"צוחק מי שצוחק אחרון …. השופט" סיפור בלשי קלאסי מאת דשיל האמט בתרגום אבי גולדברג

 לפניכם אחד הסיפורים הבלשיים הקצרים הבודדים שפורסמו בעברית מאת כותב סיפורי הבלשים האמריקני המפורסם דשיל האמט, מי שנחשב למייסד של סוגת סיפורי הבלשים "הקשוחים", ששימש כבסיס לסרטי "הפילם נואר" של הוליווד. מה שהוא נכון רק חלקית, אבל יש בו גרעין של אמת.

דשיל האמט היה בלש פרטי אמיתי, איש סניף סן פרנציסקו של סוכנות הבילוש האמריקנית "פינקרטון" שקיימת מאז המאה ה-19 וסימלה הוא עין כל רואה. סמל זה עם המשפט המפורסם "אנחנו לא ישנים" שהיה מוכר לכל, הוא שנתן את הכינוי לבלשים בארה"ב כ-"עין פרטית" Private Eye.

על חייו של האמט כבלש שנתקל בפרשיה שכמו יצאה מהסיפורים שלו (שאמנם כפי שהעיד האמט לימים לא היו מומצאים לחלוטין אלא התבססו בפרטים שונים על חייו של האמט  וחיי אנשים שהכיר במציאות) עשה הבמאי הגרמני וים וינדרס סרט קולנוע ידוע בשם "האמט". סרט זה מבוסס על ספר בלשי, יצירתו של סופר הבלשים ג'ו גורס, תושב סאן פרנציסקו ומעריצו הגדול של תושב העיר הזאת האמט, שהוא מומצא לא פחות מכל אחד מסיפורי הבלשים של גיבורו. ועם זאת, יש בו גרעין של אמת עובדתית לחיי האמט.

צפו במקדימון הסרט "האמט" על חייו של דשיל האמט כבלש פרטי:

בשלב מסוים האמט עזב את הסוכנות והחל לכתוב סיפורים שאותם שלח למגזינים בפרוטה, ובראשם מגזין בשם "המסיכה השחורה", שבראש ובראשונה הודות להאמט הפך להיות מפורסם כמבצר סיפורי הבילוש האמריקניים.

סיפורי הבילוש האלו היו שונים מאלו של קונן דויל ואגתה כריסטי (שהחלה לפרסם סיפורים שנתיים לפני האמט), בכך שלא תיארו פרשיות בילוש מסובכות שבלש מתוחכם פותר אותם בכוח הגיונו החריף.

הפרשיות שהוא תיאר היו כפי שהתרחשו בחיים האמיתיים בעיר האמריקנית, גדושים בסקס מרומז עד כמה שהתירה הצנזורה הקשוחה של התקופה, ובאלימות בכלל לא מרומזת שעימה לא הייתה לצנזורה שום בעיה. הבלש בדרך כלל השתמש לא בהגיונו אלא בעיקר באגרופיו ובכלי נשקו כדי לפתור תעלומות, והאמט טען שכך היה במציאות.

עוד ועוד סיפורים של האמט התפרסמו, תחילה על בלש חסר שם "איש הסוכנות היבשתית", שהיה שם בדוי לסוכנות פינקרטון, ושבבירור התבסס על האמט עצמו ועל עמיתיו מהסוכנות.

הסיפורים האלו זכו להצלחה ולפרסום בקרב קוראי המגזין שזיהו אותם כ"אותנטיים", בניגוד לסיפוריו הבדויים לחלוטין של דויל, והם נחשבים עד היום כקלאסיקות אמיתיות של הסיפור הבלשי האמריקני.

על בלש חסר שם זה הוא כתב יותר סיפורים מכל דמות אחרת שיצר.

ב-1930 כתב האמט את רומן הבלשים האמריקני המפורסם והאהוב מכל "הנץ ממלטה".

זהו סיפור על הבלש סאם ספייד, בלש שיש לו שם בניגוד לסיפורים קודמים של האמט שבהם הבלש היה איש חסר שם, והוא איש סוכנות בילוש קטנה משל עצמו, ולא חבר בסוכנות בלשית המתפרשת על כל ארה"ב, כפי שהיה הבלש הקודם.

אבל גם הפעם הבלש סיפר את עלילותיו בגוף ראשון, כיצד הוא מחפש אחר פסלון מסתורי ונאבק בגנגסטרים רצחניים.

ספר שהפך לבסיס לסרט הקלאסי הנצחי של ג'ון יוסטון בכיכובו של האמפרי בוגארט כסם ספייד.

האמט עצמו הוכר כסופר חשוב ומבריק של הז'אנר ושל הספרות האמריקנית. הוא פירסם עוד כמה סיפורים קצרים על הבלש סאם ספייד שהפך למפורסם ואת אחד מהם תקראו למטה..והפך לתסריטאי בהוליווד. ומכיוון שנמאס לו הפסיק לכתוב סיפורי בלשים, ולמעשה הפסיק לכתוב בכלל.

וחבל מאוד. אבל הוא נשאר ידוע הודות לסיפורים והספרים שכתב והסרטים שנעשו על פיהם.

הנה מקדימון הסרט המפורסם "הנץ ממלטה" בכיכובו של האמפרי בוגארט כספייד, הנחשב לאחד הסרטים הבלשיים וההוליוודיים הגדולים של כל הזמנים:

והנה סיפור קצר על עלילותיו של הבלש המפורסם סם ספייד.

צוחק מי שצוחק אחרון …. השופט

מתוך קובץ הסיפורים A man called Spade מאת דשיאל האמט.

תרגם לעברית אבי גולדברג.

"הבעיה עם המדינה הזאת", התפרץ פתאום האיש הזקן, תוך שהוא מדגיש את דבריו בהקשה חוזרת של אצבעו על העיתון, "הבעיה היא, שבתי המשפט מחזיקים את המדינה קצר! חוק? אין חוק! יש עדים ויש שופטים, והדבר הזה שאתה קורא לו חוק הוא נשק שהם משתמשים בו כדי לחנוק את היזמה האנושית – כדי להרתיע מקוריות והתפתחות!".

את הקטע בעיתון הבוקר שעליו התמקדה ההתקפה הפתאומית של האיש הזקן, יכולתי לראות בקושי. זה היה דיווח עיתונאי על החלטת בית המשפט העליון בסכסוך עבודה גדול בין מעסיקים לעובדים במערב. לאיש הזקן, ידעתי, לא יכול היה להיות קשר אישי באף צד במחלוקת המשפטית המדווחת. כאילו, לא היה לו קשר ולו הקלוש למי מהצדדים המתדיינים – לא לבעלי ההון המעסיקים ולא לעובדים. שמונה שנים חלפו מאז היום שבו מיסיונר רחוב הצליח להחזיר את הזקן ל"מוטב", הפך את ליבו של "ביג-דוג" קווי, הוציא אותו מחיי הפשע והחזיר אותו לדרך הישר, להיות פשוט ג'ון קווי התלוי לקיומו בנדיבותם של אחרים. ולאחר מכן לקווי הזקן – שהתקיים  מנדיבות חתנו.

לכן התעניינותו בתיק המשפטי עליו קרא בעיתון היתה אקדמית לחלוטין, אך ללא ספק זעמו נבע בשל ניסיונו האישי בבתי משפט פליליים, שהיה יותר מידע שטחי גרידא.

וחשדתי שהיה זיכרון מר אחד במיוחד שהניב את המתקפה הזו על הדיווח העיתונאי.

גלגלתי סיגריה והנחתי לפניו, בזהירות. למדתי שהדרך הטובה ביותר לדובב, היתה לתת לאיש לפרוק את סיפורו, לתת לו לצעוד בדרך של דיבור חופשי ללא התערבותי. דרך זו, כך למדתי, היתה הדרך הישירה ביותר אל תוך מוחו המסוכסך של הישיש.

"להיות מקור עוף", אמרתי, כשאני משתמש בכינוי השגור בפי הפושעים לשופט. כך ניסיתי לעורר את זיכרונותיו של קווי מימים עברו כשהיה פורע חוק.

"להיות מקור עוף", אמרתי, "זה תפקיד קשה. החוקים מסובכים וסותרים, ולא קל לפרש אותם כך שיתאימו לכל המקרים הבאים בפני בית המשפט. אבל התרשמותי היא שרוב השופטים עושים עבודה טובה מאוד… אני חושב".

"אתה חושב ככה, הא?", פלט הנוכל הזקן לעברי וזלזול נשמע בבירור בקולו.

 "טוב, תן לי להגיד לך, ילד, אתה לא יודע דבר וחצי דבר על זה! אני יכול לספר לך סיפורים על מקור עוף לא מעטים והדרכים שלהם שיגרמו לעיניך לצאת מארובותיהן!".

חייכתי חיוך ספקני ככל יכולתי, חיוך שגרם לו להמשיך ולהוכיח את צדקת דעתו על שופטים. ידעתי שעכשיו תפסתי אותו.

"אתה מסתכל על הדברים מניסיונך האישי", השבתי, "בימים ההם היית בצד הלא נכון של החוק. אני לא אומר ששופטים לא עושים טעויות פה ושם. הם עושים. בסך הכול הם רק בני אדם. אבל מעולם לא שמעתי על מקרה שבו אפשר לומר ששופט עיוות לחלוטין את החוק כדי –".

דברי אלו עשו את שלהם, הם הדליקו את הפיוז של הזקן. הוא החל לקלל, מצמץ בעיניו ושלח אלי מבטים עוינים, ואני המשכתי לחייך בספקנות המזויפת שלי כדי לדובב אותו ולהוציא ממנו את הסיפור. והסיפור לבסוף יצא החוצה.

"אני ורורק 'המצליף' היינו נודדים בדרכים יחד לפני כמה שנים, כל אחד נשא אקדח וכמה בנדנות גדולות כדי להסתיר את הפרצופים כשצריך. נכנסנו למאורות שפתוחות כל הלילה, כך שאוכל לא חסר לנו והסתדרנו די טוב.

לפעמים היינו שודדים את המקומות האלה בלילות. היינו נכנסים אליהם בנפרד בסביבות השעה שלוש או ארבע בבוקר, בלי שנראה כל סימן לכך שאנחנו מכירים אחד את השני, ומזמינים קפה ובצק, ישבנו עד שהמאורה התרוקנה, כשנשארנו לבדנו עם האיש מאחורי הדלפק. אז היינו מראים לו את הקנים, מנקים מה שיש כבר בקופה הרושמת במקומות האלו, ומתגלצ'ים משם. אלו לא היו מכות גדולות, ת'מבין, אבל הכנסה קבועה ובטוחה. עבדנו ככה במשך כמה חודשים, ואז עלה במוחי רעיון לתרגיל  חדש – וזה היה רעיון שחבל על הזמן! המצליף – הוא קצת סתום, סוג של אדם חסר דמיון – לא הבין את העניין בהתחלה. אבל אני המשכתי להסביר לו עד שהוא התרצה והסכים ללכת על זה".

"אתה אף פעם לא ראית את רורק המצליף, נכון? תיארתי לעצמי שלא. אז ככה, הוא בחור טוב – לא בדיוק מה שנקרא ילד טוב של אימא'לה…  אם היית מסתכל עליו, זה ממש לא היה כמו להסתכל על פרח. אני ראיתי פעם בעיתון קריקטורה של גנב אחרי גל פשע ששטף את הארץ, וזו היתה הפעם היחידה שראיתי מישהו שדומה לו.

בחור יפה או לא, היינו צריכים להיזהר, לשמור על צעדינו, כי לשוטרים היתה נטייה להיטפל אלינו רק בזכות הפרצוף המכוער שלו.

אני  עצמי, אני – אף פעם לא חשבתי שיש  לי פרצוף של צדיק, אבל ליד רורק, אני נראיתי כמו סוכריה מתוקה.

אלה היו הפרצופים המכוערים שלנו, ואם הם היו מכשול עבורנו עד עכשיו, מעכשיו על פי התוכנית החדשה שלי, אנחנו הלכנו להרוויח דווקא מהם".

"היינו במערב התיכון באותה תקופה. נכנסנו לעיירה הבאה בדרכנו, בחנו את החנויות ברחוב הראשי, והתחלנו לעבוד. את האקדחים שלנו דחפנו מתחת לערימת סלעים, הסתרנו אותם טוב בקצה יער.

התלבשנו על דראגסטור, עבדו שם שני צעירים נחמדים.

אני מתמקם מול אחד מהם, עם יד אחת בכיס המעיל שלי, ורורק המצליף עושה את אותו הדבר, מתיישב מול הרוקח השני.

'תעברו לצד הזה של הדלפק', אנחנו אומרים להם.

 ומיד בלי שום ציוץ, אחד מהם לוחץ על כפתור מרצונו הטוב על הקופה הרושמת, אוסף כל סנט שיש בה, ומעביר אותם ללא מילים למצליף.

'תשכבו מאחורי הדלפק ואל תמהרו מדי לקום', אנחנו מייעצים להם אחרי שקבלנו את הכסף".

 "הם עושים כפי שנאמר להם, ואני והמצליף נפרדים ויוצאים להמשך עסקינו.

למחרת אנחנו מרוקנים באותה שיטה עוד שתי חנויות וממשיכים לעיר הבאה. בכל עיירה אליה אנו מגיעים אנחנו בודקים את השיטה החדשה שלנו, וזה עובד בסך הכל יפה.

ההספק היה די טוב בימים ההם!

למחרת אנחנו מרוקנים עוד שתי חנויות ועוברים לעיר הבאה. בכל מקום שאנחנו מגיעים אנחנו מנסים כמה סיבובים של העוקץ החדש שלנו, וזה הולך יפה. כשיש לנו אס בשרוול, אנחנו יכולים לקחת סיכונים שבמצב אחר היו אולי נראים מטופשים – אנחנו יכולים לעשות אפילו שלוש מכות ביום בלי לחכות שהמהומה מהמכה הראשונה תחלוף. ואז, אחר צהריים אחד, במקום חדש אליו הגענו, נכנסנו למוסך ובעל המוסך נותן לנו את הקופה, אז אנחנו עוברים לחנות משכונות, ואחר כך לחנות נעליים, וכולם נותנים לנו את הקופה. ואז בדיוק כשסיימנו, אנחנו נתפסים. עם השוורים שתפסו אותנו לא היה מקום להתמקח, הלכנו איתם כמו ילדים טובים לתחנת המשטרה".

"כשהם ערכו עלינו חיפוש הם מצאו רק את הכסף שקבלנו מהביקורים שלנו באותו יום, אבל זה היה הכל. השאר, הכסף מהמכות הקודמות, נשמר במחבוא היכן שידענו שהוא יהיה כשנצטרך אותו. יחד עם התותחים שלנו, שעדיין היו מוחבאים מתחת לערימת האבנים הזאת, במרחק של שלוש מדינות משם, ליד היער. לא היה לנו שימוש בהם בסוג העבודה שעשינו.

החבר'ה שאותם ביקרנו באותו יום אחר הצהריים הובאו לתחנה למסדר זיהוי וכולם זיהו אותנו מיד. כמו שאמר אחד מהם, 'אי אפשר לשכוח את הפרצופים האלה'.

אבל אנחנו ישבנו בשקט ולא אמרנו כלום. ידענו איפה אנחנו עומדים מבחינת החוק והיינו מרוצים".

"אחרי כמה ימים במעצר הם נתנו לנו את הזכות לבחור מישהו שיפטפט עבורנו – עורך דין. בחרנו בילד שהרישיון שלו היה כל כך טרי עד שלא הספיק להעלות אבק, הוא נראה כמו מישהו שלא ימכור אותנו, וגם אחד שלא היה צריך להבין הרבה בענייני חוק כדי להוציא אותנו מהעניין.  

רבצנו קצת במעצר והזמן עבר בנעימים. לאחר כמה ימים שבו השוטרים וגררו אותנו לבית המשפט. התחיל המשפט ונתנו לעניינים להתגלגל קצת מבלי להילחם, עד שהגיע הזמן הנכון לכך. אז הילד, עורך הדין, מתרומם כמו קפיץ ממקומו ושולף את הקלף הקטן שלנו – את הג'וקר.

'מרשיו' הוא אומר, הוא התכוון אלי ולמצליף, 'מוכנים בהחלט להודות בעבירות של קבצנות, בפשיטת יד. אבל אין שום דבר בעובדות שנשמעו באולם המשפט כדי ליחס  להם עבירת שוד. כן, הם היו זקוקים לכסף, והם נכנסו לשלוש חנויות וביקשו כסף. הם לא היו חמושים. הראיות לא מראות שהם איימו על אף אחד. כל מניע אלטרואיסטי שגרם לעובדים בחנויות לרוקן את תוכן הקופות כדי לסייע למרשי', טען הילד שייצג אותנו, 'לא קשור לעניין. הראיות ברורות. עבירת קבצנות בהחלט יש כאן, עבירת שידול, בהחלט', ולכן מרשיו, כך טען, 'ראויים לגזרי דין של מאסר לשלושים יום, אולי קצת יותר, בכלא המקומי על גניבת דעת, על שידול, אבל שוד – לא!'."

"ובכן, בני, [כך הוא קורא לי]  תאר לך איזו מהומה פרצה באולם בית המשפט! חשבתי שהשופט עומד לנפץ משהו ברוב זעמו. הוא היה נאד נפוח, עם פנים אדומות שמנות וזוג משקפי מצבט על אפו. פניו קדרו לסגול, ומשקפי המצבט החליקו שלוש פעמים במהלך חמש דקות מאפו. התובע המחוזי נראה כמי שרוקד ריקוד מלחמה, מניף ידיים וקורא קריאות קרב וכל זה. אבל תפסנו אותם, הצלחנו להכניס להם כמו שצריך על פי החוק".

האיש הזקן עצר את שטף דבריו, כמו סימן את סופו של האירוע אותו תיאר. חיכיתי קצת, אבל הוא לא המשיך.

לאחר שהות קצרה אמרתי "שמעתי אותך, ואני לא רואה איך מהלך הדברים שגלגלת מוכיח את טענתך". והוספתי, "לא ראיתי בכל מה שסיפרת על השופט הזועף שהוא עשה שימוש בחוק כמו בנשק נגדכם".

 "חכה, ילד, חכה", הוא אמר פתאום.

 "עוד תיווכח בכך לפני שאסיים… הם לא גמרו איתנו. הם החזירו את העדים לסיבוב שני, לעדות חוזרת. אבל גם אז, לא היה במה שאמרו העדים שום דבר שמרשיע אותנו. כלום. אף עד לא ראה כלי נשק, ואף לא אחד מהם יכול היה לומר שאנחנו איימנו עליו. הם אמרו דברים על המראה שלנו, אבל זה לא פשע להיות מכוערים.

 אז השופט סגר את הבסטה לאותו יום, והשוטרים הריצו אותנו חזרה לתא.

תאמין לי, חזרנו לשם כמו הזוג המאושר ביותר שראית אי פעם. היינו בעננים, הרגשנו שהעולם  בידינו, ואהבנו את זה. שלושים ימים, או אפילו שישים, בכלא המחוזי על עבירת קבצנות או שיטוט לא היה משמעותי בשבילנו. היינו בזה כבר קודם והתגברנו על זה".

"היינו מאושרים – אבל זה היה מתוך בורות, ומתוך האמונה שלנו שבית משפט הוא אחרי הכול מקום שעושים בו צדק. מה שצודק הוא צודק; ובבית משפט הדברים מתנהלים בהתאם לחוק. כבר הסתבכנו עם החוק בעבר, הרבה פעמים, אבל הפעם זה היה שונה – כי הפעם החוק עמד לצידנו ,וסמכנו על כך שהוא יגן עלינו..".

"ובכן, כעבור כמה ימים הם גררו אותנו חזרה לבית המשפט. וכשנכנסתי לאולם המשפט התבוננו בנו השופט והתובע. המבטים שנעצו בנו השופט והתובע המחוזי הקרינו אור אפל וסוג של רעד חלף בגבי. כמו שני ילדים חצופים שנעצו מסמרים בכיסא וחיכו שמישהו יתיישב עליו. אולי, חשבתי, אולי הם מצאו טריק להאריך לנו את המאסר בעוד שניים או שלושה, או אפילו שישה חודשים בשל עבירת שוטטות".

"'הפה', הילד עורך דין שלנו מקפץ ממקומו כמו יו–יו מעלה ומטה ללא הפסקה, מנסה להשחיל מילה. אבל אין סיכוי! כל פעם שהוא פותח את הפה, השופט סוגר עליו והוא סותם. העיט הזקן אפילו מאיים להשליך אותו החוצה מהאולם ולחייב אותו בקנס על בזיון בית משפט אם הוא לא סותם.

הם שינו את כללי המשחק.

האיש שממנו הוצאנו כסף במוסך היה הבעלים של המוסך, ולכן שיחררו אותו. אבל הטיפוסים שתרמו לנו בחנות המשכונאי ובחנות הנעליים היו שכירים שם. אז התובע משחרר את בעל המוסך, והוא נכנס בשני האחרים, השכירים שעובדים אצל המשכונאי ובחנות הנעליים.

התובע מאשים אותם בעבירה של גניבה ממעביד, וגורם להם להודות באשמה. השופט גוזר עליהם עונש של חמש שנים לכל אחד, ומשעה את הביצוע של הענישה עוד לפני שאני יכול להעביר את הרוק מצד אחד של הפה לצד השני.

 'אם', אומר השופט בתגובה לדברי הדברן הצעיר שלנו, 'אם מרשיך פשוט ביקשו את הכסף מהנאשמים שעבדו כשכירים בחנות והם נתנו להם אותו, אז שני האנשים האלה מורשעים בגניבה ממעסיק, מכיוון שהכסף היה שייך למעסיק שלהם ולא להם. לכן אין לבית המשפט מה לעשות אלא להכריז עליהם אשמים בגניבה ממעביד שזה ניצול לרעה של האמון שנתן בהם המעביד, ולא נותר לי אלא לגזור עליהם חמש שנים כל אחד בכלא המדינה.

אבל העדויות מלמדות גם שהאנשים האלה פעלו פשוט מתוך רצון עז לעזור לשני בני אדם, שהם הונעו לגנוב את הכסף מהמעביד שלהם, פשוט בדחף בלתי ניתן לשליטה לעשות עם מרשיך חסד. כתוצאה מכך, בית המשפט מרגיש שעליו לממש את הפריבילגיה החוקית שלו ולפעול על פי מידת הרחמים, ולהשעות את עונשיהם'".

 "אני והמצליף לא מבינים מה קורה לנו מיד, אבל הדברן שלנו מבין, ומיד כשאני מסתכל על ארשת פניו אני מבין שזה די רע.

הוא ממלמל משהו כמו: 'שאר העבודה המלוכלכת בתיק שלכם תיקח לזקן קצת יותר זמן, אבל לא יהיה מפלט מזה, הסוף יהיה רע'.

השופט הזקן הזה, פני העיט, משנה את סעיפי האישום שלנו ל'קבלת רכוש גנוב' – שהיא פשע במדינה הזו. אנו מורשעים בשני סעיפים, והוא גוזר על כל אחד מאתנו עשר שנים בבית הסוהר הגדול, של המדינה. סגר עלינו לגמרי. והאם השופט הזקן, העיט הזה, לא הרגיש שראוי שבית המשפט יממש את הפריבילגיה החוקית שלו לרחמים ולהשעות גם את עונשינו? הצחקת אותי, אני ורורק המצליף עפנו משם ישר לכלא כמו כלום".

קיראו עוד סיפור בלשי של דאשיאל האמט בעברית :

המתיחה של גייטווד

האזינו לחקירות הבלשיות של סאם ספייד בתוכניות רדיו

עטיפת קובץ סיפורים קצרים של הרפתקאותיו של סאם ספייד