הידיעה על הרצח של צ'ארלי קירק תפסה אותי, כמו רבים, בהלם מוחלט. זו לא הייתה סתם עוד כותרת חדשותית רחוקה שמרפרפים עליה בדרך לקפה של הבוקר, אלא תחושה צורבת של משהו נורא שקרה. צעיר, חדור אמונה, ובעל קול צלול ונחרץ, נפל קורבן לשנאה פוליטית שהפכה לאלימות רצחנית. הכדור שנורה בו פגע עמוק בלב השיח הציבורי, לא רק באמריקה, אלא בכל מקום שבו דעות שונות נאבקות על מקומן. זהו רגע כואב שמסמן שבר עמוק, תהום פעורה של קיטוב שממנה, כך נדמה, אין דרך חזרה. אני מוצא את עצמי חושב על השבריריות של כל זה, על כמה קל לפרק חברה שבנויה על ויכוח, ועל כמה מהר השנאה יכולה להחליף את המילים.
עבור ארצות הברית, הרצח הזה הוא תמרור אזהרה מהבהב בצבע אדום בוהק. הוא מסמל את קריסתה של התרבות הדמוקרטית, את המעבר מדיבייט פוליטי, נוקב ככל שיהיה, לשדה קרב של ממש. זה מתחיל בשפה. אנחנו מפסיקים לראות ביריבים הפוליטיים אזרחים שותפים עם רעיונות אחרים, ומתחילים לראות בהם אויבים שיש להשמיד. כינויים כמו "בוגד", "פשיסט", או "אויב העם", מפסיקים להיות הגזמה רטורית והופכים לכלי נשק טעונים בארסנל של שנאה. הרשתות החברתיות משמשות כמאיץ, תאי הדהוד דיגיטליים שבהם הקולות הקיצוניים ביותר מוגברים והניואנסים נמחצים. בסביבה כזו, הקו המפריד בין תקיפה מילולית לאלימות פיזית הופך למטושטש ומסוכן. הרצח של צ'ארלי קירק הוא נקודת הקצה הטרגית, ואולי הבלתי נמנעת, של התהליך הזה. אמריקה, מגדלור החירות וחופש הביטוי, מוצאת את עצמה מתבוננת במראה ורואה דמות שסועה ואלימה.
עבורנו, כאן בישראל, האובדן נושא משמעות כואבת ואינטימית. צ'ארלי קירק היה ידיד אמת, לוחם ללא חת למען הצדק והאמת של מדינת ישראל. הוא לא היסס להשמיע את קולו במקומות העוינים ביותר, בקמפוסים שבהם האנטי-ישראליות הפכה לאופנה אינטלקטואלית. הוא לא רק חזר על דפי מסרים; הוא התעמת, הוא התווכח, הוא אתגר את הנרטיבים השקריים באמצעות עובדות ותשוקה. אובדנו אינו רק השתקה של קול תומך, אלא סילוקו של לוחם מיומן משדה קרב של רעיונות, שדה קרב שבו אנו חשים לעיתים קרובות נצורים ומועטים. הוא הבין את מהות המאבק שלנו, את היותנו אי של דמוקרטיה במזרח תיכון סוער, ונלחם עבורנו בחזית ההסברה האמריקאית. מותו מותיר חלל גדול במערכה על דעת הקהל העולמית, חלל שיהיה קשה מאוד למלא. הכאב הוא גם על הבדידות שחשים כעת, כשאחד מהקולות הבולטים שתמכו בנו הושתק לעד באכזריות כזו.
הרצח הזה הוא קריאת השכמה טרגית לכולנו. האלימות הפוליטית היא מדרון חלקלק ומסוכן, בין אם היא מתרחשת ביוטה הרחוקה או ברחובות שלנו. כשהשיח הופך רעיל, כשהאחר הופך לאויב, כולנו מפסידים. איבדנו אדם, איבדנו קול, ואולי איבדנו גם חלק מהתמימות שלנו. התקווה היחידה היא שהדם שנשפך יזעזע את המערכת ויאלץ את כולנו, באמריקה ובישראל, לעצור לרגע, להביט אל התהום, ולבחור בדרך אחרת – דרך של שיח, של כבוד הדדי, ושל קדושת החיים. האלטרנטיבה היא עתיד שנכתב בדם ודמעות, עתיד שבו הד של ירייה משתיק את חילופי הרעיונות. אנחנו חייבים לזכרו של צ'ארלי קירק, וחייבים לעצמנו, להבטיח שהעתיד .הזה לעולם לא יגיע. יהי זכרו ברוך
ד"ר כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה
אמנם אני מסכים עם ד״ר כץ על העקרון של המאמר, שאין מזיק לשיח, ולכן לדמוקרטיה, מרציחות של בני פלוגתא, ושהתנקשויות הן אפילו חמורות מרצח ״רגיל״ שכן הן ״מתנקשות״ בדמוקרטיה עצמה ולא רק באדם אחד. אבל אחרי שכתבתי את זה רציתי רק להזכיר שהמנוח קידם תיאוריות קונספירציה, התנגד להפלות מכל סיבה שהיא כולל אונס של ילדות, היה נגד להט״ב, ובעד הטירוף האמריקאי שכל אחד יכול לקנות נשק גם אם היה מאושפז במוסד לחולי נפש או פושע שנכנס ויוצא מהכלא. בנוסף לזה, הזעזוע של הרפובליקאים מאוד חד צדדי. כשמחוקקים דמוקרטים נרצחו או בעלה של ננסי פלוסי הותקף בביתם (התוקף חיפש אותה ואם היה מוצא יתכן שהיה הורג אותה) הם לא היו מזועזעים בכלל. בודאי שאף אחד לא הציע להוריד את דגל ארהב לחצי התורן.