מלחמות אינסופיות של דיו: שלושים שנות כתב העת "עמדה"

ד"ר אלי אשד סוקר את ההיסטוריה של כתב העת הספרותי "עמדה" ושל צוות העורכים העקשני שלו, ששורד ומשגשג כנגד כל הסיכויים מזה שלושים שנה.

המערכת

כתב העת "עמדה"

לפני כמה שבועות, בחנות הספרים "רידינג" בתל אביב, השתתפתי בחגיגת 30 השנה לכתב העת הספרותי "עמדה", כתב עת שיוצא לאור ברציפות כמעט פעמיים בשנה מאז 1995.

הוא חוגג את הגליון ה-54 – וממשיך.

בראשות כתב העת עומדים אותם שלושה אנשים, מתוך החמישה שהחלו בעריכתו ב-1995.

אלו הם עמוס אדלהייט, רני יגיל, ואריק א. שהיו באירוע.

הצטרפו אליהם עוד אנשים לאורך השנים, כמו יובל גלעד וחן יסודות, אבל השלושה האלו הם הגרעין העיקרי מזה שלושים שנה.

היו סכסוכים פנימיים והיו פרידות לאורך שלושים השנה, אבל הן היו זמניות בהחלט.

השלושה השקיעו אלפי שעות עבודה ב-30 השנה. עבודתם זו לא זכתה להערכה מי יודע מה גם בחוגי המבינים, שלרוב העדיפו להתעלם מהם. הם עבדו בעקשנות, שאני מכיר רק דוגמאות בודדות נוספות כמוה.

לדעתי יש כאן מעין שיא עולמי, השלושה האלו הם כנראה העורכים הוותיקים הפעילים של כתב-עת לאורך זמן הארוך ביותר בתרבות הישראלית, ואולי גם העולמית.

יש להם רק מתחרה אחד – גבריאל מוקד, שלבדו ערך את כתב העת "עכשיו" מספר אפילו ארוך יותר של שנים.

בתרבות העברית יש רק עוד חמישה כתבי-עת ששרדו זמן אפילו יותר ארוך, ורובם לא תחת אותה קבוצת עורכים מקורית.

אלו הם "מאזניים", מגזין אגודת הסופרים שמתקרב אל המאה השנה.

"הדואר", שבועון תרבות עברית בארה"ב.

"התקופה", שהחזיק מעמד 32 שנה.

"עיתון 77", ששרד מאז 1977 ועד היום, ו-29 שנים תחת עורך אחד, יעקב בסר, כלומר עורכי "עמדה" שברו את השיא שלו, ו"עכשיו". אלו הם כתבי העת.

בתור השוואה נוספת, "סימן קריאה" הידוע של מנחם פרי שרד רק 19 שנה ומת.

"הו" של דורי מנור, ו"יקום תרבות" של עבדכם הנאמן קיימים בינתיים הרבה פחות שנים.

לעניות דעתי המעמד של המגזין "עמדה" כיום, לאחר שלושים שנה, הוא של בכיר המגזינים הספרותיים בישראל. המגזין הרציני והמשפיע ביותר, זה שכל מי שהוא משהו רוצה להיות בו, או מתגאה שהוא לא נמצא בתוכו – וגם זה אומר משהו.

אנשי המגזין "עמדה" נראים יותר מאנשי כל מגזין אחר כ"כהנים גדולים של קודש הקודשים", הלא הוא עולם הספרות, שיחסם לספרות העברית הוא יחס של אדיקות דתית ממש, וגם כשומרי הקשר עם הספרות העברית הישנה שמלפני כמה דורות, שהם שמים דגש על שמירת הקשר החי איתה. הם גם מוציאים לאור סדרת ספרים של סופרי מופת נשכחים. לא ברור כמה קוראים יש לספרים האלו אבל אנשי "עמדה" דואגים להחזרתם לזרם החי של הספרות העברית.

אביא דוגמה של אחד ממאמרי הפתיחה האפיניים של כתב העת, מגליון 14, אבל בהחלט מייצג היטב את אלו של שאר הגליונות לאורך שלושים שנה:
"בחלל היסטורי דיאלקטי וביקורתי בזיקה עמוקה למודרניזם העילי בכלל ולמודרניזם העברי בפרט שהתגבש מעל במות כ'התקופה', 'המעורר', 'הדים', 'כתובים' ו'עכשיו'. בזיקה לצילם של ענקים כפרישמן, ברנר, ברש וקורצוויל, וכן בצילם החי של מוקד ונבות משייטת ספינת 'עמדה' מאז 1995 ,תוך ניגוד חריף לציניות הכוחנית הגסה הנטולת ממדים רוחניים כלשהם ומלאה בעצמה, האופיינית לרובם המוחלט של אנשי הספרות משנות התשעים ועד ימינו. סופרים בחצי–גרוש כרתו ברית במשקל נוצה עם חברים עורכים עיתונאים לכאורה, לעיתים אף בחסות אקדמית מפוקפקת בגיבוי מסעות יחסי ציבור עתירי ממון וקשרים אישיים, במאמץ בלתי מתפשר להוליד ספרות ללא עבר, ללא ממדים רוחניים, ספרות ה'כאילו' הגודשת בצווחות את אוזני הקוראים/ות.

ספינת 'עמדה' דנה את עצמה מראש, אם כן, לבדידות מסוימת גאה ואמיצה בלב אופל מתגבר, נאמנה כתמיד לקוראי הספרות העברית שלא נואשו עדיין מלמצוא עומקים של ממש, עולם ולשון, מקוריות וחידוש, ביצירות הספרות הנכתבות בעברית כאן ועכשיו.

מודעות זאת אינה מרפה את ידינו. להפך, ניתוח זה מעמיד את חבורת 'עמדה' במרכזה של עשייה משמעותית ביותר: יצורו וגיבושו של אוונגרד מודרניסטי עברי תקף בשירה, בסיפורת, מסה, ודרמה, קיבוצם וטיפוחם של סופרים מוכרים בעלי משקל לצד סופרים חדשים העושים צעדים ראשונים מבטיחים, הצבתה של חוליה חשובה הקושרת בין עבר להווה ומסרבת ליטול חלק בהזיות מדיאליות ריקות על גדולתם של אגי משאול, יצחק לאור ודומיהם.

הכישרון הספרותי הצרוף אינו תלוי ביחסי הציבור או בקשרים טובים במדיה, וערוות סופרי הפלסטיק נחשפת בכל מילה שהם כותבים ומאפילה על דיוקנותיהם הניבטים בחשיבות ובשביעות עצמית אין סופית מכל ערוץ תקשורת. כך למשל ההתרגשות שאחזה בנו למקרא מופע החרזנות העילג של כתב העת החדש 'הו' ,מובעת בפתח 'ניכוש עשבים' בגיליון זה. שוב אנו עדים לכך שיחסי ציבור משומנים אינם תחליף לכישרון ספרותי.

כישרון ספרותי צרוף זה הוא שעומד במרכז 'עמדה' והוא אמת המידה היחידה שלנו בשיפוט טקסטים. זהו מצרך נדיר מאוד תמיד ויותר בתקופה זו של משבר, וכאן תפקידו המהותי של כתב עת ספרותי לשמש לקוראים/ות ומעבדת ניסויים משוכללת שבה נצרפים ונשקלים טקסטים בדרך לקביעת מעמדם ומשקלם הממשיים.

אין לדעתנו תחליף לתפקידו של כתב–עת בגיבושם ועיצובם של מהלכים פואטיים מרכזיים הניצבים בחזית העשייה הספרותית. אנו מאמינים שהגיליון הנוכחי ממלא בנאמנות כקודמיו שליחות זאת. אכן תחושת שליחות מלווה אותנו בעשיית 'עמדה'"

עד כאן מאמר הפתיחה.

מבחינת אנשי "עמדה", הם מייצגים נאמנים של האצולה האמתית של המדינה, שהיא האצולה הרוחנית, אלה שחושבים ומעלים רעיונות, ולא רק יודעים לעשות ולבזבז כסף.

לאורך השנים, לצד גיליונות שהביאו מכל הבא לשולחן העורכים, היו גם גיליונות נושא מיוחדים ומעניינים מאוד.

למשל גליון שעסק ביצירתה של המשוררת הלא כל כך ידועה אבל החשובה דליה הרץ, שהתפרסם למרות התנגדות המשוררת עצמה.

וכן שני גליונות שעסקו בשירת האוונגרד הרוסי, גליונות של מסות מטעם עורכי כתב העת, שעסקו ביוצרים חשובים בעיניהם, גיליונות שליקטו את המיטב בשירה, המיטב בפרוזה, והמיטב במסה של גיליונות כתב העת. ועוד היד נטויה.

היסטוריה של מאבקים בלתי פוסקים

ההיסטוריה של כתב העת "עמדה" היא לא כל כך ידועה אבל יש תיעוד מקיף שלה הודות לעבודת תזה בנושא.

המשורר יחזקאל רחמים פרסם עבודת תזה חסרת תקדים בעומקה לגבי ספרות עכשווית על תולדות כתב העת "עמדה" – מלחמות הדיו –השתלבותה של חבורת "עמדה" בשדה הספרות בישראל. עבודה שהיא המשך לעבודה סמינריונית שלו על "הסצינה הספרותית התל אביבית".

הוא מביא את סיפורו המלא של מגזין שוליים עקשני, מועט תפוצה והשפעה, שעם כל יומרותיהם הגרנדיוזיות של עורכיו לשנות את פני הספרות העברית ולהחזיר את הערכים הספרותיים הטהורים של ספרות לוחמת ומשפיעה, כפי שהוגדרה פעם בידי עורכים כמו אשר ברש, למרכז הבמה הספרותית, זכה בתחילה ובהמשך להכרה מועטה ביותר, אפילו בעולם הספרות הישראלי, שלא לדבר על מישהו מחוצה לו.

רחמים מתאר את ההיסטוריה של כתב העת, שהחל את דרכו כ"לווין" של כתב העת "עכשיו" של "איש החרב", העורך והמבקר גבריאל מוקד. אנשי "עמדה" החלו את דרכם הספרותית כמשוררים צעירים בכתב העת "עכשיו" של מוקד, וחיפשו לעצמם את דרכם העצמאית, אגב סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים עם כל מה שזז בעולם הספרות התל אביבי בשנות התשעים והאלפיים, בראש ובראשונה עם גבריאל מוקד, דמות אב, שראה עצמו כנבגד בגלל "עריקתם" משולחנו ומהשפעתו. מוקד אף מכונה בעבודה בשלב מסוים כ"נבגד סדרתי", עורך שכל מספר שנים מקים חבורה שעומדת תחת חסותו, ולתפיסתו "בוגדת בו" לבסוף. והסיבה הייתה שאנשים אלו בשלב מסויים ראו עצמם מחוייבים להסתלק מהשפעתו הכה דומיננטית של האב הספרותי התקיף. אך בסופו של דבר מוקד השלים עימם, וקיבל את אנשי "עמדה" כיורשיו וממשיכיו החוקיים בעולם הספרות הישראלית, ואף נתן בשיחה לעמוס אדלהייט, אחד מעורכי "עמדה", את הכבוד האולטימטיבי מבחינתו, כאשר הגדיר אותו "כגרסה יעקובינית", דהיינו פחות רחומה, שלו עצמו.

כל גיליון שהם הוציאו נקרא רק בידי כמה מאות אנשים במקרה הטוב, זכה לכמה תגובות מועטות, "פושרות" פחות או יותר, בעיתונות, בידי מבקרים כמו דרור בורשטיין ואמנון נבות (שרחמים מביא פירוט וניתוח דקדקני של כל אחת ואחת מהן), ואז, כביכול, נעלם מבחינת התודעה הציבורית.

איתרע מזלם והם החלו לפרסם את כתב העת בתקופה שבה העניין בשירה, ובביקורת ספרות חדשנית ונוקבת היה בשפל, שלא היה כמוהו מעולם.

בנוסף לכך עורכי "עמדה" רן יגיל ,אדלהייט, ואריק א., כיוצרים, מעולם לא זכו בהצלחה ביקורתית ותשומת לב תקשורתית כמו שזכו לה יוצרים אחרים בני גילם, כמו אתגר קרת, שמעון אדף, ואחרים.

אמנם אריק א. מוכר בידי חבורה קטנה של "מבינים" בעולם הספרות כאחד המשוררים החשובים ביותר הפעילים היום בתחום השירה העברית, אבל החבורה הזאת נספרת, ככל הנראה, בכמה עשרות.

אנשים עקשניים פחות היו כנראה מרימים ידיים וסוגרים את כתב העת לאחר כמה גיליונות והתעלמות ואדישות כמעט מוחלטות. ובכל זאת לאורך הזמן בכוח ההתמדה העיקשת, וגם מתוך ההכרה באיכות המצטברת של הגיליונות, אנשי השוליים של "עמדה", ובמיוחד רן יגיל, הלכו ורכשו לעצמם מעמד מתחזק והולך בתחום הזעיר של עולם הספרות התל-אביבי, גם הודות ל"שולחן", שפתחו בבתי קפה תל אביביים שונים, שרכש לעצמו מעמד כאחד המקומות הבולטים ביותר שבהם דנים מידי שבוע ברצינות בספרות ובתרבות העברית. כך, עם הזמן, שמם נעשה ידוע לרבים יותר ויותר, וגם נעשה עליהם סרט תיעודי שבו הוגדרו כ"התורכים הצעירים של הספרות העברית", דהיינו, כמורדים בממסד הספרותי הוותיק והמאובן.

לבסוף הם עצמם הפכו למעין דמויות אב לשורה של עורכי מגזינים, סופרים, ומשוררים שהלכו בעקבותיהם. דהיינו הם צברו לעצמם עוצמה והשפעה סמלית (מאוד) בתחום הזעיר של הספרות התל-אביבית, והתחום הזה, שנראה כל כך עלוב ונידח וחסר כל עתיד בשנות התשעים, מתחיל להיות בשנים האחרונות רותח ומבעבע, עם כתבי עת שונים ומשונים, ויוצרים רבים ומגוונים, שחלקם צץ באינטרנט ועובר לתחום כתב העת המודפסים.

חלק מהעוצמה הסימלית הזאת הזאת מקורה בהכרה הכללית באנשי "עמדה" כנושאי הדגל הרציניים והנזיריים והאמיתיים של שמירת הקשר עם הדורות הקודמים של הספרות העברית, ובראש ובראשונה דרך "גאולת נידחים" – סופרים שנשכחו ומוצאים לאור מחדש בידי אנשי "עמדה". אנשי עמדה מבצעים "שיח עיתים", כשם קובץ סיפורים היסטוריים של אשר ברש, הסופר הנערץ על רן יגיל, עם דורות קודמים בעבור הדור הזה.

כפי שמגדיר זאת רחמים:

"הספרות נתפסת בעיני חברי 'עמדה' כמערכת ערכית הזוכה לדבקות 'דתית' כמעט וכסוג קיום מרכזי בחיים האישיים והחברתיים . 'עמדה' ניחנת במאפיינים כיתתיים כקרבה חזקה בין חברים, תחושת ייעוד' ודיכוטומיה מובהקת בין פנים וחוץ, אצל מי יותר ומי פחות. דגש רב ניתן ב'עמדה' לקשר עם מסורת הספרות העברית לדורותיה תוך סימון עצמי כנצר למסורת הגדולה, כחוליות בשרשרת.

אולי אפשר להשות אותם לסנטור הרומאי מימי יוליוס קיסר "קטו הצעיר' שעם כל זה שכוחו הפוליטי האמיתי היה מוגבל ביותר הוכר גם בידי יריביו העקשניים ביותר בנציג האותנטי והבלתי מוטל בספק של 'הערכים הרומאים האמיתיים', אלה שהכל חששו משקיעתם".

כפי שמציין רחמים מאפיין של המעמד המתחזק הזה הוא שהגליונות האחרונים שוב אינם תוקפניים כלפי כל מה שזז כמו קודמיהם. שהרי מי שנמצא במרכז מרכזו של הקונצנזוס "ככוהנים הגדולים של קודש הקודשים" שוב אינו יכול לחוש את הזעם של מי שנמצא מחוצה לו. האנשים שבאו לשבור את הקונצנזוס הפכו לנושאי הקונצנזוס.

העבודה הזאת היא כנראה יחידה במינה בתחום חקר תולדות הספרות העברית, מאחר שהיא מתארת את נשואי מחקרה כמעט בזמן אמיתי. רחמים השתתף באירועי ומפגשי "עמדה" במשך שנים, והוא מתאר אירועים שהתרחשו כמה חודשים בלבד לפני שסיים את העבודה. וגם כאלה שבהם הוא נתן חלק בעצמו, כך, כפי שהוא מודה, שהוא אינו חוקר אובייקטיבי באמת עד כמה שהוא מנסה לנהל עבודה מחקרית היסטורית, שהרי הוא אחד הדמויות המשתתפות בכמה וכמה מהאירועים שאותם הוא מתאר.

מצד שני ספק אם מישהו בלתי מעורב לחלוטין היה נותן לנו את התיאור ההיסטורי–סוציולוגי המפורט שאנחנו מקבלים בעבודה זאת.

אפשר להשוות את מערכת היחסים של רחמים ועורכי "עמדה", והכתיבה שלו עליהם, לזאת של הביוגרף בוזוול עם איש הספרות המפורסם דוקטור ג'ונסון מהמאה ה-18, או של דוקטור ווטסון עם הבלש שרלוק הולמס.

זאת כתיבה של ביוגרף סימפטי ולפעמים אף מעריץ, אך שחולשות האנוש אינן נעלמות כלל מעיניו, והוא אינו נמנע מלהצביע עליהן כאשר הוא חש בצורך בכך. אם כי הוא עושה זאת במעין התנצלות בפני הקוראים, והוא אינו נהנה לעשות זאת.

הוא מביא שלל אנקדוטות מעניינות על אנשי החבורה, שאינן באמת חיוניות למחקרו, אבל תורמות לתמונה החיה שהוא יוצר של הדמויות המעורבות. למשל שאחד המשוררים הידועים המזוהים עם "עמדה" נכשל עד כה בכל הבקשות לפרסים, מלגות, ומענקים שהגיש אי פעם. או שמשורר ידוע אחר המזוהה עם כתב העת פגש את בת זוגו דהיום בבית קפה בעת מפגש של "עמדה", והיא הייתה הקוראת הראשונה של "עמדה" שלא הייתה מחוג מכריו הקבועים. או שסופר שלישי המזוהה עם כתב העת היה בעברו בעל קיוסק כושל ואהב להביא לשולחן דמויות ביזאריות שונות מהרחוב, קבצנים ואחרים.

בהערת שוליים מעניינת במיוחד רחמים דן בשאלה מי הם המקריאים המוצלחים והמוכשרים ביותר מבין היוצרים כיום. תשובתו: רועי ארד, שרחמים משבח את הגזמותיו בהקראת הטקסט ככמראות על כישרון משחק; סיון בסקין; ורן יגיל. הוא אינו נמנע מלתקוף את אריק א. על יכולת ההקראה שלו של טקסטים שיריים, אך מציין שהשתפר מאוד בשנים האחרונות. רחמים, בקצרה, אינו נמנע ליצור הירארכיות משלו, במיטב המסורת של גבריאל מוקד ואנשי "עמדה".

לעיתים גודש הפרטים האובססיבי יכול לייגע את הקורא הרגיל, ןעורך מקצועי מן הסתם היה מוחק ללא רחמים חלקים גדולים שהם בעלי עניין רק למקורבים לנושא ולאנשים המתוארים. אם רחמים יחליט אי פעם להפוך את העבודה לספר, וכדאי שיעשה זאת, יהיה עליו לעשות "ניכוש עשבים" כזה עבור הקורא.

אני בכל אופן, כבעל עניין וכמקורב לנושא ולאנשים, מצאתי גם את הפרטים הקטנים האלו כמרתקים ביותר. הם נותנים תמונה חיה כפי שלא ניתנה בשום מקום אחר על הנעשה בסצינה הספרותית הישראלית בזמן כמעט אמיתי. והם הופכים את העבודה הזאת לחומר יקר ערך יחיד במינו עבור ההיסטוריונים של הספרות העברית בעתיד.

בפרקים האחרונים נוטש רחמים את התיאור הפרטני-אנקדוטלי-היסטורי, ומנסה להסיק מסקנות סוציולוגיות על סמך ההיסטוריה של "עמדה", כשהוא מסתמך על תיאוריות של חוקרים כמו בורדיה, ובו הוא מגיע למסקנה שהתמרכזותה הגוברת של "עמדה" באה דווקא בגלל פנייתה להציל ולחלץ מהשיכחה נידחים נשכחים שונים מהעבר. דהיינו, ככל שהתמקדו העורכים פחות ביצירתם שלהם ויותר ביצירות של אחרים שכוחים, כן גברה הצלחתם הסמלית בתחום הספרות.

גם כותב שורות אלו מוזכר פה ושם בעבודה של רחמים, כדמות שוליים מהאינטרנט שנקשרה פה ושם עם אנשי השוליים של "עמדה".

אולי כדאי שארחיב בעניין. נפגשתי לראשונה עם כתב העת "עמדה" בערב הספרותי הראשון שאותו עשו אנשי כתב העת, ב"צוותא". הביאה אותי לשם ידידה, מורה אידיאליסטית בשם אילונה פינטו, שלימדה כמורה באותו בית ספר נידח ביפו שבו לימד אז עמוס אדלהייט.

כמדומני זה היה הערב הספרותי הראשון שבו נטלתי אי פעם חלק, שלא היה קשור לספרות המדע הבדיוני, וזו היתה עבורי כניסה לעולם חדש ומוזר.

כעבור כמה שנים, בנסיבות מוזרות למדי, יצרתי קשר עם רן יגיל. כעבור כמה חודשים יגיל התקשר אלי, כנראה מדחף פתאומי ובלתי מוסבר אפילו לו עצמו, והזמין אותי לבוא ביום שישי לשולחן של "עמדה" בקפה לאג'באנז ברחוב אבן גבירול. ביקשתי לדעת מה בדיוק נעשה באותו שולחן שאני מוזמן אליו. הוא התקשה בתחילה להסביר ולבסוף אמר: "זה משהו כמו 'טיש חסידי' שבו החסידים באים לחגוג עם הרבי שלהם בשיחה. אבל הטיש שלנו אינו מיועד לכבודו של רבי כל שהוא אלא לכבודה של הספרות העברית".

באתי, ולראשונה הבנתי מהשיחות שסביב שולחן בית הקפה מהם החיים הספרותיים הפעילים ומהי "הרפובליקה הספרותית" שבה חי ופועל אותו מספר מצומצם של אנשים  שהפכו את הספרות העברית למרכז חייהם, להבדיל מיצירות הספרות עצמן. נשארתי לאורך כל בתי הקפה שאותם עברה החבורה מאז – קפה ג'ו, ולבסוף הנסיך הקטן בסימטה פלונית בתל אביב, שהוא כיום הקפה הספרותי המרכזי בתל אביב, במידה רבה משום שאנשי "עמדה" הפכו אותו למפקדתם. שם פגשתי נספחים לאנשי "עמדה" ואנשי ספרות עמיתים שונים כמו המשורר מקסים גילן, יוסי גרנובסקי, ועוד רבים, כולם דמויות מפתח בעבודה של רחמים לצידם של "שלושת הגדולים", עורכי "עמדה". יחזקל רחמים גם מקדיש לכל אחד מבתי הקפה כמה מילים, משל כל בית קפה מציין בעיניו שלב מובחן ושונה בתולדות המגזין, ואולי זה נכון…

בהזדמנות זאת אציין שבהחלט מן הראוי שישב מישהו ויכתוב מחקר מקביל על תולדותיו העקובים מסכסוכים ומדיו של כתב העת "עכשיו" של גבריאל מוקד. עבודה משעממת זאת לא תהיה…

לדעתי הפרסומים ב"עמדה" מרשימים מכל כתב עת ספרותי אחר שיוצא כיום בישראל. יותר מ"עיתון 77", יותר מ"מאזניים" של אגודת הסופרים, יותר מ"הו", או "מטעם".
יש שם סיפורים טובים וראויים, למשל סיפורו של יחזקאל רחמים "שוד בשדרות החצילים", יש מאמרים ספרותיים, למשל המאמר של אריק גלסנר על ברנר, השירים הם ברמה גבוהה, אבל אינני יכול להצביע על שום דבר מיוחד שנשאר ממש בזיכרון כמשהו שהוא משכמו ומעלה. אני נותן לגליונות אלו ציון ממוצע של 80 מתוך 100, שזה לא מעט. אלה הן חוברות "הגונות", אם להשתמש במילה מהלקסיקון של גבריאל מוקד להגדרת חוברת טובה אבל לא ממש מעולה ומופתית.

זה מעביר אותי לשאלה, האם יש מגזין ספרותי מעולה באמת בעברית בשנים האחרונות, שיצאו בו סיפורי מופת של ממש. דומה שקשה להצביע על מגזין כלשהו מאז שנות השבעים, ימי הזוהר של "עכשיו", ושל "סימן קריאה" של מנחם פרי, שהופיעו בו יצירות ששינו את פני הספרות העברית. נראה שהתגליות הבולטות האחרונות של המגזינים היו אתגר קרת ושמעון אדף בשנות תשעים. אבל מאז אנחנו מסתפקים רק בטוב, לא במעולה, לא בפורץ הדרך ובגאוני, כי אלו כרגע אינם בתחום הנמצא.
גם לא במגזין "עמדה".

ברכות לאנשי כתב העת "עמדה" על שלושים השנים הסוערות ששרדו חוו ועברו. אנחנו מצפים לשנים נוספות ולגליונות נוספים, גם כשעולם הספרות, ובעצם הכל, נראה כקורס סביבם, כמעין אי בלתי צפוי של יציבות עקשנית.

הנה גלריה של כמה מעטיפות כתב העת "עמדה" המרשימות לאורך השנים.

קיראו גם:

גיליונות עמדה בלקסיקון הספרות העברית החדשה

"עמדה" בויקיפדיה