לציון יום פטירתו של הכובש והרודן נפוליאון בונפרטה ב-15 לאוגוסט הנה דיון של אלכס גורדון בשאלה – מה היה יחסו ליהודים?
המערכת
ב-1880 פרסם הסופר הצרפתי גי דה מופסן מאמר בשם הדף הלא מפורסם בהיסטוריה, שהניע אותי לכתוב את המסה הזו על נפוליאון בתולדות העם היהודי ועל יהודים בחיי נפוליאון.
היהודים יודעים שאסור ליצור אלילים, אבל אלו אלילים הם לא יצרו! אלו חברים ובעלי ברית ייחסו היהודים לעצמם בהיסטוריה הארוכה של סבלם! תכונה טראגית של עם נרדף – לחפש תומכים אמיתיים ודמיוניים.
הפופולריות של נפוליאון בהיסטוריה היא חסרת תקדים. האיש יזם כל כך הרבה מלחמות, כבש כל כך הרבה אדמות זרות, גרם לסבל של מיליוני אנשים במדינות שונות, כולל מדינתו שלו. ועל אף כל הצרות שגרם, הוא היה נערץ ועורר השראה אצל אנשים בולטים רבים ממדינות ודתות שונות. מה עשויות להיות הסיבות להערצה זו?
כדי להתמודד עם הנטיות של התיעוש והחומרנות נדרשה יצירת אידיאל רומנטי. נפוליאון – גנרל מבריק, כובש, פוליטיקאי מצליח שעמד מעל הקפיטליזם, אדם אמיץ שנערץ על ידי החיילים – הוצג כגיבור רומנטי.
ילד ממשפחה גדולה, אציל קורסיקאי זוטר השייך למיעוט לאומי בצרפת, כבש מדינה גדולה וחצי מהעולם בכישרונו, ולא בזכות מוצאו ה"אלוהי". איש פשוט הפך למלך. אנשים אוהבים את הגשמת האגדות.
היינריך היינה, ששנא אלילים, אהב חירות, וחושב באופן עצמאי, התאהב בדיקטטור נפוליאון. הקיסר (!) ביצע ליברליזציה בוסטפליה הכבושה (מולדתו של היינה), ושחרר את היהודים שם. הצבא הצרפתי עשה מסע ניצחון באירופה והפיץ את רעיונות המהפכה הצרפתית – "חירות, שוויון ואחווה" – בקרב העמים של המדינות הכבושות.
בנובמבר 1936, כתב זיגמונד פרויד לתומאס מאן על הרומן החדש של הסופר הגרמני יוסף ואחיו ועל תפקידו של יוסף, אחיו של נפוליאון, בחיי הקיסר הצרפתי: "במשפחה קורסיקאית לבן הבכור הייתה עליונות כמעט קדושה. […] האח הבכור הוא יריב טבעי, האח הצעיר מרגיש כלפיו שנאה ספונטנית ועמוקה מאוד. […] להרחיק את יוסף, לתפוס את מקומו, להיות יוסף בעצמו, כל זה חייב היה להיות הדחף החזק ביותר של נפוליאון הילד, אך דחפים ילדותיים נמרצים ומופרזים כאלה נוטים להפוך להיפך הגמור. יריב שנוא הופך לאהוב. כך היה עם נפוליאון. השאיפה של נפוליאון לשלוט במשפחה, שהודחקה זמן רב, הוסבה לתשוקה לכוח בתחומים אחרים ולשנאה כלפי אנשים אחרים". בפסגת הקריירה שלו השתחרר נפוליאון מתסביכיו ביחס לאחיו הבכור, ואח זה הפך לאחד האנשים הקרובים ביותר אליו.
עם זאת, מציין פרויד: "התוקפנות שהשתחררה באותה תקופה, מחכה רק להזדמנות לעבור לאובייקטים אחרים. מאות אלפי אנשים זרים ישלמו על כך שהרודן הקטן הזועם חס על אויבו הראשון". פרויד מסיק את רצונו העצום של נפוליאון לשלוט מתוך התסביך של היותו הבן הצעיר ו"הנחות" במשפחה. שקוע בעומקי הפסיכולוגיה, פרויד אינו לוקח בחשבון את התכונות של בונפרטה הנמצאות על פני השטח. מושפע מהשפלתם הלאומית של הקורסיקאים, נפוליאון סבל מחוסר החירות והעצמאות שלהם, אך לא העז למרוד נגדם. ברומן האדום והשחור כותב סטנדל: "דקות של השפלה יוצרות רובספיירים". רגעי השפלה יצרו את נפוליאון. אבל הרגעים הללו לא הפכו אותו לפטריוט קורסיקאי. הוא התבייש בעוני שלו, בפרובינציאליות שלו, ובמבטא שלו בצרפתית. כדי להשתחרר מהתסביך הקורסיקאי שלו, היה עליו לכבוש את צרפת, להתרחק לחלוטין מעברו הקורסיקאי, ולהתנתק מעמו – מה שעשה. קורסיקאי יכול היה לכבוש את צרפת, יהודי לא יכול היה לעשות זאת, גם אם היה מנתק את קשריו עם עמו. אבל באיזו מידה היה נפוליאון קורסיקאי?
שאלה זו עולה בשל העובדה שייחסו לנפוליאון סימפתיה לעם היהודי. החקירה של יחס הקיסר ליהודים יכולה להתחיל במאמר דף לא מפורסם בהיסטוריה מאת גי דה מופסן, אשר כתב הסופר לאחר הטיול לקורסיקה באוקטובר 1880. מופסן סיפר על מקרה שקרה לנפוליאון ביוני 1793: "דף ההיסטוריה הלא ידוע הזה הוא דרמה קורסיקאית אמיתית, והוא כמעט הפך לקטלני עבור קצין צעיר [נפוליאון. – א.ג.], שהיה אז בחופשת מולדת…. כל המידע הזה קיבלתי בשנת 1853 מתוספת לצוואה שנערכה על ידי הקיסר באי סנט הלנה. שלושה ימים לפני מותו, הוסיף נפוליאון את ההערה הבאה לצוואתו: 'אני מוריש את 100,000 פרנק למר ז'רום לוי', ראש העיר לשעבר של אז'אקסיו (בירת קורסיקה), ז'אן-ז'רום לוי, יהודי, הציל את חייו".
את סיפורו מופסן מתחיל כך: "זה היה זמן קצר לאחר מותו של לואי ה-16. קורסיקה הייתה תחת שלטונו של הגנרל פאולי, אדם נמרץ ואכזרי, רויאליסט נלהב ששנא את המהפכה, בעוד שנפוליאון בונפרטה, קצין תותחנים צעיר, שבילה את חופשתו באז'אקסיו, ניסה להשתמש בכל השפעתו, כמו גם זו של בני משפחתו, לניצחון רעיונות חדשים….בונפרטה הצעיר וגנרל פאולי כבר היו ביריבות זה עם זה". הגנרל פסקל דה פאולי, נשיא הדירקטוריון של מחוז קורסיקה ומפקד הכוחות המזוינים של האי, היה נגד המהפכה, נפוליאון היה תומך מהפכה. פאולי היה בדלן קורסיקאי, נפוליאון היה פטריוט צרפתי. כאשר למד נפוליאון כי פאולי החליט לנתק את קורסיקה מצרפת בעזרת אנגליה, הוא האשים את הגנרל בבגידה. פאולי ניסה לחסל את נפוליאון, אבל זה הצליח לברוח. אחד ממושיעי הקיסר העתידי היה יהודי, ז'אן-ז'רום לוי. מופסן כותב: "סוסים חיכו ליד הגשר, וספינה קטנה יצאה לדרך, מלווים את הנמלטים לשולי אז'אקסיו. כשהערב ירד, נפוליאון התגנב לעיר ומצא מקלט אצל ראש העיר, ז'אן-ז'רום לוי, שהחביא אותו בארון".
בהיסטוריה היהודית נהוג מדי פעם לשלוף תמונה של אהבת הקיסר הצרפתי ליהודים, אבל סביר יותר שמדובר באהבה הנכזבת של ממציאיה לנפוליאון. הטיעונים של הנפוליאונופילים היהודים הם כדלקמן: נפוליאון הוא קורסיקאי; קורסיקאי זוכר רעה וטובה; הוא מחויב לנקום ולגמול; לכן, הוא מוריש כסף למושיעיו, ובין המושיעים נמצא היהודי לוי; ולכן, נפוליאון אוהב את היהודים.
הטיעון הראשון לטובת הסימפתיה המיוחדת של נפוליאון לעם היהודי נלקח מהקריאה של הגנרל בונפרטה ליהודים בשנת 1799 במהלך מצור עכו:
"1 פלוריאל 7 של הרפובליקה הצרפתית (20 באפריל 1799).
בונפרטה, המפקד העליון של צבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ואסיה, ליורשים החוקיים של פלשתינה. היהודים, העם היחיד מסוגו שבאלף השנים האחרונות, שהתשוקה לכיבוש ולעריצות הצליחה לשלול ממנו רק את אדמותיו המורשות, אך לא את שמו ואת קיומו הלאומי! … ואלה שנושעו על ידי קדוש ברוך הוא יחזרו, ויבואו לציון בשמחה. קומו, בשמחה, הגולים!".
הכרזה זו היא אחת מהמסמכים המרגשים ביותר שנכתבו על ידי לא יהודי בעד תחיית מדינת ישראל. עם זאת, מי היה מחבר המסמך ובאיזה שלב הוא הופיע? השחקן הגדול, נפוליאון בונפרטה, שיחק את תפקיד המשיח. הוא רצה לשחרר את ארץ הקודש מהמוסלמים ולשנות את אומת הברית הישנה לפי תסריטו שלו. למטרה זו הוא לא חסך שבחים לעם ישראל. אבל התלהבותו של נפוליאון יכולה להיות מוסברת גם בלחץ הנפשי של המפקד לפני הקרב המכריע של המסע. בערב תבוסתו בחומות עכו הוא כנראה חשב יותר על לעזור לעצמו מאשר על זכיית היהודים בעצמאות.
כמו רבים מחבריהם ואויביהם של היהודים, הגזים נפוליאון בכוחו של העם הזה. הוא ראה את היהודים כעשירים וחזקים מאוד, וסמך על עזרתם במאבק נגד טורקיה, שנתמכה באופן פעיל על ידי אנגליה ובבעלותה הייתה פלשתינה. במצב הנואש בארץ הקודש נפוליאון חיפש תמיכה. הקריאה המרגשת ליהודים בהכרזה של הגנרל בונפרטה, כובש הארצות הזרות, נשמעת יותר כמו תפילה של אדם שאפתן נואש מאשר נבואת תחייתה של מדינת היהודים שנפוליאונופילים יהודים ייחסו לו. הנמען החשוב ביותר של ההכרזה היה היהודי חיים פרחי, יועצו של מושל עכו, אחמד אל-ג'זאר, המפקד בפועל של הגנת העיר נגד הכוחות הצרפתיים. אבל לפרחי היה פחות כבוד וביטחון בכובש הצרפתי מאשר למעריצים היהודים המאוחרים של הקיסר.
טענה שניה שכביכול מעידה על אהדתו של נפוליאון ליהודים הייתה האמנציפציה של היהודים באזורים שנכבשו על ידי הכוחות הצרפתיים בפיקודו. מאורע זה גם אינו יכול להיחשב כהוכחה לאהדתו של נפוליאון ליהודים, שכן האמנציפציה הייתה תולדה של ערכי המהפכה הצרפתית, שצבאה הפיץ במדינות שכבש כהוכחה לסדר חדש. מקס נורדאו הסביר את האמנציפציה שהתרחשה בעקבות המהפכה הצרפתית כך: "אמנציפציית היהודים לא נבעה מההכרה שנעשה עוול חמור לגזע מסוים, ושגזע זה סבל סבל נורא, ושהגיע הזמן לתקן את העוול שנמשך אלפיים שנה: לא, זו פשוט הייתה המסקנה של חשיבה ישרה גיאומטרית של הרציונליזם הצרפתי של המאה ה-18…. הפילוסופיה של רוסו והאנציקלופדיסטים הובילה להכרזה על זכויות האדם. מההכרזה על זכויות האדם, הלוגיקה הקפדנית של אנשי המהפכה הגדולה הסיקה את המסקנה לגבי שחרור היהודים, ולפי חוקי הלוגיקה נבנה הסילוגיזם הבא: לכל אדם יש זכויות טבעיות מסוימות; היהודים הם בני אדם; לכן יש להם זכויות טבעיות אנושיות. כך הוכרזה שוויוניות היהודים בצרפת, לא מתוך רגשות אחווה כלפיהם, אלא כי הלוגיקה דרשה זאת".
טענה שלישית, המעידה לכאורה על חיבתו של נפוליאון לעם היהודי, היא הקמת הסנהדרין החדש על ידי הקיסר בצרפת בשנת 1807. לאחר הניצחון באוסטרליץ בסוף 1805, שב נפוליאון לפריז דרך שטראסבורג, שם שמע תלונות על יהודי אלזס מתושבי העיר הנוצרים. המבקרים לא יכלו לסלוח ליהודים על שגשוגם לאחר צו האמנציפציה של המהפכה הצרפתית מ-1791. המרמור של תושבי שטראסבורג כלפי היהודים היה ביטוי לקנאתם בקהילה החדשה שצמחה מהגטו. ב-30 באפריל 1806 אמר נפוליאון: "הממשלה לא יכולה לראות באדישות את האומה המושפלת, המדוכאת, שמסוגלת לכל מיני רשעות, תופסת בעלות על שני המחוזות היפים של אלזס הישנה…. אי אפשר להשוות אותם לפרוטסטנטים או קתולים; לא החוק האזרחי הוא שצריך להחיל עליהם, אלא החוק הפוליטי, שכן הם אינם אזרחים…. אני רוצה לקחת מהיהודים, לפחות לתקופה מסוימת, את הזכות למשכן נכסי נדל"ן. כפרים שלמים כבר הוחרמו על ידי יהודים: הם תפסו את מקומם של האדונים הפיאודליים…. יהיה אפשרי גם לאסור עליהם לסחור, דבר שהם מטילים עליו ריבית, ולבטל את עסקאותיהם הקודמות המבוססות על רמאות".
בהכריזו כי "הרעות המוטלות על היהודים אינן נובעות מאנשים פרטיים אלא מהתכונה של אותו עם", הכריז נפוליאון על הצורך לכנס את האספה הכללית. כתוצאה מכעסו של נפוליאון, התרחשו שני אירועים. אחד היה כינוס הסנהדרין, שנמשך רק חודש אחד, לא נתן דבר חיובי ליהודים, והיה ביטוי למגלומניה של נפוליאון. שנית, שבוע לאחר פירוקו של הסנהדרין, הוציא נפוליאון צו (ב-17 במרץ 1808), שנקרא "מביש", ושהיה בתוקף עד סוף האימפריה שלו. הצו קבע: "הפעילות של האומה היהודית מאז ימי משה, מכוח כל נטייתה, הייתה של מתן הלוואות בריבית וסחטנות…. היהודים חייבים להיחשב כאומה ולא ככת. זו אומה בתוך אומה…. כפרים שלמים נבזזו על ידי היהודים, הם החזירו את העבדות, הם עדרי עורבים אמיתיים…. הנזק שנגרם על ידי היהודים אינו נגרם על ידי יחידים, אלא על ידי האומה כולה. זוהי המגפה והארבה שמחריבים את צרפת".
לפי צו זה הוטלו חוקי אפליה נגד היהודים, המגבילים חלקית את זכויותיהם להתיישב ולסחור. המילים האחרונות של הצו ה"מביש" מבהירות את משמעותו: "ההוראות הכלליות של צו זה יבוצעו במשך עשר שנים בתקווה שבסוף התקופה הזו, תחת השפעת הצעדים השונים שננקטו נגד היהודים, לא יהיה עוד הבדל בינם לבין יתר אזרחי האימפריה שלנו". הצו נותר בתוקף גם לאחר נפילתו של נפוליאון ולא בוטל עד לשנת 1818.
לבונפרטה היה תסריט משלו לדרמה היסטורית של העם היהודי. הוא רצה להרחיק את היהודים, מתוך אמונה שצריך להציל אותם מאמונתם "המוטעית", לתקן את "האנומליה הלאומית" שלהם על ידי התבוללות. הוא רצה לכפות על כל יהודי שלישי להתחתן עם נוצרייה ולכפות על כל יהודייה שלישית להתחתן עם נוצרי: "טוב נעשה לאט, וכמויות גדולות של דם רע יכולות להשתפר רק עם הזמן…. אם מתוך שלושה נישואין אחד יתברר כנישואין מעורבים יהודי-צרפתי, הדם היהודי יפסיק להיות מיוחד". נפוליאון מבטא בצו הזה דעות גזעניות המנוגדות לסיפורים על אהדתו לעם היהודי.
נפוליאון היה קורסיקאי, אבל הפך לצרפתי. הוא האמין שאם הוא התבולל, אזי גם היהודים צריכים לעשות זאת. נפוליאון רצה להפוך את היהודים לצרפתים בצרפת ולסוכנים צרפתים מחוץ לצרפת. האם אפשר לטעון שנפוליאון כקורסיקאי העריך את היהודים בזכות העזרה שקיבל מז'אן-ז'רום לוי? האם נפוליאון היה קורסיקאי טיפוסי? קורסיקה איבדה את עצמאותה שלושה חודשים לפני שהקיסר לעתיד נולד בשנת 1769. נפוליאון בגד בקורסיקה לא רק כאשר התנגד למגינה פאולי. הוא בגד בעצמאותה יותר מפעם אחת כאשר יכול היה, כשליט, להבטיח את הפרדתה מצרפת. במותו הוא קיווה להציל את נשמתו, ולכן הוריש כסף למושיעי גופו מקרב הקורסיקאים. בין האנשים הללו היה יהודי, ז'אן-ז'רום לוי. נפוליאון היה חייב ליהודי הזה, אבל הוא לא ראה את עצמו כחייב לעם היהודי אותו רצה להמיס בתוך האומה הצרפתית. היהודים כעם היו, לפי נפוליאון, צריכים להיעלם.
העם היהודי לא חב אם כך שום דבר לנפוליאון.
