בעולם שלעיתים קרובות שקוע בעמימות דיפלומטית ובהתחמקות מוסרית, נאומו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בפני העצרת הכללית של האו"ם, היה כהבזק של ברק ביום בהיר. עבור ישראל ותומכיה, זה היה יותר מסתם נאום; זו הייתה הצהרה עוצמתית, בלתי מתנצלת, ובעיקר מתבקשת, המאשררת מחדש ברית הבנויה על ערכים משותפים וראייה מפוכחת של האיומים על השלום והביטחון במזרח התיכון. על במת האו"ם, שלרוב משמשת כר פורה לגינוי ישראל, נשמע סוף סוף קול שונה, צלול וברור.
בזמן שכמה מבעלות בריתה המרכזיות של אמריקה במערב בחרו בנתיב המסוכן של הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית, הנשיא טראמפ לא הציע דיפלומטיה מפותלת, אלא בהירות מוסרית נחרצת. הוא זיהה נכונה את המהלכים הללו כפי שהם: "פרס על הזוועות הנוראיות, כולל אלה של השבעה באוקטובר".
במשפט אחד ישיר, טראמפ חתך דרך הלחץ הבינלאומי המוטעה, וטען כי תיגמול קמפיין הטרור של חמאס, בזמן שחטופים עדיין נמקים בשבי, יהיה מעשה בלתי נתפס. צעד כזה לא רק מתעלם מאחריותו של חמאס למצב, אלא גם מאותת לפלסטינים כי אלימות וטרור הם נתיב לגיטימי להשגת יעדים מדיניים, תוך עקיפת המשא ומתן הישיר. זו לא הייתה שפתו של פוליטיקאי המנסה לרצות את כל הצדדים, אלא של מנהיג המוכן לומר אמיתות קשות על הבמה הבולטת בעולם.
לב ליבו של המסר שלו, והנקודה שבה תמיכתו בישראל זרחה בעוצמה, הייתה דרישתו הנלהבת והחוזרת לשחרור מיידי של כל החטופים. "שחררו את החטופים עכשיו", הוא הפציר, והבהיר כי זהו הצעד הראשון, שאינו נתון למשא ומתן, לקראת כל פתרון. הוא דיבר על 20 החטופים שמאמינים כי עודם בחיים, ועל אלו שגופותיהם מוחזקות בשבי, והפגין עומק של חמלה והבנה לכאבן של המשפחות, חמלה שהייתה חסרה באופן צורם בפורומים בינלאומיים רבים.
במקום שבו ישראל מורגלת לשמוע הטפות מוסר צבועות, נשמע קול ששם את הטרגדיה האנושית במרכז. המיקוד הזה, במקום בעיסוק בהפשטות פוליטיות, מיקד מחדש את הדיון בסוגיה הבסיסית – הברבריות של חמאס.
יתרה מכך, הגינוי שלו כלפי חמאס על כך ש"דחה שוב ושוב מאמצים סבירים להשגת שלום", משמש כתמרור אזהרה חיוני לקהילה הבינלאומית. בעוד אחרים באולם העצרת יעדיפו אולי ליצור השוואה שיקרית בין הגנתה של ישראל לתוקפנותו של חמאס, טראמפ שייך את האשמה באופן חד משמעי למקום אליו היא שייכת. הוא הזכיר לעולם כי בעוד ישראל הושיטה ידה לשלום פעם אחר פעם, חמאס דחה בעקביות כל מאמץ סביר להסדר, ובחר בדרך של אלימות והרס.
אף שקרא לסיום מיידי של המלחמה בעזה, הוא מיסגר זאת בהקשר של השגת שלום אמיתי, לא כזה המשאיר תשתית טרור על גבולה של ישראל. פגישותיו לאחר הנאום עם מנהיגי מדינות ערב הדגישו גישה פרגמטית ליציבות אזורית. זהו המשך ישיר של התפיסה שהובילה ל"הסכמי אברהם" – בניית קואליציה אזורית של מדינות מתונות החולקות אינטרס משותף בבלימת הקיצוניות האיראנית, והבנה שישראל היא נכס אסטרטגי במאבק זה.
בנאומו בן 57 הדקות, דונלד טראמפ לא היה רק נשיא ארצות הברית לשעבר וכיום. הוא היה סנגור נלהב של בעלת בריתה של ארה"ב, ישראל. הוא השתמש בבמת האו"ם לא כדי לפייס את אלו הנוטרים איבה למדינה היהודית, אלא כדי להגן עליה בתקיפות ובשכנוע. בזירה בינלאומית מאתגרת ולעיתים קרובות עוינת, נאומו היה הצהרה מהדהדת כי עבור ישראל, בעידן של בדידות גוברת, אין חבר איתן ונחוש יותר.
