התצפיות החדשות בטלסקופ החלל מראות שיש סיכוי כל שהוא שישנם חיים בכוכב הלכת של פרוקסימה קנטאורי, כל כך קרוב וכל כך רחוק – "רק" 4.5 שנות אור, שעבורנו זה עדיין כרגע מאות שנות טיסה.
אם אכן ישנם חיים כל כך "קרוב" זה שובר כל חוק סטטיסטי ידוע.
חיים במערכת פרוקסימה קנטאורי מעלים את האפשרות שיכולים להיות חיים במקומות רבים אחרים בגלקסיה.
או ..שמישהו או "משהו" "שתל" את החיים האלו במכוון קרוב כל כך למערכת השמש.
כותבי המדע בדיוני ביניכם מוזמנים לשלוח סיפורים ומאמרים על האפשרויות הצפונות בפרוקסימה סנטאורי לאור התגליות החדשות ביותר, וגם על האפשרויות להגיע לשם.
הנה יורם אורעד בסיפור מדעי בדיוני על האפשרות של קיום חיים במערכת הכוכבים הקרובה אלינו ביותר של פרוקסימה קנטאורי, ושהחיים האלו הם במקור מכדור הארץ.
המערכת
א – שמש אדומה
במבט מצועף מתרדמה רבת שנים פקח דיויד את עיניו לאיטו והביט בכוכב האדום שנשקף אליו מבעד לחלון הענק של ספינת החלל אדירת המימדים. כאב קל חלף בצווארו כשסובב לאיטו את ראשו מצד לצד. הוא ניסה להרים את זרועו כדי לגעת במקום הכאב אך היד סירבה להתרומם. חלף רגע ממושך עד שהבין איפה הוא אבל תודעתו המתעוררת עדיין לא הצליחה לתפוס את מלוא המצב שבו נמצא.
ואז נזכר…
הוא נמצא בשליחות ממושכת בספינת החלל "אופק רחוק" שיצאה מכדור הארץ כדי לבחון את… את השמש הזאת ואת… כוכב הלכת הזה…
רגע, מה שמם?
לרגע חשש שמשהו רע קרה למוחו, לזכרונו, אבל אז נזכר במה ששיננו להם, לו ולכל אנשי הצוות, מאות פעמים, עוד לפני צאתם למסע הארוך. יחלוף זמן עד שהמוח יחזור למלוא תפקודו, כולל הזכרון שיחזור אליהם בהדרגה. כך אמרו להם. "בכל זאת", חשב, "טמפרטורת הגוף שלנו הורדה לחמש מעלות. היינו בערנות מושהית. כך הושגה האטה קיצונית של תהליכים ביולוגיים בגופנו והזדקנות הגוף הואטה מאד, כמעט ולא הייתה קיימת. המטרה הייתה שבהגיעם למטרתם, גילם הביולוגי יהיה זהה כמעט לחלוטין לזה שהיה בצאתם."
"צריך סבלנות", אמרו להם.
"סבלנות, סבלנות", שינן עכשיו שוב ושוב במוחו.
ואז נזכר לפתע: "פרוקסימה קנטאורי. כן, זאת היא, זאת היא, זאת היא – השמש הזאת". הוא הביט שוב בכוכב האדום, "פרוקסימה קנטאורי. הוא גם זכר שאת השמש הזאת מקיפים שלושה כוכבי לכת. אל אחד מהם, פרוקסימה קנטאורי b, מועדות פניהם".
"כן, זה כוכב הלכת שאליו אנחנו מתכוונים להגיע".
לא עלה בידו להיזכר למה נבחר דווקא כוכב הלכת הזה אבל אין דבר, הוא עוד ייזכר.
…הוא נרגע מעט.
הוא הביט לשמאלו ולא ראה דבר מלבד דפנות התא שבו היה מונח גופו אפרקדן. מכסה התא היה כבר מורם ואיפשר לו לראות חלק ממחווני החללית והצגים שלה, ואת החלל זרוע הכוכבים שניבט מעבר לחלון הגדול שבתקרה העגולה.
הוא ניסה להתרומם אך קולו של המחשב שבקע מאי שם בתאו הזהיר אותו שיש עוד להמתין, "חכה, הגוף עדיין איננו מוכן".
התא שלו היה רק אחד מתוך מאתיים שישים ושמונה תאים שבהם שהו אנשי הצוות.
"כמה זמן עוד אצטרך להמתין עד שאוכל לחזור לעצמי?", שאל את עצמו בחוסר סבלנות.
מחשב התא קרא את מחשבותיו והשיב לו באמצעות מחשבה: "זה לוקח זמן. אל תדאג, זה יגיע".
רעב התפשט לפתע בגופו, ועוד לפני שהספיק לדבר הוגשה אליו כף שנישאה על מנוף קטן והגישה משהו אל פיו.
הוא היסס, "מה זה?".
אבל מחשב התא שקרא את מחשבתו הרגיע אותו: "אל תדאג, זה משהו שאתה אוהב".
הבעה של סימן שאלה הסתמנה על פניו של דיויד.
"טחינה", אמר המחשב.
הוא פתח את פיו ובלע את המאכל האהוב. תענוג גדול התפשט בגופו.
"מעניין כמה זמן לא אכלתי".
"מאה עשרים ושמונה שנה", הדהדה תשובת המחשב בתודעתו.
תדהמה פילחה את מוחו, למרות שבשכלו ידע שהנתון נכון.
מחשב התא ניסה להרגיע את סערת הרגשות שלו…
בהצלחה חלקית בלבד.
ב – ציפייה
"כרגע אנחנו כאן", מרטין, מפקד ספינת החלל, הצביע על איזור מסומן בהולוגרמה הענקית שריחפה אל מולו ואל מול עיני הקהל שצפה בו באולם הענק של ספינת החלל העושה את דרכה בתוך מערכת השמש הזרה.
אנשי הצוות צפו לחילופין במרטין ובעיגול הכחול הזעיר המקיף עיגול אדום זעיר מעט גדול יותר, שנראו בהולוגרמה.
"העיגול האדום הוא פרוקסימה קנטאורי, השמש של מערכת השמש הזו", אמר מרטין, משהה לרגע ארוך את דבריו, להעניק משנה חשיבות למה שייאמר בהמשך.
"ועכשיו, סקירה קצרה על שליחותנו, למרות ששמעתם אותה כבר מי יודע כמה פעמים".
"נשלחנו לכאן מכדור הארץ לפני 128 שנה. ליתר דיוק נשלחנו לא בדיוק מכדור הארץ אלא ממסלול סביבו. ספינת החלל שבה אתם שוהים הורכבה במשך כמה שנים מחלקים שנשלחו אל מסלול סביב כדור הארץ. החלקים האלה נבנו בעוד מועד על פני כדור הארץ וגם על פני הירח ואז נשלחו למסלול סביב כדור הארץ ומהם הורכבה ספינת החלל שלנו".
"מטרת בואנו לכאן, כפי שידוע לכולכם, היא האותות שנשלחו אלינו שנים לפני שיצאה השליחות הזו".
"אותות שהתגלו על ידי טלסקופ החלל ג'יימס ווב", העירה מישהי, אחת מאנשי הצוות.
מרטין הנהן בראשו לאיטו והמשיך, "הטלסקופ שהזכרת", פנה אל האישה, "איתר אותות שהגיעו מאחד מכוכבי הלכת של פרוקסימה קנטאורי, כוכב לכת הידוע בשם פרוקסימה קנטאורי b. הטלסקופ גילה זוהר חלש המגיע ממנו, הפועם בקצב מסודר, מתימטי. בתחילה סברו שזוהי תקלה במתקני הטלסקופ עצמו אבל השערה זו נשללה אחרי שנערכו בדיקות מקיפות בטלסקופ, בדיקות שהוכיחו שהכל תקין".
"ואז", המשיך מרטין, "גויסו מתימטיקאים, בלשנים, מומחי מחשב, ומומחים אחרים מכל רחבי העולם כדי לנסות לגלות האם טמון מסר כלשהו באותות ואם כן מהו המסר הזה".
לא חלפה שנה והמסר התגלה והוא היה פשוט … ומצמרר: "אנחנו כאן. בואו".
"כך, בצורה פשוטה", הוסיף.
אנשי הצוות המרוכזים באולם היו מרותקים לדברים. למרות ששמעו אותם כבר פעמים רבות, עוד בטרם צאתם לשליחות, חלפה בהם צמרמורת של התרגשות בשומעם אותם שוב.
אווירו של האולם הענק היה רווי במתח של ציפייה לקראת הבאות.
"במשך שנתיים, היינו כולנו ערים ופעלנו, ואז, לפני 126 שנה, הוכנסנו למצב של ערנות מושהית, תרדמת חורף. טמפרטורת הגוף של כולנו הורדה למעלות בודדות מעל האפס. התהליכים הביולוגיים בגופנו הואטו בעוד התהליכים החיוניים שלנו המשיכו להתקיים. בכל אותן 126 שנה ספינת החלל שלנו, 'אופק רחוק', הייתה תחת שליטה אוטומטית לחלוטין. עכשיו הוחזרנו כולנו למצבנו הרגיל ללא תקלות ואנחנו בדרך".
ההתרגשות של מרטין אילצה אותו לעשות פסק זמן רגעי, "בדרך אל פרוקסימה קנטאורי b", המשיך, "לראות מה קורה שם ומי מצפה לנו שם".
ג – חלומו של מרטין
בחלומו של מרטין הופיעו דמויות שניסו ליצור עימו קשר במהלך שנתו. המידע שניסו להעביר לו היה סתום בעיניו אבל די מהר הבין שלמעשה לא היה זה מידע אלא רגשות. אילו רגשות? רגשות לא עוינים, אפילו נעימים ומצד שני הוא קלט תחושות של היסוס שלא עמד על פשרו. לאחר זמן קצר הבין שאין זה חלום אלא…משהו אחר.
"מה?", שאל את עצמו.
"תקשורת?", חשב לעצמו בהפתעה, "כן, תקשורת". הוא הופתע מהגילוי.
בחלומו ראה אותן – דמויות, דמויות של ממש. לא עלה בידו לעמוד על טיבן משום שהיו מעורפלות אבל נדמה היה לו שהבחין בידיים, רגליים וראש, אולי אפילו אצבעות. הוא לא הבין הרבה מן הדברים ששודרו אליו משום שהתשדורות היו מעורפלות, אבל הוא הבין לפחות שני דברים. האחד, שהיו אלה יצורים אמיתיים ולא יצירי חלום, השני – הוא הבין שהדמויות מזמינות אותו ואת אנשי צוותו לבחון את עולמם.
אבל משהו הפריע לו, משהו ביצורים עצמם, לא במחשבות העמומות ששידרו לו, שהיו על סף הבלתי מובן.
"הדמויות, היצורים", חשב לעצמו. "זה מוזר. איך זה יכול להיות?"
"איך זה יכול להיות?"
ד – מגיעים לפרוקסימה קנטאורי b
התרגשות עזה אחזה בכולם כשהתגלה לעיניהם כוכב הלכת הזר, על רקע החלל השחור. פרוקסימה קנטאורי b היה כוכב לכת בצבעי כחול וחום, שהזכיר במשהו את כדור הארץ אלא שהיה מעט יותר גדול ממנו. הוא היה מוקף בשכבת עננים.
ואז…מתוך שכבת העננים הגיח לעברם חפץ מוזר, חללית.
אנשי "אופק רחוק" לא הבחינו במלוא גודלה עד שהגיעה למרחק קטן מהם.
גודלה היה לפחות כגודל "אופק רחוק".
מרטין חש שמשהו בתוך מוחו קורא לו.
זה לא היה קול דמיוני, זה היה קול שבא מבחוץ.
כך חשו גם אנשי הצוות האחרים.
בתחילה נחרד, לאחר מכן הבין שזוהי תשדורת, מעין המשך לחלום שחלם בשנתו, שעות אחדות קודם.
אלא שעכשיו היה ער, ועכשיו הם שידרו מידע, לא רגשות.
הם תיקשרו, הם באמת תיקשרו, אתו ועם אנשי הצוות. לא, זה לא היה דמיון.
הם דיברו במחשבה. הם נשאו ברכה.
הוא בירך אותם בחזרה, במחשבתו.
ו…הם ביקשו להגיע לספינת החלל שלהם.
מרטין היסס. האם יהיה זה נבון מצידו? הוא לא ידע מיהם, הוא לא ידע מהי מהותם ומהן כוונותיהן. אם יסכים הוא עלול לגרום להכחדת כולם, כל אנשי ספינת החלל ואולי אף להכחדת האנושות. ממרחק של 4.25 שנות אור, אי אפשר היה להתייעץ עם כדור הארץ או עם אחת מן המושבות שהקימה האנושות במערכת השמש. ההודעה תגיע למערכת השמש כעבור 4.25 שנים והתשובה תתקבל כעבור 4.25 שנים נוספות ובסך הכל 8.5 שנים לקבלת התשובה.
נצח.
הוא התייעץ בבינה המלאכותית של החללית.
התשובה הייתה מהירה – לאור ניתוח הנתונים על מה שידוע על פרוקסימה קנטאורי b ולאור המידע שהתקבל עד כה על כוכב הלכת הזה, ההסתברות לסכנה היא 6 אחוז. מרטין לא ידע כיצד התקבלה המסקנה הזו אבל הרי הבינה המלאכותית הגיעה כבר לרמות כה גבוהות של אמינות… אולי אפשר לסמוך עליה.
אז…מרטין החליט להיענות לדמויות בחיוב. הרי לשם מה נסעו לכאן במשך שנים כה רבות ולשם מה הגיעו, אם לא כדי לנסות ליצור קשר עם תבונה חייזרית, חלומה של האנושות במשך שנים כה רבות? זו הייתה מטרת שליחותם, זו הייתה הסיבה להגיעם לכאן לאחר מסע כה ארוך.
הוא החליט לקחת את הסיכון.
ה – יצורים זרים בחללית
הסכמתו של מרטין נקלטה במוחותיהם של היצורים.
"איך ניפגש?", שאל בהססנות, "איך תגיעו?".
"זה פשוט", השיב לו קול, "טלפורטציה".
טלטלה חלפה במוחו של מרטין. בזכרונו הופיעו קטעי סרטים שבהם עברו אנשים ממקום למקום באמצעות טלפורטציה. כן, לחיצה על כפתור ואנשים עוברים ממקום אחד לשני בלי לעבור דרך המרחב שביניהם. רגע אחד אתה כאן וברגע שאחריו אתה שם. טלפורטציה עדיין לא הושגה כנראה בעולמו על פי מה שידוע לו (ואולי כבר הושגה בשנים הרבות שחלפו מאז יצאו למסע). עם זאת הרי שבשנים שקדמו לצאתו למסע הזה, נעשו כבר נסיונות ראשוניים, אמנם מוצלחים רק חלקית, גם במערכת השמש שלו, והצפי היה שהיא תושג בתוך שנים ספורות.
ארבע דמויות הופיעו לפתע באולם הענק של אופק רחוק.
עכשיו, כשראה אותן, הבין לפתע מה היה לו מוזר אז, בחלומו, כשפגש אותן לראשונה.
"זה לא יכול להיות!", אמר לעצמו בתדהמה, "איך?".
הדמויות קלטו את מחשבותיו והמתינו בסבלנות להמשך דבריו.
"אתם…אתם בדיוק כמונו, יש לכם גוף אנושי, ידיים אנושיות, רגליים אנושיות וראש…ראש אנושי לגמרי…בעצם כמעט לגמרי". מרטין לא היה יכול שלא לשים לב להבדלים שקודם חמקו ממנו. אי אפשר היה להתעלם ממבנה הגוף הקצר, שהיה מוצק ושרירי, מבית החזה הרחב במידה מוחשת, שצורתו כצורת חבית, ולגפיים הקצרות, קצרות משמעותית מאלה של בן אנוש כפי שהכיר. גם המצח המשופע בלט לעין ורכס הגבות היה בולט מאד.
"רגע, אתם הרי נמצאים במרחק של שנות אור מאיתנו, טריליוני קילומטרים מאיתנו, טריליונים רבים…אז איך קורה שאנחנו ואתם כל כך…?"
"דומים?", השלימה את מחשבתו אחת הדמויות.
מרטין הנהן.
הדמות עיוותה את פניה להבעה שנראתה כמו חיוך אך בכל זאת היתה רחוקה מחיוך אנושי מוכר. נראה היה שהדמות סיגלה לעצמה הבעת חיוך בצורה מלאכותית, לא טבעית.
"במובן מסוים אנחנו אחיכם", הפתיעה הדמות.
צמרמורת של תדהמה הכתה גלים באולם הענק של ספינת החלל.
הדמות הנהנה.
"אחינו?", עברה שוב ושוב המחשבה במוחו של מרטין. "למה הכוונה?".
ו – לפני שנים רבות
"לפני שנים רבות, בעצם לפני עשרות אלפי שנים, גרנו ביחד, איכלסנו ביחד אתכם את כדור הארץ", פתחה אחת הדמויות, שנראתה כמייצגת את המשלחת שהגיעה זה עתה.
"חיינו זה לצד זה",
…
"אבל לא בשלום".
מרטין פתח את עיניו במבט של אי הבנה.
"אתם בוודאי יודעים שפעם חיו בכדור הארץ שתי אוכלוסיות של אדם. אחת מהן הייתה אוכלוסיית ההומו סָפִּיֶינס", הדמות הצביעה על מרטין ועל אנשי הצוות האחרים.
הייתה הפסקה.
"והשניה הייתה אוכלוסיית והאדם הנֵיאַנְדֶּרְטָלִי", המשיכה הדמות.
"המלחמות בין שתי האוכלוסיות היו עזות, אלימות וממושכות. מאחר שאוכלוסיית הניאנדרטלים", הדמות הצביעה על עצמה, "הייתה פחות אלימה, פחות תוקפנית, הרי שההומו ספיינס טבחו בנו ללא הרף, דבר שגרם במרוצת השנים לצמצום ניכר באוכלוסיה שלנו".
חלק מאנשי הצוות כיסו את פניהם בכף ידם.
"אז… זו בעצם נקמה?", עלתה מחשבה מפחידה אצל חלק מאנשי הצוות.
"כאמור, זה התרחש לפני הרבה שנים, עשרות אלפי שנים, עוד לפני שאתם, אוכלוסיית ההומו ספיינס, התחלתם לפתח את תרבותכם. במהלך השנים ניסינו להסתתר, למצוא מקומות בכדור הארץ שניתן לחיות בהם בשלום, ללא צורך בעימותים עם אוכלוסיית ההומו ספיינס. למרבה הצער לא הצלחנו. בכל פעם שמצאנו מקום חדש, ההומו ספיינס גילו אותנו והגיעו אלינו כדי לתקוף אותנו ולטבוח בנו".
הבעת מבוכה נשתררה על פניהם של חלק מאנשי הצוות.
הדמות אימצה שוב חיוך מלאכותי.
"לא, זה לא אתם כיום. אנחנו יודעים, אנחנו יודעים. השנים הרבות שחלפו שינו אתכם. אנחנו עוקבים אחריכם כל הזמן, מאז שהתפתחנו לציוויליזציה בדרגה מתקדמת והיו בידינו הכלים לעשות זאת".
"השתניתם", הוסיפה הדמות, "אם כי עדיין נותרה בכם אלימות, תוקפנות, עדיין בקנה מידה גדול אבל פחות ממה שהיה בעברכם".
"במהלך השנים", הוסיף, "צפו אבות אבותינו בחלליות שהגיעו הרחק מן החלל ובהם יצורים מציוויליזציה מתקדמת. כדור הארץ היה אחד מהמקומות שהם הגיעו אליו והם חקרו אותו. אבותינו כמובן לא ידעו שאלה הן חלליות וחשבו שהיצורים שהיו בהן הם אלים המגיעים ברכבי אש נוראי הוד. אבל בשלב מסוים היצורים גילו את עצמם לפנינו והסבירו מי הם. כמובן, הם עשו זאת במסגרת מגבלות יכולתם של אבות אבותינו להבין זאת. הרי קשה לצפות מאדם ניאנדרטלי שחי אז להבין מהו חלל, מהי ספינת חלל, מהי ציוויליזציה טכנולוגית מתקדמת. אבל מסתבר שאבות אבותינו היו חכמים דיים כדי להבין שהיצורים המתקדמים רוצים בטובתם ושהם אינם כופים עליהם דבר. המגע בין היצורים מהציוויליזציה המתקדמת לבין אבות אבותינו נמשך שנים רבות והם התקרבו מאד אל אבות אבותינו. היצורים גם גוננו עליהם מפני אויביהם ההומו ספיינס. עד שלבסוף הציעו להם את ההצעה".
"איזו הצעה?", שאל מרטין.
"לשכן אותם בכוכב לכת אחר, במערכת שמש אחרת, בכוכב הלכת שלנו", הוסיפה הדמות.
הבעת תדהמה חלפה על פניו של מרטין.
"זאת אומרת פרוקסימה קנטאורי b", הבהירה הדמות.
"והסכמתם מיד?", שאל מרטין.
על פניו של היצור הסתמן גיחוך.
"לא, ממש לא. חלפו שנים של הסברים מצד היצורים המתקדמים. חלפו שנים של דיונים בינינו לבין עצמנו. אבל לבסוף קיבלנו את ההצעה".
"לפחות רובנו", הוסיף.
"ומה עם השאר?"
"נותרו על כדור הארץ"
"ו…?"
"מן הסתם נכחדו על ידי ההומו ספיינס".
עגמומיות התפשטה על פניו של מרטין.
"אל תהיה עצוב", שלחה הדמות מחשבה מרגיעה אליו ואל כל יתר אנשי הצוות.
"אבל זה עצוב", שידר מרטין מחשבה.
הדמות הצביעה לעבר פרוקסימה קנטאורי b.
"שים לב, אנחנו חיים עכשיו כאן, כבר עשרות אלפי שנים. ומה שהיה, היה לפני עשרות אלפי שנים. התקדמנו מאז בצורה מדהימה לעבר תרבות טכנולוגית מתקדמת ולעבר חברה מאושרת ומתפקדת היטב. איננו חיים את העבר. אנחנו חיים את ההווה ושואפים לעתיד טוב עוד יותר".
מבעד לחלון הענק של ספינת החלל הביט מרטין בפרוקסימה קנטאורי b, בשמש שלו – פרוקסימה קנטאורי – ובהמוני הכוכבים שמסביב, ששכנו בתוך תהומות החלל השחור והעצום.
משהו בנפשו התעודד.
