תפילת אורפיאוס – שיחה עם המשורר אמיר אור על מיתוסים ושירה

המשורר אמיר אור, המתעניין מאוד במיתוסים של התנ"ך ושל העולם, מתראיין על ספרו החדש "צמא" העוסק בנשים במיתוסים אלו.

המערכת

לא חשובות העובדות, העיקר האמת.

אמיר אור

לאחרונה פירסם אמיר אור ספר שירה חדש, ה-14 במספר שלו, "צמא" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025)

אמיר אור מספר שהתחיל להתעניין בשירה, ובעיקר במיתוסים, כבר מגיל צעיר מאוד. כבר בגיל 4 הקריאו לו את האפוסים האיליאדה והאודיסיאה בתרגומו של שאול טשרניחובסקי, שהיו בין הספרים הראשונים שבהם נתקל בחייו, ואז התעורר עניינו העצום בנושא המיתוסים, עניין שנשאר מרכזי ביצירתו כל חייו מאז. לדבריו הוא הזדהה אינסטינקטיבית עם התפיסה הפסימית של הגורל שבוטאה באפוסים אלה. הוא נשבה אז בקסם האפוס דרך שפתו של המתרגם טשרניחובסקי, וקסם זה לא פג.

עניינו במיתוסים, בתרבויות רחוקות וזרות, ובצורות חיים אלטרנטיביות לכל מה שמקובל בישראל, התבטא עוד בצעירותו כאשר עסק בגידול כבשים בקיבוץ, הפך לצמחוני, שוטט ברחבי הארץ, ואף הסתפח לחוזרים בתשובה ולמתבודדים במדבר, וגם גר באי יווני שכוח אל עם זוג זקנים יווניים. לאחר מכן נסע להודו, שם חי שנתיים וחצי באשראם ולמד את תורת הטנטרה של מיניות מוגברת באמצעים מדיטטיבים שונים.

לאחר שחזר לארץ גר בקומונה, לימד מדיטציה, קרא לעצמו "המואר", ולדבריו כמעט הפך ל"גורו".

הוא היה קשור גם במשך זמן מה לאמונה הסיינטולוגית, אחד מאנשי הרוח המועטים בישראל שהתחברו לאמונה זאת.

לאחר שפתח וסגר מסעדה מצליחה בשם "זורבה הבודהה" – שם ששיקף את דרכו האידיאולוגית, אז והיום, של שילוב סגפנות כמו זאת המאופיינת בידי הבודהה, ואהבת החיים וחושניות, מעין זאת של זורבה היווני גיבורו של קאזאנצאקיס – החליט לשנות את חייו מן הקצה אל הקצה.

הוא הלך לאוניברסיטה, ותוך ארבע שנים קיבל תואר שני בהצטיינות יתרה בחוג למדע הדתות. ואכן יצירתו ומאמריו השונים, ובעיקר ההקדמות שלו לגליונות השונים של "הליקון", מראים על מומחיות עצומה, שאינה נפוצה עוד במקומותינו ובזמננו, בתחומים האיזוטריים ביותר של המיתולוגיות והתרבויות הקדומות של יוון ושל הודו. 

בתקופה זאת החל לפרסם שירה ולתרגם. בין השאר תירגם קובץ של שירה אירוטית יוונית קדומה (הוא מרבה לפרסם שירה אירוטית משל עצמו), כמו גם תרגום של סיפורים מהאפוס ההודי הקדום "מהאבהארטה".

אלא שבמקביל זכה לפרסום רב אף יותר הודות ל"עמותת הליקון" שהקים ב-1990, שמטרתה לקדם את השירה העברית העכשווית."הליקון" הוא מגזין שירה שיוצא באופן סדיר אחת לחודשיים מאז 1990, וכל גיליון שלו מוקדש לרוב לנושא מסויים. 

בכל אופן הישגיו העיקריים של אור הם לא האירגוניים, אלא ספרי שירתו ויצירתו בפרוזה, כמו "הממלכה", רומן על חיי דוד המלך.

הנה ראיון עם אמיר אור לרגל צאת ספרו החדש צמא.

אלי: גם מספרך זה וגם מספרים קודמים ניכר עניינך בנושאי מיתולוגיה. מיתוסים שונים מתרבויות שונות ובמיוחד מדמויות נשים.
למה בעצם? מה מושך אותך לנושאים אלו?
ואם כבר, האם אתה יכול לדרג את המיתולוגיות שאתה מכיר לפי דרגת העוצמה וההשפעה שלהן עליך?
ניכר גם עניינך בתנ"ך או בנושאים מסוימים מתוכו כמו סיפורי ספר שמואל שבו כבר עסקת ב"הממלכה", האם היית מדרג את התנ"ך גבוה ברשימת המיתוסים שאתה מעריך ומושפע מהם?

אמיר: בוא נתחיל ב"מיתולוגיה". מהם מיתוסים? אלו סיפורים מכוננים המסבירים את מקורות העולם, טבע האדם, האלים, תופעות טבע' וחוקי החברה. מיתולוגיה כוללת דמויות אלוהיות, גיבורים, שדים, ויצורים פלאיים, והיא מבטאת את הערכים, הפחדים, התקוות, והאמונות של התרבות שיצרה אותה. כך, למשל, אנחנו רגילים לקרוא בשם "מיתולוגיה" לסיפורי האלים של הודו, בבל, או מצרים העתיקה. אבל מה עם התנ"ך? האם גם הוא מיתולוגיה? גם אילו הצבענו רק על הרובד המיתולוגי הגלוי שבו – תיאורי בריאת העולם, סיפורי האבות, או מעשי הניסים של הנביאים – אדם דתי ודאי יירתע מההשוואה, 'לא יעלה על הדעת, השם ישמור! הסיפורים שלנו הם קודש. שלהם – מיתולוגיה'.

ובכל זאת, אני מבין את הרתיעה הזאת, ואף שותף לה במידה מסוימת. בכל דת, הסיפורים המכוננים — או מה שאנו מכנים כך — אינם רק אגדות יפות. ככל שהדת מתפתחת, הסיפורים שבה נטמעים בהגות, בטקסים, באמנות, במוסר, ובחברה. הם יוצקים את יסודות התודעה של בני אותה תרבות, ומגלים את מבני העומק הנפשיים שלה — ואולי של האדם באשר הוא. לכן, אני נזהר מלכנות את כתבי הקודש של כל עם — ממצרים העתיקה ועד ישראל — "מיתולוגיה". יש בקיטלוג הזה משהו גס מדי, לא קשוב.

ובכל זאת, אחרי ההסתייגות — בוא נשחק את המשחק. אם נדבר על תרבויות במקום על מיתולוגיות, אוכל לומר שהסיפורים המכוננים של תרבות המקרא ותרבות יוון הוטמעו בי יותר מאחרים. אלו היו הסיפורים הראשונים שנחשפתי אליהם, עוד בילדותי: קראתי את סיפורי התנ"ך, ולצידם את האיליאדה והאודיסיאה בתרגומו המופלא של טשרניחובסקי — ונפעמתי.  הייתה בהם עוצמה מרוכזת של טבע האדם — רגשית, יצרית, וארכיטיפית: תשוקה; אהבה; אכזריות; נקמה; יופי; גבורה. היו בהם מוסר ושברו, קורבנות ומעשי זוועה, אמונות ועקרונות חיים. חשוב על אברהם או אגממנון העוקדים את בניהם, על אכילס שמעדיף תהילה על חיים ארוכים — דמויות גדולות מן החיים שמבטאות את החיים בעוצמות שכמעט אינן מצויות ביום־יום.

די מהר הבנתי שמדובר במורשת התרבותית שלנו. אי אפשר להבין אמנות או מוזיקה מערביות בלי להכיר את תרבות יוון, התנ"ך, והברית החדשה. אבל לא נעצרתי שם — קראתי כל מה שנקרה בדרכי, מיתוסים שומריים ונורדיים, יפניים ואצטקיים. הכול היה מרתק.

למיתוסים אלה גיליתי עם השנים גם ממדים נוספים. לאחר שחייתי בהודו, שקעתי לעומק במיתוסים ההודיים, ובהמשך גם במצריים — שנושאים תורות רוח עמוקות, וקשה להפריד את הפן הספרותי מהרוחני. האם "שיר האל" (הבהגוואד גיטה) שתרגמתי לאחרונה הוא מיתוס? פילוסופיה אונטולוגית? תורת מוסר? דרך רוחנית? הוא כל אלה, כמו גם מזמורי הריגוודה, האפוסים ההודיים, האופנישאדות, והפוראנות.

מיתוסים כה עשירים מאפשרים שימושים מגוונים. למשל, בשיר "תפילת אורפיאוס" שילבתי בין תמונות מיתולוגיות למראות מודרניים — בין השאול של אורפיאוס לזיכרונות שואה אישיים. לעומת זאת, במחזור "הפנתיאון" (בספר "כנפיים", 2015) הענקתי מיקרופון סאטירי לאלים כמו זאוס, אתנה, הרמס, ואפרודיטה, ולצדם גם לקב"ה, ישו, ומריה — ובאמצעותם בחנתי בהומור ובביקורת את החברה, המשפחה, וטבע האדם.

שימושים כה שונים ממחישים עד כמה המונח "מיתוסים" כוללני מדי. לומר שאני "משתמש במיתוסים" זה בערך כמו לומר שאני "משתמש במטפורות" — שהרי מיתוסים הם כשלעצמם מבנים מטפוריים.

ביחס ל"צמא", השימוש שלי בהם היה מבחינתי עמוק יותר — כמטפורות ארכיטיפליות, ובסופו של דבר גם רוחניות. רוב הקולות הדוברים בספר הן דמויות מיתיות, אך לא כולן. המיתוסים הם בסופו של דבר אמצעי, לא מטרה. ואם לדוגמה היפהפייה הנרדמת, שָקונטלה, לוליטה, או לאה מ"הדיבוק" של א־נסקי מבטאות היטב את ה"צמא" — אז למה לא? הן מקבלות פתחון פה, וכל אחת מהן מבטאת את הצמא שלה מתוך פאזה ייחודית לה.

ומהו ה"צמא"? זהו כוח ראשוני, מניע ועז — לא רק של הגוף, אלא גם של הנפש ושל ההוויה עצמה. צמא איננו רק חוסר — הוא גם כמיהה, חיפוש, השתוקקות להתמסר, לגלות, ולהיבלע במה שאין לו רוויה.

הקולות השונים בספר מצטרפים יחד למהלך קיומי, המגולל את מסעה של הנשמה הצמאה בדרכה חזרה אל מקורה. הדמויות נחשפות כגלגולים של חייה, כל אחת בדרכה — בתעייה, ריחוק, געגוע, תשוקה, והתמסרות. הן אינן "מייצגות מיתולוגיות", אלא מהדהדות את הנפש החיה — שבי, ושבכל קורא.

וזו, אולי, מהות ההבדל בין "צמא" לשאר עיסוקיי במיתוס לאורך השנים.

"צמא" הוא ספר ארוטי מאוד, אך גם רוחני מיסודו — לא במובן של מיסטיקה מובנית, אלא בתור תנועה פנימית של הנשמה אל מה שמעבר. הצמא שבו אינו רק גופני או מיני, אלא גם קיומי, כל הדמויות שבו מבקשות מגע — לא רק מגע בין גופים, אלא מגע של מהות, של שלֵם. הנגיעה ההיא, שאין אחריה מילים. במובן הזה, הארוטיקה בספר אינה נפרדת מהרוח — היא שפתה.

אלי: ובנושאים אחרים, רבים מהשירים שלך תורגמו לשפות שונות. מהם השירים המיתיים שלך שתורגמו להכי הרבה שפות?
שלח אותם ונפרסם, אולי גם עם כמה מהתרגומים.

מצורף בהמשך השיר "תפילת אורפאוס" בעברית ובאנגלית.

תפילת אורפיאוס / אמיר אור

מָוֶת וְעוֹד מָוֶת, חוֹל וְעוֹד חוֹל

עָמַדְנוּ בַּכִּכָּר, רְעֵבִים לִהְיוֹת, וּכְמוֹ צֵל הָרִים

כִּסִּינוּ אֶת הָעִיר בִּתְמוּנוֹת הַשֵּׁנָה בְּהָקִיץ.

הָיְתָה אוֹ לֹא הָיְתָה?

זָר לְגוּפִי, יָכוֹל וְלֹא יָכוֹל, נִסִּיתִי אֶת הָאֲוִיר:

כַּמָּה שָׁנִים עוֹד נֵלֵךְ בַּחוֹלוֹת הַמֵּתִים הָאֵלֶּה?

הָהָר נִשְׁקָף כְּמוֹ חָזוֹן אוֹ תַּעְתּוּעַ

חוֹלוֹת נוֹסְעִים תַּחְתֵּינוּ כְּמוֹ זִכָּרוֹן בְּלִי הַתְחָלָה

וְכָל מָקוֹם –

הוּא כָּל מָקוֹם.

מֵאַיִן בָּאנוּ? הַאִם הַדֶּרֶךְ עוֹלָה אוֹ יוֹרֶדֶת?

הַאִם אַתְּ שָׁם, מֵאֲחוֹרֵי מַבָּטִי? הַאִם מַבָּטִי לְפָנַי עוֹד?

לְבַד חָצִינוּ אֶת הַבִּצּוֹת הַגְּדוֹלוֹת עַל פְּנֵי הַטְּבוּעִים הַנְּמַסִּים לְאִטָּם.

שָׁנִים הָיִינוּ בְּנֵי אַלְמָוֶת.

בַּעֲלִיַּת הַגַּג, בְּאַמְסְטֶרְדַם, רָאִינוּ צַעַר נוֹרָא בַּחַלּוֹן.

כַּמָּה נֵלֵךְ עוֹד בֵּין מָוֶת לְמָוֶת, חוֹל וְחוֹל?

הִיסְטוֹרְיָה חֲדָשָׁה תֵּן לָנוּ, מָוֶת חָדָשׁ תֵּן לָנוּ.

אֶת חַיֵּי הַיּוֹם תֵּן לָנוּ הַיּוֹם.

The Orpheus Prayer / Amir Or

Death and yet more death, sand and more sand

We have stood in the square hungry to be

and, like mountain shadows,

covered the city with pictures of a waking sleep.

Was she there or wasn’t she? 

A stranger in my body, able and yet unable, I tried the air:

“How many more years will we walk these dead sands?” 

The mountain is glimpsed like a vision or a mirage. 

Sands move on underfoot   like a memory with no beginning,

and each place –  is every place.

Does the way go up or down? Are you here, behind my gaze?   

Is my gaze there, ahead of me? Where have we come from?

Alone, the two of us have crossed vast marshes

on the slowly melting faces of the drowned.

For years we’ve been immortal.

In the attic, in Amsterdam, we saw terrible sorrow in the window.

How much longer shall we walk

between death and death, sand and sand?

A new past give us, a new death give us.

Give us this day the life of the day. 

[English: Fiona Sampson]

עד כאן אמיר אור.

בספרו "צמא" מביא אור שורה של דמויות מיתיות, וגם כמה מהתנ"ך העברי, רובן ככולן נשים, ונראה שהשירים מבטאים את עניינו העמוק במיתוסים נשיים.

מומלץ מאוד לקרוא.

צפו באירוע השקת הספר "צמא":

קיראו גם

אמיר אור בויקיפדיה

דף הפייסבוק של אמיר אור