אילן ברקוביץ' עם שיר מספרו האחרון של ניקולא יוזגוף-אורבך ז״ל.
הַנְחָיוֹת לִתְמִימֵי דֶּרֶךְ / ניקולא יוזגוף אורבך
אִם בָּאתָ לְבַקְּרֵנִי
בְּבֵית הוֹרַי,
שֶׁהָיָה בֵּית אִמִּי
עַד שֶׁשֻׁחְרַר אַבָּא מֵהַכֶּלֶא,
פְּסַע בִּנְתִיבֵי יְשָׁרִים שֶׁסִּמַּנְתִּי עֲבוּרְךָ בַּמִּסְדְּרוֹן
אִם חַס וְחָלִילָה תִּתְפַּתֶּה לִרְאוֹת אֶת הַקּוֹלוֹת הַבּוֹקְעִים מִן הַחֲדָרִים
אִם רַחֲמָנָא לִצְלַן תִּתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת הַמַּרְאוֹת הַמְּצִיצִים מֵחֲרַכֵּי הַדְּלָתוֹת
וְקוֹרְאִים בִּשְׁמֶךָ
דַּע כִּי סָטִיתָ מִן הַיָּשָׁר אֲשֶׁר צִוּיתִיךָ,
וְלֹא אוּכַל לְהוֹשִׁיעֲךָ
כְּשֵׁם שֶׁאִישׁ לֹא הוֹשִׁיעַנִי מִנִּי אוֹתוֹ יוֹם אָרוּר
בּוֹ הִתְהַוֵּיתִי בְּרֶחֶם אִמִּי.
–
סָמוּךְ לְחַדְרִי הַצַּר,
חֲדַר אַשְׁפַּתּוֹת בְּדִירַת עַמּידָר טְחוּבָה,
בְּעִיר שְׁכוּחַת אָדָם וּזְנוּחָה מֵעֵין אֵל
הַיָּגוֹן מְאַכֵּל בַּקִּירוֹת וּמוֹלִיד רִקָּבוֹן
הּשָּׁמֵר מִפָּנָיו בְּכָל מְאוֹדְךָ
לְבַל יִגֹּף בְּךָ הַנֶּגֶף
לְבַל תִּדְמֶה לִי.
אלול תשנ"ח
בשבוע שעבר, ביום הולדתו, נפטר בטרם עת המשורר וחוקר הדמוגרפיה והספרות ניקולא יוזגוף אורבך (יליד 1984, צפת, תל אביב, פורטוגל) ולבי התמלא צער אודותיו. כל כך צעיר, במלוא אונו הספרותי והאקדמי, והנה כך לפתע מעיין חייו היצירתי נגדע.
ימים אחדים לאחר מותו צורפתי בידי המשוררת גלי רביץ לקבוצת וואטסאפ בשם "החברים של ניקולא" וכשביקשתי בקבוצה, אם אפשר, לקבל לקריאה עותק מספר-שיריו האחרון, השישי כמדומני, נענה לי במהרה המשורר דוד ברבי, והביא עד ביתי החדש עותק מהספר המרשים עד כאב, "עטלף אור" (2023, הוצאת ספרי עיתון 77, עורכת הספר חגית בת-אליעזר, 137 עמודים).
לספר שני שערים, הראשון נקרא "קריאה אחרונה א'" ויש בשמו משהו מצמרר עתה, כשקוראים בספר בנסיבות הטרגיות שלפנינו, והשני נקרא "אלף מאהבי כזב ואהבה אחת ב'", ונדמה שכותרתו מתכתבת עם ההקדשה המופיעה בפתח הספר "מוקדש למאור הגדול בחיי, שהפכני מעטלף אפלולי וקודר לעטלף אור – אהובי בוריס אורבך", ומכוון לבן זוגו של המשורר.
לזכרו של ניקולא היקר, שקיימתי עמו תכתובת מרגשת בשנים האחרונות אך לצערי היא הייתה קצרה מדי ולחלוטין לא ממצה, בחרתי למדורי כאן את שיר הפתיחה של הספר, "הנחיות לתמימי דרך" (עמ' 9), שמהדהד מצד אחד את הדרשה על ההר של ישו בברית החדשה ("אשרי רודפי שלום כי בני אלוהים ייקרא להם"), ומצד אחר את השיר "פתח דבר" מאת המשורר הצרפתי הנודע שארל בודלר (1867-1821), שהופיע בפתח ספרו "פרחי הרוע" ונחתם במילים: "תפלץ עדין זה, תכירוֹ, קוראִי, היום / אחי, שֶׁלִּי דּוֹמֶה, אתה, קורא צבוע!" (מצרפתית אליהו מייטוס, מתוך הערך על פרחי הרוע בויקיפדיה). שלא כמו בודלר, יוזגוף אורבך לא סונט בקוראיו, להם הוא קורא תמימי דרך, אלא להיפך, מזהיר אותם לבל ידמו לו, לבל יכריע אותם היגון המאכל בקירות ומוליד ריקבון. עצרו לרגע כאן בטור השירי הזה, וראו איך המשורר מיטיב לתאר באמצעותו את התפשטות היגון על פני קירות הנשמה.
כמה עצוב לקרוא בשיר על כך שיום ההתהוות של הדובר בשיר ברחם אמו, נתפס מבחינתו כ"יום ארור". יחד עם זאת מעוררת תקווה והערכה רבה יכולתו של ניקולא יוזגוף אורבך – שכאן, בעת כתיבת השיר, הוא רק בן 14 לפי ציון התאריך המופיע בשוליו – לרצות לכוון את קוראיו לנתיבי ישרים, אל דרך הישר, חרף כל מה שהדובר בשיר עבר בבית הוריו. יש כאן גם קריצה: מצד אחד האזהרה והקריאה להישמר, אך מצד שני גם הגילוי של החדרים האפלים, בהם גם חדרי הנפש הדואבים, שיוזגוף אורבך כן רוצה שנכיר באמצעות שירתו. הקריאה כאן היא נואשת, עזת ביטוי, והיא מופיעה לכל אורך שירי הספר, החושפים משורר עם לב פתוח ורחב לקלוט, לב רגיש עד אימה, נפש סעורה עד כאב, שכה חבל שכה מהר חלפה עברה מעולמנו.
חשוב לדעתי מאוד שנדע לשמר את זכר יצירתו בקרבנו גם למען תמימי הדרך הבאים אחרינו.
קראו גם
את חגית בת-אליעזר על ספרו של יוזגוף-אורבך "דם תפוזים"
