"מרחבא", הקביל את פניו צעיר שרירי שיצא מהבית עם חיוך קטן ומעושה, שהיה מרוח על פניו כמו שכבת חומוס דקה על צלחת. הצעיר היה כבן גילו של יריב ופניו שידרו קשיחות רבה. "את מי אתה מחפש יא זאלמה?", שאל בהעמדת פנים. הוא דיבר עברית שוטפת, שבוודאי למד במסעדה שבבעלותם. אולי גם הוא עבד שם בתור מלצר כאחותו והחליף מבטים עם ישראליות צעירות, אך מה שמותר לו אסור היה לדונייה, ובכל אופן, אותו לא רצחו בגלל זה. "אני מחפש את משפחת אבו זניימה".
"זה אנחנו", דיבר הצעיר בלשון רבים. "מה אתה צריך מאיתנו?", שאל בחשדנות. "אנחנו כבר לא עובדים בבנייה, רק במסעדה", הוסיף. אבל בעסקי קבורה – כן, חשב יריב. החיוך הקטן שהיה על פניו של הצעיר נמחק לגמרי והתחלף בהבעה קשוחה כסלעי ירושלים. "רציתי לשאול משהו", אמר יריב. "לא סיפרו לך שאצלנו לא אוהבים יותר מדי שאלות", סינן הצעיר. "מי אתה בכלל? שוטר? אנחנו, אין לנו שום בעיות עם המשטרה. הידיים שלנו נקיות". "לא, אני עיתונאי", אמר. הצעיר נעץ בו מבט נרגז. "עיתונאי? ועיתונאי חושב שהוא יכול לבוא ככה לבית שלנו ולדחוף את האף שלו איפה שלא צריך. אצלנו אומרים: 'לא חאכם ולא חכים', לא רופא ולא שופט, ואני אומר", התאדם ועבר פתאום לדבר בערבית: "וואלה צַחַפִי, עיתונאי, וואלה גַ׳רִידֵה, עיתון".
במקום להזמין אותו להיכנס כמנהג הכנסת האורחים הערבית, הצעיר הדף אותו בחוזקה פנימה אל תוך מבוא הבית המשקיף על הכפר. "תגיד לי יא מלעון, אתה חושב שלא ראיתי עם מי דיברת למטה", התפרץ עליו. "עם הח'טיאר איברהים, שכבר אין לו שיניים ואין לו שכל בראש. ומה הוא סיפר לך הג'סוס, המרגל הזה, שמקנא בנו שיש לנו מסעדה יותר טובה מהמסעדה שלהם? ולמה באת פה לבית שלנו? אתה רוצה שנעשה לך 'בהדלה' כמו שעשינו לבוליס? לא חראם עליך ועל המשקפיים שלך?". לאחר ההקדמה המאיימת הזאת, התרכך מעט לרגע ואמר "טוב, עכשיו תגיד לי מה רצית לשאול". יריב התלבט כיצד לנסח את שאלתו, ואז הצעיר נהם, ונראה כי האלימות עומדת להתפרץ ממנו בכל רגע "נו, תשאל כבר וכדאי שתדבר בשקט, אני לא רוצה שהשכנים ישמעו", הוסיף, תוך שהוא מרים את קולו בלי משים, על אף שלא היו להם כלל שכנים.
השיחה ביניהם התנהלה בעמידה, הצעיר לא הזמין אותו לשבת, הגם שהיו פזורים סביב מחצלות וכיסאות קש. יריב היה אובד עצות. "אולי באמת מוטב שיימנע משאלות, יבקש את סליחתו ויסתלק משם", לרגע כבר התחרט שהגיע, "ומה הוא חושב לעצמו, שיספרו לו מרצונם איך שחטו את אחותם דונייה אללה ירחמה והשליכו את גופתה לבאר?".
לרגע, הוא לא ידע על מי לכעוס יותר, על צוריאלי ששלח אותו לשם, או על שהסכים מרצונו הטוב והחופשי לקחת על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית הזו. אבל איזו ברירה בעצם היתה לו? כבר יותר מחודשיים-שלושה הוא כותב לעיתון בתור פרילנס, ביקש לקבל משרה קבועה ולא נענה, ככה שסירוב מצדו היה מתפרש כסוף חלומו הישן להפוך לעיתונאי, מקצוע ששאף לעסוק בו מאז שהיה נער וכתב לעיתון בית הספר. אלא שבבית הספר, איש לא שלח אותו לראיין רוצחים.
"נו, תשאל כבר", נעץ בו הצעיר מבט זועם שהתפרש בעיני יריב כמו 'יותר-טוב-בשבילך-שלא-תשאל'. "למה אתה מחכה?", חימר בו, "אין לי את כל היום בשבילך". יריב היסס. "לצעיר הזה יש בוודאי אחים, שאולי מסתתרים בבית רחב הידיים בראש ההר, מחכים לסימן ממנו, לאיזו צעקה, קריאה. אולי 'איטבאח אל יאהוד'". כל הדעות הקדומות שמהן שאף להתנער כשהתחיל לאמץ את השקפת עולמו, צפו מחדש כמו הביוב של הכפר ברחוב הראשי. כוחות מנוגדים נאבקו בתוכו בלי הכרעה ברורה. "אולי בעצם הוא יודע מעט מדי על אורחותיהם ומנהגיהם של בני הכפר. והרי בספרייה קרא שאפילו שופט ערבי-ישראלי ידוע כתב: 'יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים מעין אלו'" (סלים ג'ובראן, שופט בית המשפט העליון, בשנת 2010, תקופה מאוחרת הרבה יותר מאשר בה מתרחש הסיפור, שנת 1982). "אותו שופט יצא נגד תופעת רצח על רקע כבוד המשפחה, ודרש לשרש את התופעה המגונה. אך האם הדבר אפשרי בכלל?".
"רציתי לשאול על אחותך", תפס אומץ לבסוף. "אחותי? איזה אחות? יש לי הרבה אחיות", שמר הצעיר על פוקר פייס. "דונייה", הישיר לעברו יריב מבט באומץ-לב. "אין לנו כאן במשפחה שום דונייה". בפניו הסלעיות של הצעיר כאילו דבקו רגבי בוץ. "ועכשיו, יותר טוב בשבילך שתלך מכאן כמה שיותר מהר, לפני שאחים שלי יגיעו ויעשו לך 'בהדלה' וישברו לך את הידיים, ככה שאף פעם לא תוכל יותר לכתוב!".
בספרייה קרא שבחברה הערבית יש שני סוגי כבוד: שרף – כבודו האישי של האדם; וערץ' – כבוד התלוי בהתנהגותן המינית של בנות המשפחה. לפי הקודים שלהם, דונייה פגעה בכבוד המשפחה, ולמעשה גם הוא פוגע בכבוד המשפחה, כשהוא מעוניין לפרסם מאמר על הרצח בעיתון.
לפתע, כאילו כדי להמחיש את דבריו, הצעיר חבט בפניו בהפתעה מבלי שהספיק להגן על עצמו וניפץ את משקפיו. ראשו הלם מכאב ודם נזל ממצחו. יריב נתקף בהלם רגעי. רסיסי עדשות המשקפיים התפזרו סביב, ולרגע הרגיש כאילו תקוותיו לכונן שלום התנפצו אף הן לרסיסים. אמנם הוא לא הגיע לבית המשפחה כמתווך שלום, אך התקיפה הזו נראתה לו כמעין הכרזת מלחמה אישית נגדו. לא היה עוד מקום לדיונים ולמשא ומתן, לא עם הצעיר הזה בכל אופן. אולי הצעיר האלים הזה שתקף אותו הוא גם זה שרצח את אחותו ודאג להשליך את גופתה לעומק הבאר. רצח בבאר לא משאיר סימנים, לא משאיר שלולית דם, אבל מכת האגרוף שיכנעה את יריב שידיו של האח הצעיר אינן נקיות. צוריאלי ביקש ממנו לפענח את הסוד, אז הנה, המשקפיים המנופצים האלה, שהתגוללו עכשיו על הרצפה, בהחלט מסייעים לפִענוח הפרשה.
-9-
מהחלון הבחין יריב בעדת גברים נחפזת משביל צדדי בהר לעבר הבית, והבין שעליו להימלט משם מהר ככל האפשר. הרי אין לו שום סיכוי נגדם. הוא לבדו, ואילו הם שבעה-שמונה היכולים לעשות בו שפטים, ולהשלים את המלאכה שבה החל אחיהם הצעיר; לנפץ לא רק את משקפיו אלא גם להפוך אותו לעיסה מדממת. איש מלבד הנהג לא יודע שהוא שם, בבית בראש ההר, ואיפה כהנא שלו כדי לטפל בהם? יהיה עליו לטפל בסכנה הזו עכשיו בעצמו, שהרי אם לא יצליח להיחלץ משם במהירות, גם גופתו עלולה להיזרק לעומק הבאר, והפעם לא ימצאו אותה לעולם.
החלון בקומת המבוא של הבית היה פתוח. יריב לא חשב פעמיים וקפץ החוצה מגובה של כשני מטרים. למזלו, הוא נחת טוב, ומיד פתח במרוצה. אמנם לא שירת בגולני כמו צוריאלי וכמו שטוען נהג המונית, אך הנסיבות אילצו אותו עכשיו לעשות מעין טירונות אלטרנטיבית בהרי ירושלים. יריב רץ מהר כפי שלא רץ מעודו. הוא רץ על חייו, מתנשם ומתנשף, לא היה לו זמן לחשוב על שום דבר, רק לרוץ ולהיזהר שלא למעוד. נעליו רשפו גיצים, והוא שמע את האבנים מתדרדרות מתחת לרגליו. הרבה רגליים טפפו אחריו, ויריב הרגיש כבסרט מרדפים. הם רצו במשעולים המוכרים להם, דולקים אחריו כלהקת צבועים המשחרת לטרף. ואילו הוא פעל באינסטינקט של חיה נרדפת הנמלטת מפני הציידים.
המשעול היה בן כמה מאות מטרים, אך לפי תחושתו הוא התארך לקילומטרים אחדים. "דונייה דונייה חביבה שלי, לא שווה למות בגללך". יריב ראה את הכביש כמו אור בקצה המנהרה. הוא המשיך לרוץ, ורווח לו כשהגיע לכביש. אך כשלא הבחין במונית הצהובה של רמי מחכה לו כפי שסוכם, נתקף בהלה. זה היה אולי הרגע הכי מפחיד עבורו. בשעה שהיה בביתם, או בשעת הריצה הוא פעל כאוטומט, ולא היה לו זמן רב מדי להקדיש לפחדיו. אבל עתה הפחד השתלט עליו, וכבר לא נשארו לו כוחות לרוץ עד לכניסה לכפר ולכביש המהיר לתל אביב. "לאיפה נעלם הנהג הזה, שחושב שהוא יודע טוב מכולם לטפל בערבים?", נתקף יריב זעם.
לפתע הופיעה המונית משום מקום, ככתם רורשאך צהוב, ונעצרה לידו בחריקת בלמים. רמי לא נעלם כמו שחשב בטעות, אלא הבחין בכך שהוא נתון לסכנה, סובב את המונית וחזר על מנת לאסוף אותו ולהצילו. תוך כדי נסיעה, רמי פתח את דלת המונית, יריב קפץ פנימה, ורגע לפני שהם זינקו משם, הבחין בבני משפחת אבו זניימה מביטים עליו מקצה השביל ומסמנים לו תנועות של שחיטה. הוא עוד הספיק לתקוע בהם מבט אחרון כמנצח: "חכו חכו איזו בהדלה אני אעשה לכם ביום שישי בעיתון". רמי לחץ על דוושת הגז ובחן כל העת את המראה הפנימית כדי לבדוק האם מכונית נוסעת בעקבותיהם. "אני מקווה שהם לא רשמו את המספר של המונית שלי", אמר בחשש. המונית השאירה את הכפר מאחור ופנתה לכביש המהיר לירושלים, גומאת את הדרך במהירות סילונית. כשרמי הבחין בדם שזולג ממצחו של יריב, הוא שאל "מה הערבושים האלה עשו לך? איפה המשקפיים שלך?". "נשארו אצלם למזכרת", השיב יריב באיפוק. הוא בירך על מזלו הטוב שניצל מגורל עגום יותר. ראייתו היתה מטושטשת במקצת, והוא התלבט להיכן יבקש מרמי להסיע אותו – למערכת העיתון, או ישירות לבית חולים הדסה. "ומה חשבת, שהם יזמינו אותך לכוס קפה? מה יצא לך שאתה בעדם?", סינן רמי בכעס. "הכי חשוב שתפרסם בכתבה שלך, שאני, רמי אלמליח, נהג מונית מהקטמונים, הצלתי את החיים שלך".
-10-
הכאב בראשו של יריב התחזק, והוא נמנע מלהשיב. הסחרחורת גרמה לבלבול וכבר לא ידע אם הוא כל כך בעדם כמו שהיה לפני שיצא לכפר. אך אמר לעצמו, שאין סיבה שבגלל שחטף אגרוף לפרצוף ומשקפיו נשברו, הוא יתחיל לראות את הדברים אחרת וישנה את השקפותיו.
בעיני רוחו ראה את העורך מדושן העונג צוריאלי טופח על שכמו, בשעה שייכנס למערכת, ומחמיא לו כמו לגיבור מלחמה: "חתיכת עבודה עשית. תאר לך עם איזו כותרת נצא ביום שישי – סוד שקבור בבאר. זה יהיה שוס אמיתי, תאמין לי. כל ירושלים תדבר על זה". יריב לא יהיה שותף לזחיחותו. ראשו הסתחרר. הרי ירושלים נמוגו לרגע וצללו תהומה, והוא דימה לראות את גופתה של דונייה צפה כערפילית במי הבאר.
סוף דבר
חלפו מאז לא מעט שנים. כשקראתי בסוף חודש יולי השנה על הרצח המתועב של שריהאן משלב, ערבייה יפה וגאה מאבו סנאן, אם לשלושה, דימיתי לשמוע קול בוקע ממעמקי הבאר. היה זה קולה של דונייה אבו זניימה שציווה: "כתוב עליי!".
