ד"ר ניסים כץ, עורך מדור פוליטיקה ואקטואליה, ממליץ
על הסדרה "אנדור" בדיסני+
לקח לי זמן לראות את "אנדור" מכיוון שבעידן של תוכן אינסופי קשה לברור מה טוב ומה לא. אני אוהב את "מלחמת הכוכבים", אבל לא כל סדרה שלהם זה משהו שאני ממליץ עליו בחום. בסוף הרשיתי לעצמי להתמכר. ולהמליץ. לא סתם היא זכתה באמי השבוע. מבחינתי, "אנדור" היא היהלום שבכתר של "מלחמת הכוכבים". סדרת ריגול פוליטית מהודקת ואינטליגנטית, שמתעלה על הציפיות והופכת לשיעור מאלף על טבע הרודנות, לידתו של מרד והמחיר האנושי של המאבק לחופש.
מהרגע הראשון, "אנדור" מבהירה שהיא אינה מתעניינת בקרבות ג'דיי או בנבואות עתיקות. במרכזה עומדים האנשים האפורים, אלו שנמחצים תחת מגפיה של האימפריה הגלקטית הדורסנית. היא לוקחת אותנו אל הסמטאות האחוריות, אל המשרדים הבירוקרטיים ואל המסדרונות הפוליטיים, ומראה כיצד דיכוי שיטתי אינו נולד ממפלצות מיתולוגיות, אלא מאדישות, שאפתנות, וציות עיוור.
סיפורו של קסיאן אנדור, הגנב הקטן והציני שהופך למנהיג מהפכני, הוא למעשה סיפורה של התעוררות תודעתית. אנו עדים למסעו האיטי והכואב, שבו הוא מבין שלא ניתן עוד לעמוד מנגד, ששתיקה מול עוול היא שיתוף פעולה.
גדולתה של הסדרה טמונה באופן שבו היא מפרקת את מושג המהפכה לגורמים. היא אינה מציגה את המרד כסיפור גבורה פשטני של טובים מול רעים, אלא כתהליך מורכב, מסוכן, ורווי פשרות מוסריות.
הדמויות שמובילות את המאבק, כמו לות'ן ראאל המבריק והשבור, או הסנאטורית מון מות'מה הקרועה בין חובתה לעמה לבין ביטחון משפחתה, נאלצות לוותר על נשמתן, על זהותן, ועל עתידן למען מטרה גדולה מהן, בעתיד שאולי לעולם לא יזכו לראות. "אנדור" מעזה לשאול שאלות קשות – מהו המחיר של החופש? והאם המטרה באמת מקדשת את כל האמצעים?
הכתיבה המדויקת, המשחק המופתי, והעיצוב הוויזואלי המרשים, יוצרים עולם ריאליסטי ומחוספס, שבו כל החלטה נושאת משקל וכל דמות, גם המשנית ביותר, מרגישה אנושית ואמינה. מול גיבורי המרד, הסדרה מעמידה את פניה הבנאליים של הרודנות – קצינים שאפתניים ופקידים יעילים שהופכים את הדיכוי למכונה משומנת היטב, ומזכירים לנו שהרוע הגדול ביותר צומח לעיתים קרובות מתוך רצון לסדר, שליטה, וקידום אישי.
"אנדור" היא טלוויזיה במיטבה – מותחת, מרגשת, מעוררת מחשבה. היא סדרת חובה לא רק לחובבי "מלחמת הכוכבים", אלא לכל מי שמעריך דרמה איכותית, סיפור עמוק ודיון נוקב במשמעות של חירות, הקרבה, ותקווה, אל מול ייאוש. זוהי קריאת השכמה על האופן שבו חברות גולשות לעבר עריצות, ובעיקר, על ניצוץ ההתנגדות שיכול להידלק גם ברגעים האפלים ביותר.
אל תפספסו.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה "אנטיגונה"
המחזה "אנטיגונה" בנוסח של סופוקלס מהמאה החמישית לפני הספירה מעצב דמות של מנהיג, אשר הופך להיות רודן במרוצת תקופות הכהונה שלו, ומחריב את הדמוקרטיה העממית ביוון העתיקה. המחזה זכה לעיבודים בימתיים רבים בעולם ובישראל בפרט.
"אנטיגונה 2023" של תיאטרון תמונע בבימויה של נאוה צוקרמן יצאה לדרכה בקיץ 2023, לפני הטבח והמלחמה, אבל אחרי המגפה והתחזקותו של ראש ממשלת ישראל כשליט יחיד בתמיכת קואליציית ימין משיחי.
מאז ועד סוף ספטמבר 2025, ההצגה ספגה השפעות של הפיכה משטרית רודנית ומלחמה קשה, מתמשכת, שאיבדה את צידוקה, עם השוואה מקוממת ל"ספרטה", כאן אצלנו. וגם מעבר לים – בריון מעורער ונבער, אשר חותם על צווים נשיאותיים שערורייתיים, ללא תהליך חקיקה ממוסד, אשר דורסים את המדע והעובדות, ופוגעים בחופש הפרט.
אנסמבל תמונע מדגים משחק פיזי מרשים. אנטיגונה בגילומה של לנה פרייפלנד, דקת הגזרה, נושאת בגאון את דגל ההתנגדות. גיל אלון, בתפקיד קראון, מפחיד ומרושע, אייל שכטר, אדיפוס, עם משקפי עיוור כהים, זועק שבור הלב ומטמיע את זעמו בקלידים.
ההפקה נודדת בין חללי ההצגה של תיאטרון תמונע, ואיתה הקהל, הקרוב לבמה, כמעט משתתף פעיל. המתים, החשובים כל כך לאנטיגונה, "החייה עם המתים", קמים לתחייה, כדי להשמיע את מחאתם: אדיפוס; יוקסטה אימו-אישתו; אפילו פולינייקס, המשווע לקבורה.
רודן שקרן אכזר נראה כמעט כגזירה בלתי נמנעת. אך בל נשכח, שבין תהומות הרוע של תבאי דאז וישראל של 2025 היו התבהרויות של דמוקרטיה ליברלית עם מנהיגים נאורים שדאגו לשלום עמם.
לו תהיה השנה הבאה שנת ממשלה חדשה!
יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסרט "יוסף שילוח: בעל החלומות"
השחקן יוסף שילוח זכור בעיקר מסרטי הבורקס, הקומדיות העממיות הפופולריות של שנות ה-70 וה-80, בהם גילם את תפקיד דייר המשנה פארוק ב"אלכס חולה אהבה", סוחר הנעליים הפרסי בן נעים ב"משפחת צנעני", הדוד סלבדור מארה"ב ב"חגיגה בסנוקר", וכן את רס"ר שמש ב"ספיחס" ("אתם קוצים ואני שושנה"). באותם סרטים, אותם ביימו יואל זילברג, בועז דוידזון, ומנחם גולן, כיכבו בין היתר זאב רווח, יהודה ברקן, גבי עמרני, וטוביה צפיר.
שלום יוספי ("סירוס יוספיאן") נולד בכורדיסטאן העיראקית ב-1941, גדל בשכונת המצוקה שיכון המזרח בראשל"צ, והחל לעבוד כנער כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בהמשך למד משחק ב"בית צבי", ואת ראשית הקריירה שלו הוא מייחס לבמאים זרים, שלא ראו בו נטע זר לתיאטרון המקומי, שהיה חלק מההגמוניה האשכנזית/אירופאית בשנות ה-60. הוא אימץ את השם המוכר "יוסף שילוח" בעקבות טעות הקלדה באחד העיתונים ("יוסף שלום").
בסוף אותו עשור הוא היה כבר שחקן פופולרי, וחזותו סייעה לו לגלם תפקידים של ערבים בסרטים זרים ("רמבו 3"). לשיאו הגיע בתקופה שבין אמצע שנות ה-70 לאמצע ה-80, כאשר הפופולריות שלו נסקה בעקבות חדירת מכשירי הווידיאו בתחילת שנות ה-80. הוא גילם דמויות נלעגות ונימק זאת בטענה "קולנוע צריך גם לשמח את הקהל. אם אני עושה את פארוק – זה אומר שלא אעשה את אותלו"?
הוא חש דחוי כבר מנעוריו, וניסה לסייע בטיפוח התודעה המזרחית בשכונות המצוקה, וכן בקידום דיאלוג בין יהודים מזרחים לפלסטינים למען השגת שלום במזרח התיכון.
הפעילות החברתית מילאה אותו אנרגיות, אבל העלאת הצגה מאת יוצרים פלסטיניים גרמה לעוינות קשה כלפיו, והובילה אותו לגלות בצרפת ולפירוק משפחתו.
כך הפך שחקן מבוקש לפרסונה נון גראטה "בזכות" כתביו, ולמרות נסיונו העשיר.
הסרט "בעל החלומות" מגולל את סיפורו האישי, על בסיס ראיונות שערכה איתו בתו עומר בשנה האחרונה לחייו (שילוח נפטר בינואר 2011), וכן קטעי ארכיון רבים מתוך חלק מעשרות הסרטים בהם שיחק. הציטוטים, המובאים ישירות מפיו, מציידים את הצופה בתובנות רבות על הקולנוע בכלל והקולנוע הישראלי בפרט.
בימוי: קובי פרג', מוריס בן מיור, עומר שילוח. הסרט מוקרן כעת בסינמטק תל אביב
לגבי הסדרה אנדור שהיא חלק מסאגת או זיכיון מלחמת הכוכבים.אני חיבבתי מאוד את שלושת הסרטים הראשונים של גורג' לוקאס ובכלל לא את שאר הסרטים והסדרות ביקום הזה. בראש ובראשונה בגלל קרבות החרבות שמעצבנים אותי בטירוף.( זה בניגוד ליקום של סטאר טראק שזה סיפור אחר לגמרי מבחינתי מכל בחינה).
אבל אני אכן מוצא את אנדור כמשהו אחר לגמרי בגלל היחס הרציני שלו לסיפור על עליית משטר פשיסטי רודני.בלי קרבות חרבות רק פוליטיקה אינסופית ומרושעת מאין כמוה.
כתבה המרשימה של חגית בת-אליעזר, על המחזה "אנטיגונה" בביצוע תיאטרון תמונע שמתייחסת גם למצב המדיני־ביטחוני בארץ מאז 2023. קשה להישאר אדישים, ולכן ניכר שההצגה הושפעה מהאווירה הקשה בארץ. מלים כמו "ספרטה" והשפה הדמגוגית השגורה בפי מנהיגים מתחברות לאזהרות שמעלה חגית. היא מיטיבה לקשור בין הטקסט העתיק, ההפקה התרבותית והמציאות המקומית, ומראה כיצד הן מתכתבות זו עם זו.
גיבורת המחזה, אנטיגונה האמיצה, כפי שעיצב אותה סופוקלס במאה החמישית לפנה"ס, ניצבת אל מול קריאון העריץ, לצידם של דמויות כואבות כמו אדיפוס, שהבמאי בחר להציג כמי שעיניו עצומות מאחורי משקפיים. ועולה השאלה, מה אדיפוס מודרני אינו רוצה לראות? וכך צוללת חגית בת-אליעזר למעמקי הנפש של ההצגה, שבה אפילו המתים קמים לתחייה כדי למחות.