עופר חן סוקר את ספרו הבדיוני העתידני של מנחם מאוטנר,'הן אפשר – סיפור מזרח-תיכוני עתידני' (הוצאת כרמל, 2019), על ניסיון להביא לפיוס בין יהודים וערבים והצעדים בדרך זאת.
מני מאוטנר, שמוכר בזכות מחקריו המונומנטאליים העוסקים בממשקים שבין משפט, חברה, ותרבות, מתגלה בספרו 'הן אפשר' גם כסופר מחונן, אשר סוחף את הקורא בתנופה אדירה ללב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הספר נפתח במבוא רעיוני קצר של אבי שגיא, עורך הסדרה 'פרשנות ותרבות' בהוצאת כרמל, אשר דן בשני היבטים מרכזיים.
היבט אחד הוא דמותו של הכותב עצמו, אשר נדמה בעיניו כמי שהשיל מעליו את אדרת החוקר, ועטה על עצמו את גלימת הסופר. דומני, כי לא ניתן להפריד בין מאוטנר החוקר למאוטנר הסופר. לא רק אופייה המקוטב של החברה הישראלית, על ריבוי התרבויות שבה והסיכויים והסיכונים הצפונים לה מתהליך שלום אפשרי, נדונו במחקרים רבים, בהם אלה של מאוטנר עצמו, אלא שגם הוצעו נרטיבים אפשריים לחברה הישראלית בעתיד, המקבלים, במידה מסוימת, לבוש פרוזאי בספר שלפנינו.
היבט שני משתקף בהגדרת הסיפור כ'אוטופיה'. הגדרה זו באה לשגיא הן מן הדמיון שבין שם הספר למימרה ההרצליאנית, 'אם תרצו אין זו אגדה', והן מתוך הישענות מעורפלת על האנלוגיה שערך ארנסט בלוך בין אמנות לספרות, כמבטאות באופן רפלקטיבי את אי-הנחת של האדם ממצבו ואת כמיהתו לעתיד אחר. נראה בעיני כי הגדרה זו ראויה לחידוד ולהבהרה. שם הספר אומנם מתכתב עם הסיסמה ההרצליאנית, אך הוא מושאל משירו של חיים חפר, 'הן אפשר', אשר נכתב בעיצומה של מלחמת השחרור, ומבטא כמיהה לעתיד אחר, שיכול להתפתח באופן לינארי מההווה הקיים. בהקבלה לכך סיפורו של מאוטנר אומנם מתייחס לדיוקן אפשרי של העתיד הקרוב, אולם נקודת המוצא לסיפור היא המציאות הקיימת. בכך נשללת האפשרות להגדיר את היצירה כ'אוטופיה', שמקובל לראותה כמציאות שמתפתחת במנותק מתהליך היסטורי ריאלי. ברוח האבחנה שעורך ארנסט בלוך בספרו 'העיקרון תקווה', בין 'אוטופיזם אבסטרקטי', קלאסי, המנותק מתהליך היסטורי ריאלי, לבין 'אוטופיזם קונקרטי', המבטא פעולה אנושית-רצונית ליצירתה של מציאות אחרת, טובה מזו הקיימת, הרי שספרו של מאוטנר עונה להגדרה האחרונה.
ייחודו של הספר, העומד כאמור בסימן הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתבטא בראש ובראשונה בהרמוניה שבין לשון בהירה וקולחת, עלילה רומנטית מרתקת, ביקורת פוליטית, וחזון לעתיד אפשרי. במטרה להמחיש את ההשלכות הרב-ממדיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, משלב מאוטנר בין שני סיפורים, המשלימים זה את זה. האחד התייחד למימד המיקרו של הסכסוך, מתאר את השלכות הסכסוך על חייהם של זוג צעיר, מבחינה כלכלית, רגשית, ומשפחתית. האחר מוקדש לבחינת מימד המאקרו של הסכסוך, על היבטיו ההיסטוריים והתרבותיים, המשתקף מדמותה ובעיקר ממשנתה של המנהיגה הנבחרת בישראל.
הספר פותח בתיאור של פיגוע המוני פתאומי, המתרחש באוקטובר 2030, ומוביל בעקבותיו לשורה של פעולות אלימות, שמבצעים קיצונים משני הצדדים, אשר מערערים את היציבות באזור כולו, ומפנים את תשומת הלב העולמית לסכסוך המדמם. ממשלת ישראל, שמצטיירת כמי שרואה בשלום פנטזיה מסוכנת, מקדשת את הלאומנות הקלריקלית, ומגלה הבנה בשתיקה לפעולות טרור של אנשי הימין הקיצוני, זוכה לגינויים מכל עבר, ומואשמת בטיהור אתני. ניכר, אפוא, כי נקודת המוצא של מאוטנר היא מציאות ימינו, כאשר האירוע המטלטל של אוקטובר 2030 אנלוגי לטבח ה-7 אוקטובר 2023 על ספיחיו השונים, אלא שבסיפור 'הן אפשר' האירוע המטלטל מוביל להתפכחות אשר פותחת פתח לעיצובה של מציאות אחרת.
מתוך הכאוס והקטל מתבלטת בישראל מנהיגה, המסמלת בדמותה, בפעולותיה, ובעיקר בדבריה, את תמצית התמורה המיוחלת של הרעיון הציוני. הגיבורה היא בת להורים מסורתיים יוצאי עדות המזרח שהתיישבו בעיירת פיתוח דרומית, אשר נסחפת לפעילות פוליטית מהעולם האקדמי, שבו היא משמשת מרצה להיסטוריה של עם ישראל. דומני כי לא במקרה עיצב הכותב דיוקן כזה של מנהיגה – מזרחית, משכילה, הפועלת מתוך מודעות היסטורית, אשר בכוחה לעצב סיפר ציוני חדש ולשמש ראש גשר הן בין הציבורים השונים בישראל והן בין ישראל לערבים.
במסע הבחירות מתמודדת הגיבורה, העומדת בראש תנועת 'הן אפשר', מול יריב המבטא דעות לאומניות שמרניות, ורואה בפשרה עם הפלסטינים בגידה ברעיון הציוני וויתור על 'נחלת אבות'. לעומתו, מציגה הגיבורה חזון המבטא המשכיות ותמורה לחזון הציוני הקלאסי. המשכיות, על שום שיש בו תזכורת לשאיפה הציונית המקורית של בניית חברת מופת, סובלנית וליברלית. תמורה, על שום שהוא מבקש לצקת תוכן עדכני באותו חזון, שנזנח לטובת לאומנות דתית קסנופובית. יש להדגיש כי מאוטנר אינו תולה את האחריות לסכסוך המדמם על הצד הישראלי בלבד. הכאוס והקטל חסרי התכלית מצמיחים גם בצד הפלסטיני מנהיג מפוכח, הקורא מצידו להתפייסות ולפשרה.
אבן הפינה לשלום שמתאר מאוטנר מגלה הבנה לשני ממדי העומק של הסכסוך.
מימד אחד הוא המימד הרגשי, המתבטא, בראש ובראשונה, בכמיהה של כל צד להכרה בסיפר ההיסטורי שלו. ואכן, התהליך נפתח בהכרה של המנהיג הפלסטיני בזכות ההיסטורית של היהודים על הארץ ובהרגשתם כעם שחזר לארצו, בעוד שהמנהיגה הישראלית מביעה הכרה בטרגדיה של העם הפלסטיני ובייסורי הכיבוש הממושך. ההכרה ההדדית בנרטיב של האחר מחייבת בצידה נטישת החלום של מימוש יעדים לאומיים מוחלטים, לטובת הסתפקות ביעדים חלקיים בלבד.
מימד שני מתבטא בהכרה במימד הדתי של הסכסוך, המחייב דיאלוג בין-דתי מפשר ומגשר, בצד גיבושה של חלופה תרבותית-הומניסטית להשקפה הדתית.
העיקר, החשוב בעיני, שהשלום המתואר הוא רכיב אחד מתמורה חברתית ותרבותית מקפת, המתבטאת בהחלטה ישראלית להשתלב במרקם המזרח-תיכוני. החלטה זו אינה אלא מהפכה קופרניקאית במחשבה הציונית, אשר ראתה עצמה, כפי שהדבר בא לביטוי מובהק כבר בחזון ההרצליאני, כשלוחה של התרבות האירופית במזרח. מאוטנר טוען, למעשה, כי שלום אפשרי רק לאחר נטישת הגישה התרבותית-הקולוניאליסטית לטובת השתלבות תרבותית במרחב המזרח-תיכוני. במילים אחרות, הכותב קורא לעיצובה של 'ציונות מזרחית', שתתאפיין בגיבושו של סיפר חדש, מנוגד לזה האירופי, אשר ראשיתו בהארה על היסטוריית היחסים של הקהילה היהודית בארצות המזרח עם סביבתה, והמשכו בהכרה ובהיכרות עם התרבות ועם השפה הערבית. למהפכה של 'הציונות המזרחית' יש משמעויות לא רק כלפי המרחב המזרח-תיכוני אלא, בראש ובראשונה, בפעולות שנועדו לחזק את השתלבותם הפוליטית והתרבותית של אזרחי ישראל הערבים.
יש להדגיש כי דיוקן השלום שמתאר מאוטנר אינו אוטופי כלל ועיקר. בצד פירות הילולים של שגשוג כלכלי ופריחה תרבותית, הוא נותן דעתו גם לפירות באושים אפשריים של שחיתות, פשיעה, ובעיקר לפעילות מתנגדי השלום, משני הצדדים, אשר ברור כי לא יבחלו באמצעים כדי להשיב את הגלגל לאחור, אם באמצעות תעמולה ארסית והוצאת דיבה, ואם באמצעות פיגועי טרור המוניים. אולם, הצלחת התהליך תלויה בהנהגה נחושה, בעלת חזון, אשר זוכה לתמיכה ציבורית ועולמית.
אחד מסימניו של סופר גדול הוא לא רק בהתבוננות הנוקבת במציאות, על היבטיה התרבותיים, ההיסטוריים, החברתיים, והאנושיים, אלא בעיקר בביאור דמותה ונסיבותיה של אותה מציאות, ובהעמדת חזון לעתיד אחר, טוב יותר.
במילים אחרות, ספרו של מאוטנר אינו אלא קריאת השכמה לחברה הישראלית – השקועה עד צוואר בסכסוך דמים אין-סופי רב השלכות, הנובע מהשתלטות רוח סהרורית של לאומנות דתית, ומהנהגה כושלת, נעדרת חזון, הפורטת על מיתרי הפחד ההיסטוריים – לטובת ניסיון לעצב מציאות אחרת, כאשר התנאי לה הוא העמדת הנהגה אמיצה, פורצת דרך, ומפוכחת, הנושאת חזון שיונק ממורשת ציונית ויהודית.
צפו בערב דיון על הספר מ-2020:
